פורום אוצר החכמה

בערש"ק שמעתי שיעור מהגה"צ ר' מיילך בידרמן שליט"א וסיפר שם סיפור חסידי ואבקש מהמבינים אם יוכלו להסבירו להדיוט כמוני, או שאולי אין מה להסביר למי שאינו חסיד.
וכך המעשה:
אחד מאדמורי בית לעלוב נלב"ע ולאחר הלויתו ביקש בנו ממלא מקומו שיתנו לו קויטלאך, דהיינו שהוא כעת כבר מתנהג כאדמו"ר. ולתמיהת חסידיו מדוע כבר עכשו הוא מבקש ענה להם כדלהלן:
היות וכעת אבי מורי האדמור עולה לשמים ושם ישאלו אותו את מי השארת במקומך, ויענה שהשאיר אותי אחריו כאדמו"ר, ובשמים יעשו מזה צחוק גדול שאני ממשיך אחריו, וממילא שזה עידן חדוותא בשמים והוא עת רצון ולכן תתנו מהר קויטלאך.

ע"כ סיפר הגה"צ הנ"ל.

האם יש הסבר לאנשים כמוני להבין את הסיפור האם כפשוטו ממש או שמא כולו מסוד ד' ליראיו, ואינו שייך אלא למי שהוא חסיד.

לא צריך להיות חסיד כדי להבין שזו לשון של ענווה מופלגת.
הוא ראה שזו אכן עת רצון בשמים, מפני זכות אבותיו המסייעתו וכל כיו"ב, ושמח לזכות את הרבים ולפעול עבורם ישועות.

מה שבטוח הוא שהיו מצדיקי החסידות שדיברו בשפת סתרים, ו'הלבישו' דברים אמיתיים ונעלים בתוך דברי צחות ומילתא דבדיחותא.

אחד הידועים בסגנון זה הוא הרה"ק ר"מ מפרימשלאן.

לענין כתב:לא צריך להיות חסיד כדי להבין שזו לשון של ענווה מופלגת.
הוא ראה שזו אכן עת רצון בשמים, מפני זכות אבותיו המסייעתו וכל כיו"ב, ושמח לזכות את הרבים ולפעול עבורם ישועות.

לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין שגם אם רוצים לנקוט לשון ענוה מופלגת אין זה ראוי לומר דברים כאלו אם הוא אינו אוחז בהם, ור' מיילך סיפר זאת בשביל לומר כמה חשובה השמחה שבכוחה לפעול ישועות.
הוי אומר שהוא אוחז דברים כפשטם ועל כך שאלתי

א. קודם כל אני רואה שהרב רון לא רק שואל כעניין, אלא גם משיב כהלכה...

ב. לא ידעתי מה מקשה הרב רון על הרב לענין. ברור שהוא 'ראה' או ידע בדרך אחרת שכעת עת רצון בשמים, והרב לעניין כתב זאת בפירוש. אלא שהלביש את הסיבה לכך בלשון ענווה.
אבל לשון הענווה היתה על הסיבה שישנה שמחה בשמים. ועל כך שהשמחה בכוחה לפעול ישועות, מובן מענינו שזה אכן דבר אמיתי.

רון כתב:

לענין כתב:לא צריך להיות חסיד כדי להבין שזו לשון של ענווה מופלגת.
הוא ראה שזו אכן עת רצון בשמים, מפני זכות אבותיו המסייעתו וכל כיו"ב, ושמח לזכות את הרבים ולפעול עבורם ישועות.

לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין שגם אם רוצים לנקוט לשון ענוה מופלגת אין זה ראוי לומר דברים כאלו אם הוא אינו אוחז בהם, ור' מיילך סיפר זאת בשביל לומר כמה חשובה השמחה שבכוחה לפעול ישועות.
הוי אומר שהוא אוחז דברים כפשטם ועל כך שאלתי

נפק"מ בין שני הפירושים אם אחיו הביא לו גם כן קוויטל...

אולי יש לבאר, כדי לקיים מעשה צדיקים:

איתא בזוה"ק (חלק ב' קפ"ד ב'): אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין לי' מעילא כו' חדוא דבר נש משיך לגבי' חדוא אחרא עילאה. עיי"ש דברים מבהילים.

וא"כ בשעת הסתלקותם של צדיקים, קשה כשריפת בית אלדינו, מסתבר שהחסידים שרויים היו בצער. ואשר ע"כ ביקש האדמו"ר להפך את הרגע הזה - ודווקא מן הצער הזה - לשמחה בקרב קהלו, כדי להמשיך שמחה ג"כ לעילא.

(זאת אומרת, אם זה הי' הרבי שלי, או צדיק אחר שידעינן בי', כך הייתי מבאר).

--

הרב ק"ק, צר לי שאני מתבטא כך, אבל עקיצותיך בכל עת אפשרית כלפי קהל קדוש היו עלינו לזרא.

הרב ק"ק הוא מענין מהפך הכל לשמחה, וכהנהגת כמה צדיקים.

דווקא זו ספציפית אכן הלצה נחמדה... ודברי כוונו אל הכלל והעיקר

כבר נכתב בזה
הוא לא עושה צחוק מחסידים דייקא אלא מכל דבר וענין וכמ"ש הרב שייף נפיק פה

כדכד כתב:כבר נכתב בזה
הוא לא עושה צחוק מחסידים דייקא אלא מכל דבר וענין וכמ"ש הרב שייף נפיק פה

אני מחבב את סניטותיו המחוייכות של ידידינו הגה''ק מקראקא-פאוצה''ח שליט''א, ולענ''ד הן בהחלט מוסיפות צבע וגם שמחה לחופק''ק יצ''ו (וכדברי ידידינו הרב שייף נפיק). וכפי שכתבת, הוא אינו ''מתביית'' דווקא על קהל יעד מסויים.

יש לרעיון של המעשה הזה מקור בבית לעלוב, ושורשו במעשה שהיה עם החוזה מלובלין. והרי הוא לפניכם:
כ"ק אדמו"ר מוהרמ"ם מלעלוב זצוק"ל סיפר ששמע מזקינו הרבי ר' דוד'ל בידערמאן שהיו ב' חסידים של הרבי מלובלין שנסעו לימים טובים לרבם החוזה אמת, וכיון שלא היה בידם הוצאות הדרך, לכן החליטו שאחד מהם יהיה רבי והשני יהיה משמש ובכל מקום שילכו יוציא המשמש קול בעיר שצדיק בא לעיר, ובוודאי יכנסו אליו עם קוויטלעך ויתנו פדיונות ואזי יהיה להם מקום אכסניא וגם על ההוצאות. ויהי כאשר חשבו כן עשו, עד שהגיעו לעיר אחת ושמעו שיש שם יהודי עשיר גדול אשר הוא חשוך בנים, לא עלינו ולא עליכם, והלך החסיד אשר עשה עצמו משמש וסיפר להגביר שבא אל העיר צדיק גדול ופועל ישועות ובוודאי יפעל אצלו לזרע של קיימא. נתרצה הגביר והכניסם לביתו וקבלם בכבוד גדול ונתן להם מאכל ומשתה, ואחר כך נכנס אליו עם קוויטל ופדיון, נתן לו החסיד - הרבי קמע ובירכו שלשנה הבאה כעת חיה יהיה להם בן זכר. וכך היה להם על ההוצאות והגיעו לחצר הרבי מלובלין על ימים נוראים, ואחריהם חזרו לביתם.
עברה שנה, ושוב הוצרכו שני החסידים הללו לצאת לדרכם לבוא לחצר רבם על ימים נוראים, וכיון שלא היה להם על הוצאות הדרך החליטו לשוב ולעשות המשחק כדאשתקד. אבל אמרו איש אל רעהו הבה נטה מן הדרך אשר הלכנו בה בשנה שעברה, פן יפגשנו העשיר הלז ויתבע אותנו על ההבטחה. וכך עשו שנסעו בדרכים אחרות עד שהגיעו ללובלין. בהגיעם ללובלין ראו את העשיר הזה והנה הוא מתהלך בחצר בית הרבי, מיד ברחו מפניו לבל יראה אותם, וביני לביני שמעו שהגביר הזה הגיע הנה כדי שיהיה הרבי סנדק לבנו, כי היום הוא עושה ברית, והיינו שנפקד בברכתם אשר בירכו אותו ובמלאות שנה הנה עושה ברית לבנו. שמעו החסידים את הדבר וסיפרו לרבי מלובלין את כל דבר המעשה, נענה הרבי מלובלין ואמר, ידעתי בָני את המעשה הזה, ואומר לכם גופא דעובדא, שהגביר הזה נתברך הרבה מגדולי ישראל, אבל חומה המפסקת היתה בשמים ומנעה את קבלת התפילות והברכות, אך כאשר עשיתם אתם את השחוק הזה, נעשה בשמים שחוק גדול, וביני לביני נכנסו כל הברכות שבירכום הצדיקים ונתקבלו, ולכך נושעו.
והנה הרבי ר' דוד'ל סיפר המעשה הזה איזה שבועות קודם הסתלקותו, שהיה לו חסיד ושמו ר' יהודה לייב דייטש והיה דבוק ומקושר אליו מאוד, ור' יהודה לייב נפטר קודם השבת, ואנשי הבית לא סיפרו לרבי דוד'ל על דבר פטירתו, כיון שחששו שתזיק הידיעה לבריאותו. אבל במוצאי שבת סיפר רבי דוד'ל את המעשה הנזכר בהרבי מלובלין, והפטיר כי כאשר בא ר' יהודה לייב לפני בית דין של מעלה שאלו אותו לאיזה רבי היה נוסע בעולם הזה, ואמר שהוא נוסע אלי, כאשר שמעו את דבריו נעשה בשמים שחוק גדול באמרם 'דוד'ל איז שוין אויכט א רבי', ובזמן שהמלאכים צחקו נכנס ר' יהודה לייב לגן עדן [האט זיך אונזער יהודה לייב אריין געכאפט אין גן עדן].