פורום אוצר החכמה

שאלה: כתבתי כאן הרהור לפיו חוש ההומור של הגרח"ק לקוח מדודו הקדוש (או בתורשה או שראה כך את הנהגתו).

ההרהור הנ"ל נמחק (יתכן שבטעות טכנית), אבל באם הוא נמחק כי אסור לראותו על גבי הפורום, הרי באמת שאיני מבין מה כל כך גרוע בו.

האם זה בגלל סטייה מנושא האשכול (מצדיק מחיקה?), אולי זלזול בכבוד בגרח"ק (להד"ם!), אולי כי אסור לכתוב על אנשים חיים (ואפילו לא משפט סתמי). אולי משהו אחר? מישהו יכול לעזור לי?

הרב מקדש מלך, גם אני כותב לפעמים דברים שלדעתי הם בגבול הטעם הטוב, ומשום מה הם נמחקים. הרבה פעמים אני לא מבין למה. מצד שני, עדיף שימחקו קצת יותר מידי מאשר שישאירו יותר מידי...

כשאני כותב בגבול הטעם הטוב אני מקבל את המחיקה בהבנה ובאהבה.
אלא שלפי שכלי ההדיוטי והמשובש ההודעה היא ממש ממש עמוק בתוך הטעם הטוב ולא בגבולו.
ולכן שאלתי אם מישהו יכול להסביר לי את טעותי על מנת שאדע להשתפר מעט.

שכלך לא הדיוטי ולא משובש. כשפעם התרעמתי על איזה מחיקה בהודעה פרטית לחבר אחר, הוא כתב לי: 'אל תקח ללב, זה תלוי במצב רוח של הצנזור באותו רגע' (במחילה רבה ממנהלי האתר שליט"א, יאריכו ימים על ממלכתם).

שמעתי מכלי שלישי.
הג"ר צבי יברוב - בעל 'מעשה איש' - הוזמן באחד הקעמפים של ישיבה כלשהי, הוא התבקש בתוך הדברים על ידי המנחה, להשיב האם היו אי אלו סיפורים ועובדות שהגיעו לידו, והוא נמנע מאיזה טעם להכניסם בספריו.
הוא השיב בחיוב. ולא אבה לספר מה למשל, רק כשהולחץ סיפר משהו קטן: כתבתי סיפור בשם אומרו, על ילד פלוני שהסתפקו אם בלע מטבע קטן, והיתה היסטריה גדולה במשפחתו, וכשהאבא הלך לשאול את החזון איש כדת מה לעשות (אולי גם היה שבת), השיב בתוך הדברים שיעלה להרב מפוניבז'. כשהשואלים תהו מה פשר ההצעה הזאת, אמר החזון איש על אתר: הוא מומחה להוציא כסף מבני אדם....
את הסיפור הזה כתב והכין הרב יברוב לספרו, ובסוף לא הדפיסו.
שאלוהו מדוע באמת לא הכניס את הסיפור?
השיב ואמר: נתתי את הספר להגהה ולביקורת של תלמידי חכמים, ויש שנזדעקו ואמרו להוציא את הסיפור, מפני הנימוק: החזון איש לא אמר מילתא דבדיחותא - - -

נזכרתי בסיפור זה ששמעתי לפני כשנה, ולא כל הפרטים מדויקים אצלי בראש, אך חשוב להוסיף פלפלת זו לאשכול החביב דידן.
ממנו ילמדו המעיינים כמה תובנות חשובות, כמו גם איך כותבים ומציירים כיום 'דמות' של צדיק, רק לפי מה שנראה לנו בראש שלנו. וכל סיפור אחר שאינו מתאים לדמות זו שהצבנו מולנו, דינו להימחק. ועוד כהנה גם עצם המעשה ישמע חכם ויוסיף לקח...

תלמיד חכם אחד, שהשמיע את הסיפור הנ"ל, הביא מקור מפורש ש"גם החזון איש אמר מילתא דבדיחותא" ודלא כדעת התלמידי חכמים שביקרו את חומריו של הרב יברוב.

והוא בביאור הלכה של בעל דרך אמונה שליט"א פ"א הלכות שמיטה ויובל הלכה ז ד"ה סוקרין, וזה לשונו:

והנה בעירובין מ"ג א' בעי אם יש חחומין למעלה מי', ומייתי ראי' מהני שב שמעתתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמי דר"ח בסורא, ובפניא בשבתא קמי דרבה בפומבדיתא, מאן אמרה, לאו אליהו אמרינהו, אלמא אין תחומין למעלה מי'. ומובא בשם החת"ס שהקשה איך אליהו בא לכל הבריתות בשבת, ותירץ דכשבא בתורת מלאך אין קפידא, שאז אין חייב במצות, אבל כשבא לומר הלכה אין יכול לבא בתורת מלאך דלא בשמים היא, ומוכרח להתלבש בגופו שנשאר בעננים ולבא בתורת בנ"א, ואז מצווה במצוות.
ובזכרוני ששאלתי למרן החזו"א זצ"ל א"כ מה ראיית הגמ' מאליהו, דילמא אחר שאמר ההלכות בסורא נהפך למלאך והלך לפומבדיתא ואח"כ נהפך שוב לאדם ואמר ההלכות שם, והשיב בבדיחותא שאם הי' בנ"א הי' אסור לו להיפך למלאך דהוי נטילת נשמה. ונראה שלא אמר כן אלא לבדיחותא בעלמא, דרחוק לומר דזה שנהפך למלאך מקרי מעשה, וא"כ אין בזה איסור שאין זה נטילת נשמה טבעי וכנ"ל. ועי' בקה"י שם שהביא בשם השל"ה שמה שכתב משה רבנו י"ג ס"ת ביום פטירתו, אע"ג שהי' שבת, משום שכתבן ע"י שם המפורש, ומוכח שזה מותר לכתחלה, וע"ש בקה"י מה שהאריך לענין מזיק ע"י לחש או תפלה אם חייב או לא.

החכימו חברייא!

בבבא קמא קיז:

א"ל רבינא לרבא: היינו רגל היינו בהמה! א"ל: תנא אבות וקתני תולדות. אלא מעתה, סיפא דקתני: השן מועדת, הבהמה מועדת, מאי אבות ומאי תולדות איכא? הוה קמהדר ליה בבדיחותא, וא"ל: אנא שנאי חדא ואת שני חדא.

באמת מוזרת טענתם של אותם תלמידי חכמים, שהרי ידוע ומציאות בשטח שגדולי ישראל מצוינים במידת השמחה והלצות שגורות על פיהם (וכהיום אי אפשר לנסות להכחיש זאת...).
אבל אולי לטעמם האנין זו היתה נראית הלצה על חשבון הפוניבז'ער רב (מה שלא נכון במציאות, אבל יתכן שאינו צריך להופיע בדפוס מכורך...). או שהיה נראה להם לא מתאים שהחזון איש יתבדח במצב כזה של היסטריה, משל צערו של האב אינו נוגע לליבו. אך אי משום הא לא איריא, כי מסתמא בגלל זה גופא החזון איש התבדח, כדי שיבין שהכל בסדר ואין צורך להיכנס ללחץ (מי שבולע מטבע ולא נתקע לו בגרון, אין לו באמת על מה מה להיכנס להיסטריה).

הסיפור הזה באמת לא מתאים להיות מודפס בספר, ויופיו הוא כשהוא נשמע מפה לאוזן.

כשם שלא מתאים לכתוב בספר 'על רמה' מה היה צבע הסוודר והצעיף של 'גדול' פלוני. כשמספרים את זה בדיבור, מאריכים ומוסיפים כל מיני פרטים 'צבעוניים' אבל בכתב זה נראה מוזר.

אגב, קראתי פעם גם על ביתו של הגרי"ז שהיה 'בית שמח במיוחד'.

כך אמר הגרמ"ש שפירא, שמיום שהגיע מרן הגרי"ז לארץ ישראל, הוא - כבן משפחה - קיבל 'בית שמח במיוחד'.

מעניין שהרבה מחוגי בריסק וכן מחוגי החזון איש, מתהלכים עם פנים זעופות, וכך גם מציירים אותם, בעוד שרוב בניו של הגרי"ז היתה תמיד בת שחוק על פניהם, כמו גם רוב גדולי ישראל - דוקא מחוג הליטאים - שההומור ובת השחוק הוא חלק מהמאפיינים שלהם (מרנן הגרשז"א הגריש"א הגראי"ל הגרש"א הגרח"ק הגרב"ד ועוד), ואכן כמה הופתעתי כשהזדמן לי פעם ראשונה בחיי להתפלל שחרית במניין הראשי של בית בריסק ברחוב פרס בירושלים, ונהניתי לראות פנים שמחות ועליזות, והרבה הומור נשפך, בתוך ההפסקים שבתפילה ובקידושא רבה שלאחר מכן. ממש לא כפי שציירתי לעצמי את ה'נארוועזע' ממשיכי דרכו של מרן הגרי"ז. הם ממש לא כאלה. על כל פנים אצל ראשי בית מדרש ההוא.

וכמה מעניין, שבמתרס השני - המגזר החסידי - קשה למצוא היום אצל האדמורי"ם המפורסמים, שתמונותיהם פזורות לעין כל, פנים מחוייכות ונעימות, אלא אדרבה המתיחות והעגמומיות שרויה על פניהם. עולם הפוך ראיתי?

לא בטוח.
הגרי"ש אלישיב נראה מהתמונות זעוף פנים, וגם כך היה נראה שכל מיני אירועים וסיטואציות, בעוד שהיה אדם שמח במיוחד לאמיתו של דבר.

וכן לגבי הרבה אדמורי"ם מן הסתם הכל תלוי באיזו סיטואציה. אני אישית הייתי נוכח במעמד אצל האדמו"ר מאמשינוב למשל, בו מישהו השמיע בדיחה כל שהיא, והוא פרץ בצחוק מתגלגל וארוך (אחר כך היה לנו דיון. הבדיחה היתה במידת מה על הנהגתו של האדמו"ר בעצמו... היתה שם שאלה על הפסק תוך כדי דיבור, ואז מישהו אמר לו שתלוי אם תוך כדי דיבור רגיל או תוך כדי דיבור של אמשינוב... אז הוא פרץ בצחוק ממושך. היו כאלו שפירשו זאת כעניוות, לי הצחוק הממושך היה נראה על מנת לשמח את האומר, שייהנה מכך שהצליח לבדר את דעתו).

מה שמעניין ואולי שייך לאשכול זכרונות על הבית ישראל, שה'בית ישראל' כמעט ולא חייך (אבל חידודים שמעו ממנו לרוב, כידוע), וגם אביו ה'אמרי אמת' (כך שמעתי פעם, בפרט זה איני בטוח כל כך). מאידך, האב ה'שפת אמת' היה תמיד נראה עם עיניים מאירות משמחה.

דרומי כתב:הסיפור הזה באמת לא מתאים להיות מודפס בספר, ויופיו הוא כשהוא נשמע מפה לאוזן.

כשם שלא מתאים לכתוב בספר 'על רמה' מה היה צבע הסוודר והצעיף של 'גדול' פלוני. כשמספרים את זה בדיבור, מאריכים ומוסיפים כל מיני פרטים 'צבעוניים' אבל בכתב זה נראה מוזר.

אי משום הא, תקצץ שליש מ'מעשה איש'....

מקדש מלך כתב:לא בטוח.
הגרי"ש אלישיב נראה מהתמונות זעוף פנים, וגם כך היה נראה שכל מיני אירועים וסיטואציות, בעוד שהיה אדם שמח במיוחד לאמיתו של דבר.

וכן לגבי הרבה אדמורי"ם מן הסתם הכל תלוי באיזו סיטואציה. אני אישית הייתי נוכח במעמד אצל האדמו"ר מאמשינוב למשל, בו מישהו השמיע בדיחה כל שהיא, והוא פרץ בצחוק מתגלגל וארוך (אחר כך היה לנו דיון. הבדיחה היתה במידת מה על הנהגתו של האדמו"ר בעצמו... היתה שם שאלה על הפסק תוך כדי דיבור, ואז מישהו אמר לו שתלוי אם תוך כדי דיבור רגיל או תוך כדי דיבור של אמשינוב... אז הוא פרץ בצחוק ממושך. היו כאלו שפירשו זאת כעניוות, לי הצחוק הממושך היה נראה על מנת לשמח את האומר, שייהנה מכך שהצליח לבדר את דעתו).

מה שמעניין ואולי שייך לאשכול זכרונות על הבית ישראל, שה'בית ישראל' כמעט ולא חייך (אבל חידודים שמעו ממנו לרוב, כידוע), וגם אביו ה'אמרי אמת' (כך שמעתי פעם, בפרט זה איני בטוח כל כך). מאידך, האב ה'שפת אמת' היה תמיד נראה עם עיניים מאירות משמחה.

דומני שהרבי מאמשינוב ידוע בחוש הומור בריא, הלא כן?

הפני מנחם לפני ההנהגה נודע בחריפות וחידודים. אינני יודע מה לאחר מכן.

נראה שהדבר תלוי גם עד כמה מרגיש הרב שהוא נמצא 'בתפקיד'. לדוגמא, הגרש"ז אוירבך זצ"ל (כפי הנשמע) לא הרגיש 'מנהיג' כלפי סביבתו ולא חש צורך לבטא כלפי בני שיחו רגש מיוחד של אחריות וכובד ראש. לעומת זאת, ולא כהשוואה אלא רק לחדד, אחד ממאפייני הכשרות המהודרת של - יבלחט"א לרפו"ש - הגר"מ לנדא שליט"א היא הפנים החמורות שהוא מראה בעת ביקור במפעל...

מקדש מלך כתב:לא בטוח.
הגרי"ש אלישיב נראה מהתמונות זעוף פנים, וגם כך היה נראה שכל מיני אירועים וסיטואציות, בעוד שהיה אדם שמח במיוחד לאמיתו של דבר.

לכן הקפדתי וכתבתי ההומור ובת השחוק, ואכן חשבתי על הגריש"א שתמונתו אכן איננה עם בת שחוק, אך כל מי שזכה להיות במעונו ובמחיצתו, כמוני הקטן, היה שופע הומור תמידי, ששימח מאד את השואלים המתוחים בכל עת מצוא.
זאת אשר מצאתי גם אצל הבריסקאים, כמו בבית מדרש שציינתי, שמראה פניהם מתוח וזעו, אך כל העומד בדל"ת אמותיהם מרגיש בגן עדן עלי אדמות, מתגובותיהם ואמרי השפר המשמחים ומעליזים את הסובבים.
את חוגו של החזו"א אינני מכיר לפני ולפנים, כי אכן לפי תמונותיהם הם זעופים ומתוחים בתדיריות, כתמונה המצטיירת מהליטאים של פעם שהגיהנם פתוח להם מתחתם, אך יתכן באמת כי בתוך קירבתם המה כן משרים אווירה נעימה וזורמת. אדרבה, החכימונו.

חרסון כתב:דומני שהרבי מאמשינוב ידוע בחוש הומור בריא, הלא כן?

איני מכיר כל כך. יש לך דוגמאות?

דודי צח כתב:: החזון איש לא אמר מילתא דבדיחותא
...

הביאו לפניו ילד שבלע מטבע והיה בסכנת חנק, ואז אמר להם שיש אחד בבני ברק שהוא מומחה גדול מאוד להוציא מטבעות מאנשים, ממש אומן, ושאלו מי זה, וענה להם "הרב כהנמן".

וכולם פרצו בצחוק גדול, כולל הילד, וכך יצא המטבע שבלע.

דודי צח כתב:כך אמר הגרמ"ש שפירא, שמיום שהגיע מרן הגרי"ז לארץ ישראל, הוא - כבן משפחה - קיבל 'בית שמח במיוחד'.

מעניין שהרבה מחוגי בריסק וכן מחוגי החזון איש, מתהלכים עם פנים זעופות, וכך גם מציירים אותם, בעוד שרוב בניו של הגרי"ז היתה תמיד בת שחוק על פניהם, כמו גם רוב גדולי ישראל - דוקא מחוג הליטאים - שההומור ובת השחוק הוא חלק מהמאפיינים שלהם (מרנן הגרשז"א הגריש"א הגראי"ל הגרש"א הגרח"ק הגרב"ד ועוד), ואכן כמה הופתעתי כשהזדמן לי פעם ראשונה בחיי להתפלל שחרית במניין הראשי של בית בריסק ברחוב פרס בירושלים, ונהניתי לראות פנים שמחות ועליזות, והרבה הומור נשפך, בתוך ההפסקים שבתפילה ובקידושא רבה שלאחר מכן. ממש לא כפי שציירתי לעצמי את ה'נארוועזע' ממשיכי דרכו של מרן הגרי"ז. הם ממש לא כאלה. על כל פנים אצל ראשי בית מדרש ההוא.

וכמה מעניין, שבמתרס השני - המגזר החסידי - קשה למצוא היום אצל האדמורי"ם המפורסמים, שתמונותיהם פזורות לעין כל, פנים מחוייכות ונעימות, אלא אדרבה המתיחות והעגמומיות שרויה על פניהם. עולם הפוך ראיתי?

רוב הדמויות שהצגת - האוירה הנורמלית ששררה בפניהם וסביבם, היתה רצינות (כמובן שאין סתירה בין רצינות ל'בת שחוק'.. ואדרבה זו השמחה האמיתית והשלימה וכבר אמרו וגילו ברעדה וכו' וכו'). הומור ושנינות היו מידי פעם, אבל לא מעבר לכך.
והחלוקה שעשית לא ברורה, על אלו אדמורי"ם אתה מדבר שניכר מתיחות ועגמומיות על פניהם יותר מאשר על חכמי ליטא? אכן, גם פניהם משדרות לרוב רצינות, ומן הסתם גם הם מידי פעם מעלים בת שחוק על פניהם.

עובר ושב כתב:

דודי צח כתב:: החזון איש לא אמר מילתא דבדיחותא
...

הביאו לפניו ילד שבלע מטבע והיה בסכנת חנק, ואז אמר להם שיש אחד בבני ברק שהוא מומחה גדול מאוד להוציא מטבעות מאנשים, ממש אומן, ושאלו מי זה, וענה להם "הרב כהנמן".

וכולם פרצו בצחוק גדול, כולל הילד, וכך יצא המטבע שבלע.

אתה מצטט מאיפה?

ציטטתי מהזיכרון, איני זוכר היכן קראתי.

דודי צח כתב:שמעתי מכלי שלישי.
הג"ר צבי יברוב - בעל 'מעשה איש' - הוזמן באחד הקעמפים של ישיבה כלשהי, הוא התבקש בתוך הדברים על ידי המנחה, להשיב האם היו אי אלו סיפורים ועובדות שהגיעו לידו, והוא נמנע מאיזה טעם להכניסם בספריו.
הוא השיב בחיוב. ולא אבה לספר מה למשל, רק כשהולחץ סיפר משהו קטן: כתבתי סיפור בשם אומרו, על ילד פלוני שהסתפקו אם בלע מטבע קטן, והיתה היסטריה גדולה במשפחתו, וכשהאבא הלך לשאול את החזון איש כדת מה לעשות (אולי גם היה שבת), השיב בתוך הדברים שיעלה להרב מפוניבז'. כשהשואלים תהו מה פשר ההצעה הזאת, אמר החזון איש על אתר: הוא מומחה להוציא כסף מבני אדם...
את הסיפור הזה כתב והכין הרב יברוב לספרו, ובסוף לא הדפיסו.
שאלוהו מדוע באמת לא הכניס את הסיפור?
השיב ואמר: נתתי את הספר להגהה ולביקורת של תלמידי חכמים, ויש שנזדעקו ואמרו להוציא את הסיפור, מפני הנימוק: החזון איש לא אמר מילתא דבדיחותא - - -
נזכרתי בסיפור זה ששמעתי לפני כשנה, ולא כל הפרטים מדויקים אצלי בראש, אך חשוב להוסיף פלפלת זו לאשכול החביב דידן.
ממנו ילמדו המעיינים כמה תובנות חשובות, כמו גם איך כותבים ומציירים כיום 'דמות' של צדיק, רק לפי מה שנראה לנו בראש שלנו. וכל סיפור אחר שאינו מתאים לדמות זו שהצבנו מולנו, דינו להימחק. ועוד כהנה גם עצם המעשה ישמע חכם ויוסיף לקח...

עובר ושב כתב:

דודי צח כתב:: החזון איש לא אמר מילתא דבדיחותא
...

הביאו לפניו ילד שבלע מטבע והיה בסכנת חנק, ואז אמר להם שיש אחד בבני ברק שהוא מומחה גדול מאוד להוציא מטבעות מאנשים, ממש אומן, ושאלו מי זה, וענה להם "הרב כהנמן".
וכולם פרצו בצחוק גדול, כולל הילד, וכך יצא המטבע שבלע.

הלא זהו אותו המעשה, ומה בא כת"ר להוסיף?! שאף הילד עצמו הלך עם האב, וע"י ה'מילתא דבדיחותא' יצא המטבע מגרונו?
להעיר: כמדומני, שכשילד בולע מטבע ונמצא ב"סכנת חנק" ר"ל - בד"כ נוקטים פעולה רפואית מידית, ולא צועדים מעדנות לרב חשוב ע"מ לקבל ברכתו בזה...
ו(אף) משו"ה מסתברא כהרב 'דודי צח', שכתב רק "ילד פלוני שהסתפקו אם בלע מטבע קטן, והיתה היסטריה גדולה במשפחתו, וכשהאבא הלך לשאול את החזון איש כדת מה לעשות (אולי גם היה שבת)".

מעניין, לא קראתי את המעשה אלא רק את המילים "החזו"א לא אמר מילתא דבדיחותא".... ועל זה תמהתי, כי לא מזמן קראתי מעשה שאמר מילתא דבדיחותא וצחקו כולם.

במעשה שקראתי (כמדומה באחד העלונים שיצאו לקראת פורים), הילד בלע מטבע והיה בסכנת חנק, וע"י הצחוק שצחקו כולם וצחק הוא בעצמו, עלה המטבע למקום שאפשר להוציאו, והוציאוהו. ואז אמר החזו"א שבזכות השמחה של הילד הוא זכה לנס.

עובר ושב כתב:מעניין, לא קראתי את המעשה אלא רק את המילים "החזו"א לא אמר מילתא דבדיחותא".... ועל זה תמהתי, כי לא מזמן קראתי מעשה שאמר מילתא דבדיחותא וצחקו כולם.

במעשה שקראתי (כמדומה באחד העלונים שיצאו לקראת פורים), הילד בלע מטבע והיה בסכנת חנק, וע"י הצחוק שצחקו כולם וצחק הוא בעצמו, עלה המטבע למקום שאפשר להוציאו, והוציאוהו. ואז אמר החזו"א שבזכות השמחה של הילד הוא זכה לנס.

ונמצינו למדים עד כמה יש להזהר מלקרוא חצאי-דברים.
עכ"פ, ע"פ המעשה כמ"ש עתה - נראה שבלע את המטבע בנוכחות החזו"א זלה"ה; ועפ"ז א"ש מה שהקשיתי לעיל.

הלואי והיה זמני עמי לקרוא את כל ההודעות הנכתבות בפורום. עברתי מקופיא, ועיני צדו את המשפט המודגש שהחזו"א לא היה אומר מילתא דבדיחותא.

לא הבנתי איך הסקת מסקנה שבלע בנוכחות החזו"א, לפי המעשה שקראתי הוא בלע בביתו והביאוהו לחזו"א (כך זכור לי).

ומה שהקשית לא קשה, כי החזו"א היה מלומד בניסים, והבנתי שהילד לא היה בסכנת נפשות (כי היה יכול לצחוק), והמטבע היה יכול לצאת כאשר היה הולך לשירותים.

כל דבריי לעיל נכתבו לפי הבנתי הדלה מתוך ניסוחיו המשתנים של כת"ר; עתה כתב כת"ר בפירוש, וא"כ אין יסוד לדבריי בהודעה דלעיל.
ולפי תירוץ כת"ר, א"כ בכ"ז עדיפא הגרסא דהרב 'דודי צח' (שהסתפקו אם בכלל נכנס מטבע בגרונו). עכ"פ, אכן לא קשיא [ודבריי דלעיל נכתבו כפי שהבנתי מדברי כת"ר, שאכן היתה סכנת נפשות].

יפה לראות איך סיפור מתגלגל - מבדיחה של החזו"א כבר נהיה 'מופת' שמהצחוק הילד פלט את המטבע.....
מעניין לראות עוד אלו הוספות יתווספו על הסיפור בעתיד

עובר ושב כתב: . . החזו"א היה מלומד בניסים, והבנתי שהילד לא היה בסכנת נפשות (כי היה יכול לצחוק), והמטבע היה יכול לצאת כאשר הי' הולך לשירותים.

כשקראתי את הודעת כת"ר עוה"פ, עלה בדעתי שיש בה (כעין) סתירה מיני' ובי':
אם הילד לא הי' בסכנת נפשות, מה שייך הכא הא דהחזו"א זלה"ה הי' "מלומד בניסים"?
וסתירת זקנים - בנין (מגילה לא, סע"ב).

חרסון כתב:

דרומי כתב:הסיפור הזה באמת לא מתאים להיות מודפס בספר, ויופיו הוא כשהוא נשמע מפה לאוזן.

כשם שלא מתאים לכתוב בספר 'על רמה' מה היה צבע הסוודר והצעיף של 'גדול' פלוני. כשמספרים את זה בדיבור, מאריכים ומוסיפים כל מיני פרטים 'צבעוניים' אבל בכתב זה נראה מוזר.

אי משום הא, תקצץ שליש מ'מעשה איש'....

מקדש מלך כתב:לא בטוח.
הגרי"ש אלישיב נראה מהתמונות זעוף פנים, וגם כך היה נראה שכל מיני אירועים וסיטואציות, בעוד שהיה אדם שמח במיוחד לאמיתו של דבר.

וכן לגבי הרבה אדמורי"ם מן הסתם הכל תלוי באיזו סיטואציה. אני אישית הייתי נוכח במעמד אצל האדמו"ר מאמשינוב למשל, בו מישהו השמיע בדיחה כל שהיא, והוא פרץ בצחוק מתגלגל וארוך (אחר כך היה לנו דיון. הבדיחה היתה במידת מה על הנהגתו של האדמו"ר בעצמו... היתה שם שאלה על הפסק תוך כדי דיבור, ואז מישהו אמר לו שתלוי אם תוך כדי דיבור רגיל או תוך כדי דיבור של אמשינוב... אז הוא פרץ בצחוק ממושך. היו כאלו שפירשו זאת כעניוות, לי הצחוק הממושך היה נראה על מנת לשמח את האומר, שייהנה מכך שהצליח לבדר את דעתו).

מה שמעניין ואולי שייך לאשכול זכרונות על הבית ישראל, שה'בית ישראל' כמעט ולא חייך (אבל חידודים שמעו ממנו לרוב, כידוע), וגם אביו ה'אמרי אמת' (כך שמעתי פעם, בפרט זה איני בטוח כל כך). מאידך, האב ה'שפת אמת' היה תמיד נראה עם עיניים מאירות משמחה.

דומני שהרבי מאמשינוב ידוע בחוש הומור בריא, הלא כן?

הפני מנחם לפני ההנהגה נודע בחריפות וחידודים. אינני יודע מה לאחר מכן.

שמעתי ממו"ח שאחד היה ידיד מנוער של.. (איני זוכר אם היה הפני מנחם או הלב שמחה) והיו מקורבים ואוהבים, ואחר שנתמנה לאדמור קרא לו פעם בשמו הפרטי, ונחרד עד עמקי נשמתו.. אמר לו הרב'ה נו, זאגט ברוך שם..

לבי במערב כתב:כשקראתי את הודעת כת"ר עוה"פ, עלה בדעתי שיש בה (כעין) סתירה מיני' ובי':
אם הילד לא הי' בסכנת נפשות, מה שייך הכא הא דהחזו"א זלה"ה הי' "מלומד בניסים"?
וסתירת זקנים - בנין (מגילה לא, סע"ב).

מצחיק אותי כל הפלפולים והדקדוקים במעשה, אבל אענה בכל זאת - גם אם הילד לא היה בסכנת נפשות, עדיין יש מקום לקחת אותו לצדיק המלומד בניסים, והמעשה מוכיח שהמטבע עמד בגרונו ולא נבלע לגמרי, וזו בוודאי סיטואציה מלחיצה.

עובר ושב כתב:מצחיק אותי כל הפלפולים והדקדוקים במעשה . .

לכה"פ ה"ז שייך לנושא האשכול וענין ימים אלו - ימי אדר (שני) שבהם מרבים בשמחה, ובפרט לאחרי פורים, ד"מעלין בקודש", כידוע.

.

א. דוגמא נאה לשימוש של החזון איש בהומור לריפוי בחור מ'נרווין' ר"ל ישנה בספרו של ר' צבי יברוב מעשה איש, חלק ו עמ' נט בני ברק תשסד עמ' נט [הלה היה מרבה לחזור על מילים בקר"ש, וכשהעיר לו על כך החזון איש ענה שהמדקדק בקריאת שמע מצננין לו גהינום, בתגובה שאל אותו החזון איש אם רצונו שיוקפא].
ב. נזדמן לי לשוחח עם ישיש מופלג שגדל במאה שערים [אחר כך נעשה מזרוחניק וכזה הוא עד היום] והיה מבאי ביהמ"ד של רי"ש אלישיב. הבעתי באזניו את תמיהתי על כך ששמעתי שמייחסים לריש"א קרירות, שכן בפעם היחידה שזכיתי להיות אצלו [כבחור, לפני הרבה שנים], היה אמנם ענייני מאד, אך רחוק מאד מקרירות, להפך מכך. הלה הסכים איתי שאכן הוא לא היה קריר כלל ועיקר, והגדיר אותו בלשונו 'אדם עדין ונחמד' [הלה אף סיפר לי סיפור, על גבול המופת, שהתרחש בביהמ"ד 'תפארת בחורים' בשמחת התורה הראשון לאחר הסתלקות אביו הרב מהומל, ועוד חזון למועד אי"ה]

בקשר לסיפור עם החזו"א - איך שמסופר במעשה איש, זה לא גרם למטבע לצאת, לא היה שום נס ומופת, וגם דרכי הפעולה לא הסתכמו בזה, אלא החזו"א פשוט רצה להרגיע אותם לפני המשך דרכי הפעולה.
המופת כאן לענ"ד הוא אפשרות החזו"א לשלוף כזה משפט על המקום במצב של בהלה (אא"כ כבר חשב עליו לפני זה וחיכה להזדמנות להשתמש בו) וגם הבנתו שזה מה שצריך לעשות במצב כזה.
בניגוד להרבה סיפורי צדיקים אחרים, יש דוקא מה ללמוד מסיפור זה...

אז הסיפור כן מופיע בספר?

שאלו [חסיד ] את הגאון רבי אפרים בורדיאנסקי בצעירותו למה אתם לא לובשים את הטלית קטן מעל החולצה אז הוא אמר לו: כדי לא לבייש את מי שאין לו..[הלה חשב שהוא ענה ברצינות, ועשה רעש גדול עד שהוא הבהיר לו שזה היה בהלצה.]

שמעתי ממרן הגרע"י זצוק"ל
את חוש ההומור שלו ירש ר' נפתלי מרוּפְּשיץ מאמו, הרבנית מליסקָא. ערב שבת אחד הביא לה דייג אחד דג גדול ודרש בעבורו סכום גדול. הלכה האישה לשאול את בעלה, ר' מנחם מנדל מליסקא, אם לקנות את הדג לכבוד שבת. ענה לה הרב: "אין זה יאה שרב עני כמוני יקנה דג יקר כל כך. המעשה ייראה כחילול השם גדול בעיני הציבור." ואולם האישה לא הקשיבה לדברי בעלה. הלכה וקנתה את הדג. בליל שבת, כאשר הגישה את קערת הדגים אל השולחן, החל הרב לפשפש בתבשיל כמחפש דבר מה.
שאלה האישה: "בעלי, מה אתה מחפש?" השיב הרב: "אני מחפש את הכבד של הדג." מיד ענתה לו ואמרה: "הלא כבר נאמר: 'במקום שיש חילול השם אין חולקים כבד לרב!'"

גביר כתב:א. דוגמא נאה לשימוש של החזון איש בהומור לריפוי בחור מ'נרווין' ר"ל ישנה בספרו של ר' צבי יברוב מעשה איש, חלק ו עמ' נט בני ברק תשסד עמ' נט [הלה היה מרבה לחזור על מילים בקר"ש, וכשהעיר לו על כך החזון איש ענה שהמדקדק בקריאת שמע מצננין לו גהינום, בתגובה שאל אותו החזון איש אם רצונו שיוקפא].
ב. נזדמן לי לשוחח עם ישיש מופלג שגדל במאה שערים [אחר כך נעשה מזרוחניק וכזה הוא עד היום] והיה מבאי ביהמ"ד של רי"ש אלישיב. הבעתי באזניו את תמיהתי על כך ששמעתי שמייחסים לריש"א קרירות, שכן בפעם היחידה שזכיתי להיות אצלו [כבחור, לפני הרבה שנים], היה אמנם ענייני מאד, אך רחוק מאד מקרירות, להפך מכך. הלה הסכים איתי שאכן הוא לא היה קריר כלל ועיקר, והגדיר אותו בלשונו 'אדם עדין ונחמד' [הלה אף סיפר לי סיפור, על גבול המופת, שהתרחש בביהמ"ד 'תפארת בחורים' בשמחת התורה הראשון לאחר הסתלקות אביו הרב מהומל, ועוד חזון למועד אי"ה]

יתכן שאחרי עשרות שנות נודניקים, שנדבקו אליו, הוא נאלץ ללבוש קרירות

אין חולקים כבד לרב!

עיין ערך זה באלפא ביתא תניתא

מעיין כתב:

אין חולקים כבד לרב!

עיין ערך זה באלפא ביתא תניתא

איה?

זה מה שהתפרסם ביתד נאמן במוסף שבת קודש ביובל שנים לחזו"א

וזה היה במוסף שבת קודש שבוע לאחר מכן