פורום אוצר החכמה

לכבוד רבני הפורום "אוצר החכמה" שליט"א
זמן רב אני עוקב ומאוד מאוד נהנה ומחכים
עכשיו אני רוצה לפתוח נושא על מה שמצוי אצל כל אחד ואחד
שיש ימים שקם בבוקר רוצה להתפלל וללמוד
אבל זה "לא הולך"
אין חשק ואין טעם ואין כח
ואין לכך סיבה הנראית לעין
כמו עייפות או לחץ וכדומה
גם לא היה איזה ירידה רוחנית לפני כן וכדומה
השאלה היא בתורה וזה גם בתפילה ובכלל בעבודת השם
אני חושב שכל אחד זה קורה לו
מן הסתם לעתים רחוקות אבל קורה
והיתי רוצה לשאול לדעתכם מה הדרך הראויה להתנהג בימים כאלה
ואם יש מרבותינו שהסבירו ודברו על הנושא הזה

עי' עבודת ישראל סוף פ' וישלח

עיין ספר הישר על ימי האהבה וימי השנאה.

ראה בתניא פרק כ"ט, ותמצא את מבוקשך..

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח

אגב "ימי אהבה וימי שנאה",
בימי בחרותי היתה לי תקופה לא קלה,
באותו הזמן הייתי שומע בקביעות שיחות מהמשגיח ר' דן סגל שליט"א.
אחרי השיחה שהתקיימה בליל שישי בישיבת קול יהודה בב"ב,
היה את הועד ב'ספינקא' דונולו, ואח"כ היה שעת קבלת קהל.
הגעתי לר' דן, ואחרי כמה דיבורים על ימי אהבה וימי שנאה, מצידי,
הוא תופס בשתי ידיי, ואומר, ימי אהבה וימי שנאה זה רק בספרים הקדושים,
איי, הכל אהבה, הכל אהבה, מאיתו ית', כאב את בנו ירצה'.

נ"ב, באישי שלחו אותי לימים עברו, כמעט ללא שינוי.
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=30748#p322689

בס' מנחת שמואל מתלמיד ר"ח ולאז'ין הובא סדר של עבודה של שנה. בתוך הדברים הוא מתייחס לימים של חוסר חשק בעבודת ה', ומסביר שם שהאדם לא יתפתה לחשוב עי"ז שעבודתו אינה רצויה, אלא ינוח בימים אלו, וישן יותר, עד שיערה עליו ה' שוב רוח טהרה.

בספר החזיונות למהרח"ו יש התייחסות ועדויות שלו על עצמו והנהגתו בימים כאלה, אינני זוכר בדיוק כדי לצטט.

וראה עוד באשכול זה viewtopic.php?f=51&t=51996

עד שאתה שואל מה לעשות בימים ה'רעים', תשאל להיפך.

עבודת ה' הנעשית מתוך אתעדל"ע אין לה קיום וא"א שיהיה לה קיום, משום שאיננו קניינו של האדם. ז"א, שהאדם שמתעורר ברגש רב ללמוד בשקידה ולהתפלל בכוונה עצומה, והוא אכן עושה כן, לא יקנה את הדברים האלו בתוככי נפשו משום שלא עמל עליהם. במצב זה צריך למצוא דרך איך להתגבר על היצר, אע"ג שאין לו יצר. צריך להתגבר להתפלל בכוונה, על אף שזה הולך חלק. (וע"ע ליקוטי תורה פרשת ויקרא מאמר אדם כי יקריב מכםכאן הדן בזה, וראיתי בספרו של אחד הזכרונות של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש לפני מלחה"ע הראשונה, שהיו מתחילים עם הבחורים במאמר זה. אולי גם היום, אני לא יודע.)
בזמנים ה'רעים' קל יותר לקנות קניינים נפשיים, ע"י התגברות על היצר.

צריכים לזכור שרגשי אדם כוזבים לו יום יום. יכול להיות יום שלם של תלמוד תורה ותפלה ועבודת ה', ובשמים אין זה נחשב כ"כ. ויום של התמודדות ולימוד פחות, ובשמים זה הרבה יותר חשוב. אסור לסמוך על הרגש, שדרכה היא דרך השקר וסמיות העינים.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:( . . וראיתי בספרו של אחד הזכרונות של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש לפני מלחה"ע הראשונה, שהיו מתחילים עם הבחורים במאמר זה. אולי גם היום, אני לא יודע) . .

ככל הידוע לי - גם כיום, מאמר זה הינו אחד מהראשונים אותם לומדים בש"א ישי"ק דתות"ל ברחבי תבל.

לכללות הודעת כת"ר:
ידוע המעשה (לקו"ד ח"ד תשעה, א. יעו"ש), שפעם התאונן א' החסידים לפני הצ"צ (ב'יחידות') אשר 'עס ווילט זעך ניט לערנען' [= אין לו חשק ללמוד], והשיבו הצ"צ: 'ומה אעשה אני, שיש לי חשק ללמוד' ("וואס זאל איך טאָן, אז איך וויל יע").
והדברים עתיקין (ראה ביאור ענין זה, למשל, ב'תורת־מנחם' ח"ב ע' 91 ואילך).

המימרא המונח בזכרוני היא "פעטאך! ביי מיר ווילטס זיך יע לערנען, וואס טו איך?" והיא היא.

אני לא חסיד, אני רק קורא הרבה, לכן אני יכול לדעת מה שקרה לפני מאה שנה בתו"ת ברוסיא יותר ממה שקורה בתו"ת כהיום. אם היו כותבים את הזכרונות של היום, אולי הייתי קורא אותם ג"כ.

ובנימא אחרת אספר מה ששמעתי מספרים, שפעם דרש הגר"א לאפיאן שיחה מוסרית בבית מדרש גבוה בליקוואד, ואמר שענין 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימו בעושר' מיירי בעניות הדעת, שמי שהוא בעל כשרון חלש, מ"מ הובטח שאם יקיים וישקוד בתורה, יזכה לכשרונות ברוכים מאת ה'. וע"ז בכה הגר"א קוטלר זצ"ל, שמעולם לא זכה לזה, שנולד עם כשרונות עצומים.

ידועין דברי חז"ל עה"פ הגידה אף חכמתי - תורה שלמדתי באף הוא שעמדה לי והובאו ברמב"ם הל' ת"ת.

לבי במערב כתב:

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:( . . וראיתי בספרו של אחד הזכרונות של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש לפני מלחה"ע הראשונה, שהיו מתחילים עם הבחורים במאמר זה. אולי גם היום, אני לא יודע) . .

ככל הידוע לי - גם כיום, מאמר זה הינו אחד מהראשונים אותם לומדים בש"א ישי"ק דתות"ל ברחבי תבל.

לכללות הודעת כת"ר:
ידוע המעשה (לקו"ד ח"ד תשעה, א. יעו"ש), שפעם התאונן א' החסידים לפני הצ"צ (ב'יחידות') אשר 'עס ווילט זעך ניט לערנען' [= אין לו חשק ללמוד], והשיבו הצ"צ: 'ומה אעשה אני, שיש לי חשק ללמוד' ("וואס זאל איך טאָן, אז איך וויל יע").
והדברים עתיקין (ראה ביאור ענין זה, למשל, ב'תורת־מנחם' ח"ב ע' 91 ואילך).

נזכרתי שבפעם הראשון שראיתי את הסיפור הזה עם הצמח צדק, הבנתי אותו באופן אחר.
האיש ההוא התאונן שאין לו טעם וחשק בעבודת ה', כאילו זה מורה שהוא רחוק מהעבודה באמת. ענה לו הצ"צ, שאף אם היה לו טעם בעבודת ה', עדיין רחוק הוא מאד, שהמרחק בין האור העצום של אלקות לבין השגת האדם הוא כ"כ, עד שההבדל בין הארת החשק להעדרו הוא כאין ואפס לעומת ההבדל בין הארת החשק לההארה האמיתית, ע"כ אין לו לייחס כ"כ חשיבות להארת חשקו.

יעוין בתו"מ שם, שמבאר להיפך; וכך הוא פשט הדברים, לפו"ר.

מותר לו לחלוק עלי, אין דבר

ענין "ימי החשכות" מבואר בהרבה מספרי רבוה"ק והנה לדוגמא מספה"ק מאור עינים

קצת קשור - הגאון רבי אליהו מוויסקיט זצ"ל, בעל אזור אליהו [תלמיד קרוב לרבי מקאצק זי"ע], כתב בספרו הנ"ל (סוכות דר"ג ע"ג) [הובא בעלים לתרופה פרשת שלח לך תש"פ]:

כתיב "אז תשמח בתולה במחול" (ירמיה לא יב), ואמרו חז"ל (תענית לא.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעת"ל. והנה ידוע שדרך הריקוד כך הוא, שמתרחק אחד מחבירו ע"י הריקוד, ואחר כך מקרב את עצמו לחבירו. והריחוק הוא בכדי להתקרב. ואם לא היה הריחוק, לא היה בכל פעם התקרבות חדשה. כן הוא הענין בעוה"ז "שבע יפול צדיק וגם" (משלי כד טז), כי הנהגת השי"ת הוא שמחוייב להיות ירידות ועליות, היינו התרחקות באפס מה, בכדי לבוא להתקרבות יותר. אבל לעת"ל יעשה הקב"ה "מחול", מחול הוא ריקוד העיגול, והרוחק בעיגול עם חבירו אינו מתרחק כלל ממנו, כי החיבה והריעות הוא בלא התרחקות כלל, רק התקרבות גמור, וזה יהיה לעתיד לבוא שלא יהיה שום נפילה כלל בבחינת "שבע יפול", רק "וגם", בחינת התנשאות.

בספרי ברסלב נכתב על זה?

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה ו' "וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב" ובהמשך בביאור ר' נתן.

יתר10 כתב:עיין ליקוטי מוהר"ן תורה ו' "וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב" ובהמשך בביאור ר' נתן.

איפה ברבי נתן?