פורום אוצר החכמה

בשבת קודש קראתי בספרו הבהיר במאמרי חודש תשרי וראיתי שמזכיר ב' פעמים (בינתים ממה שראיתי יתכן ויש עוד) מנהגים שנפוצים בכל ישראל ומשום מה מקורם במטה אפרים ועל כל פנים אצל הספרדים אינם מצויים.

זה יצא ראשונ'ה

מאמר ב' אות כ'
מנהג ישראל בכל מקומות מושבותיהם בגלויות שיברך השליח צבור נטילת ידים ואשר יצר ואלקי נשמה שנתת וכו' בבית הכנסת ברבים

ועל ידו השנ'י

שם אות כג
מה שנוהגין בכל תפוצות ישראל 'וכתוב' ו'בספר' אומרים הקהל עם השליח צבור מה שאין כן ב'זכרנו' ו'מי כמוך'

נראה שזה סגנון לשוני כעין מליצה ולא שנתכוון כפשוטו ממש

[שני המנהגים שהוא מזכיר אינם מוסכמים על כל האשכנזים, ועדות המזרח מאן דכר שמיה]

זה כמו רבן של כל בני הגולה שהכוונה הרבה הלכו לאורו.

אישצפת כתב:בשבת קודש קראתי בספרו הבהיר במאמרי חודש תשרי וראיתי שמזכיר ב' פעמים (בינתים ממה שראיתי יתכן ויש עוד) מנהגים שנפוצים בכל ישראל ומשום מה מקורם במטה אפרים ועל כל פנים אצל הספרדים אינם מצויים.

כנראה שלט גם במנהגי ספרד, ראה כאן!

המובאה הזאת מאד מעניינת. כי גם הגר"א כותב על אותו עניין בדיוק כהברת הספרדים שהיא הנכונה. והבעייה היא גם בדבריו וגם בדברי הבנ"י שעד כמה שאנו מכירים את הברת הספרדים כמעט כולם מבחינים בין רפה ודגוש.
מה שמעורר אצלי שאלה אולי שניהם מצאו באחד הקדמונים שכתב שכן הוא הברת הספרדים (שהכיר הוא) ועל בסיס הדברים האלו כתבו ולזה כיוונו.
האם מישהו יודע מקור כזה?

יש על זה אריכות בספר שפת אמת (לרה"ג בן ציון הכהן זצ"ל)

דווקא אני תמיד חשבתי שזה ראיה לאשכנזים, שיש שהשתבשו ואמרו גם את הדגוש כרפה, כמו שמצוי קצת.

הדבר ידוע שאצל הרבה מאד מהספרדים היו מבטאים בי"ת רפה כבי"ת דגושה.
[וישנם הקלטות כאלו ממש מהתקופה האחרונה].

פעם שמעתי שיעור מהרב מאזוז בענין זה, ואף הוא אמר שהספרדים לא הבדילו בין דגוש לרפה, ורק כאן בארץ שינו (ר' סלמן מוצפי ועוד), ושכך צריך להיות וקבל את האמת וכו'..

הקש בגוגל "שבעים ושבעה זבובים"

עיין ספר הנפלא פליאות חכמה דף כב ע"ב וכז ע"ב

בחו"ל היו מצויים יהודים דוברי ערבית שלא ידעו לבטא ב' רפויה כי אינה בערבית, ובא"י כולם למדו ולכן נשתכח המבטא הזה. וגם האשכנזים צריכים לעשות כמותם ולהתחיל להקפיד על ח' וע' ושאר האותיות.

בברכה המשולשת כתב:

אוצר החכמה כתב:המובאה הזאת מאד מעניינת. כי גם הגר"א כותב על אותו עניין בדיוק כהברת הספרדים שהיא הנכונה. והבעייה היא גם בדבריו וגם בדברי הבנ"י שעד כמה שאנו מכירים את הברת הספרדים כמעט כולם מבחינים בין רפה ודגוש.
מה שמעורר אצלי שאלה אולי שניהם מצאו באחד הקדמונים שכתב שכן הוא הברת הספרדים (שהכיר הוא) ועל בסיס הדברים האלו כתבו ולזה כיוונו.
האם מישהו יודע מקור כזה?

יש על זה אריכות בספר שפת אמת (לרה"ג בן ציון הכהן זצ"ל)

השפת אמת נמצא באוצר?

כן

אוצר החכמה כתב:המובאה הזאת מאד מעניינת. כי גם הגר"א כותב על אותו עניין בדיוק כהברת הספרדים שהיא הנכונה. והבעייה היא גם בדבריו וגם בדברי הבנ"י שעד כמה שאנו מכירים את הברת הספרדים כמעט כולם מבחינים בין רפה ודגוש.
מה שמעורר אצלי שאלה אולי שניהם מצאו באחד הקדמונים שכתב שכן הוא הברת הספרדים (שהכיר הוא) ועל בסיס הדברים האלו כתבו ולזה כיוונו.
האם מישהו יודע מקור כזה?

גם הבצ'וצ'ה רב כותב כן
ובאמת לא צריכים לכל זה, צא ובדוק בכל פייטני הספרדים, שחורזים דגש ורפה אפילו האבן עזרא שמאתאונן על זה בריש קהלת ה, זה עתה שרנו הנשמת שלו בשמיני עצרת: על כל אהודך, כל פה תיחדך, פותך את ידך.
אך פייטני אשכנזים עדיין לא ראיתיו, הם חורזים כ עם ח וכו'. אבל לא דגש ורפה.

וכי מנין ש"אהודך" או "תיחדך" חייבים להיות בכ' רפה?
אמנם בעיקר הענין צודק כמובן כת"ר

אבא יודן כתב:אך פייטני אשכנזים עדיין לא ראיתיו, הם חורזים כ עם ח וכו'. אבל לא דגש ורפה.

הראשונים האשכנזים לא נמנעו מלחרוז דגש ברפה (אפילו בית דגושה ברפויה אע"פ שחרזו גם בית רפויה בוי"ו), ולא זכור לי שהם חרזו חית בכף.
בסוף פיוט "מנוחה ושמחה" חרז רַבָּה עם נְדִיבָה ועם בָּהּ ועם הַבָּא.
ובתחילת פיוט "מה ידידות" חרז הַמַּלְכָּה עם נְסוּכָה ועם בִּבְרָכָה ועם מְלָאכָה. ובבית המתחיל "הילוכך" באותו פיוט חרז לַשַּׁבָּת עם מְשִׁיבַת ועם בְּחִבַּת ועם וּבַת.
ובפיוט "יום שבת קדוש/קודש הוא" חרז לִבּוֹ עם בּוֹ ועם חוֹבוֹ.
ובסוף פיוט "שבטי י-ה" ("ברוך ייי יום יום") לרבינו שמעון הגדול ממגנצא (בבית "יצוה צור חסדו") חרז לְקַבֵּץ עם לְהִקָּבֵץ ועם לְהַרְבֵּץ ועם קוֹבֵץ ועם וְקִבֵּץ.
וכן בפיוט "ברוך א' עליון" לרבינו ברוך ממגנצא חרז בָּעֲרָבוֹת עם לִשְׁבֹּת ועם עֲרֵבוֹת ועם כָבוֹד(!), וכן חרז חֹכֶה עם סֹכֶה ועם יִזְכֶּה, וכן חרז שַׁבָּת עם חִבַּת ועם חוֹבַת, וכן הַמַּלְכָּה עם בְּרָכָה ומְלָאכָה (אבל שִׁפְחָה אינו שייך לחרוז זה אלא לסופי כל הבתים).
ועוד ועוד.