פורום אוצר החכמה

אראל כתב:ברוב המקומות, הי' צריכים להתייצב לצבא, ודין גרמא לאיחור נישואין

פולסברג כתב:בארץ ליטא ככה''נ התפשט האיחור נישואין רק בזמן האחרון, ר''ש סלנט והנצי''ב התחתנו בגיל י''ג והמלבי''ם בגיל י''ד.

כיוון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא.
כיוון ששמעו ישראל כך, רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם (איכה א' ד'): "בתולותיה נוגות והיא מר לה", והיו יוונים מתעללים בבתולות ישראל.

יאיר אתמר כתב:מרדכי עקיבא פרידמן--ע׳ שרמר, זכר ונקבה בראם -הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד

במסתרים כתב:

פולסברג כתב:בארץ ליטא ככה''נ התפשט האיחור נישואין רק בזמן האחרון, ר''ש סלנט והנצי''ב התחתנו בגיל י''ג והמלבי''ם בגיל י''ד.

אחד מאלף מצאת ומהם למדת על הכלל?

לבי במערב כתב:'גדולים' (דהיינו 'עלויים') נשתדכו דרך־כלל בגיל מוקדם (לפי שהכל קופצין על מציאה זו), ואין מהם ראי' על מנהג הכלל.

פולסברג כתב:האם נכתב באיזהו מקומן תירוץ מספיק על המאחרים בזמנינו?

לכאורה מנהג (ראשי) הישיבות בזה הוא די תמוה. מי יכול ליקח אחריות על כ''כ הרבה בחורים שהם תורתם אומנתם?

זכורני שפ''א שמעתי שיחה ממשגיח א', שהזהיר את הבחורים שצריכים להיות שקועים בלימוד, שאל''כ אין להם ההיתר...

פרק גי- מתי להינשא?
הקדמה מתודית:
פרק זה הוא פרק קצר, ואת רוב המקורות התלמידות יכולות לקרוא ולהבין בכוחות עצמן. ניתן לבקש מהן לקרוא את הפרק לבד כהכנה לקראת השיעור, ולשוחח ולהרחיב בהתאם. בדרך זו להערכתנו יש להקדיש לפרק זה שני שיעורים לכל היותר.
פתיחה
פרק זה עוסק בשיקולים השונים שצריכים לעמוד לפני אדם כאשר הוא מעוניין להתחתן. כפי שנראה במהלך הפרק, התשובה לשאלה ׳מתי להינשא׳ היא תשובה מורכבת ואין לקבוע בה מסמרות אחידים. היא שונה מתקופה לתקופה ומאדם לאדם. נראה כי חז״ל הציבו ערכים שצריכים להנחות אותנו כפרטים וכחברה בשאלת גיל הנישואין.
ראוי להדגיש כי יחד עם רצונו של אדם להינשא והתחושה העצמית שהוא בשל ומוכן לנישואין, פעמים רבות במציאות ימינו, אין הדבר בידיו. גם אדם שכבר שקל את כל השיקולים והחליט על רצונו להינשא- לא בהכרח ימצא מיד את זיווגו...
גיל הנישואין הוא נושא שמעסיק ומטריד את החברה הדתית: נישואי בוסר מחד, ותופעת הרווקות המאוחרת מאידך, ואף תלמידותינו פעמים רבות עסוקות ומתחבטות בשאלה זו.
הפרק נפתח במשנה במסכת אבות הקובעת כי גיל שמונה עשרה הוא הגיל המתאים לנישואין. בכיתות המתאימות לכך, ניתן להרחיב בלימוד המשנה ולראות מה קודם לנישואין: ״בן חמש עשרה לתלמוד״ - לימוד תורה, ומה לאחר הנישואין: ״בן עשרים לרדוף״, אחר המזונות והפרנסה. ניתן לראות כאן הצעה לסדר כרונולוגי ראוי של הדברים: לימוד תורה ובניית האישיות הרוחנית, נישואין ובניית היציבות הכלכלית.
במהלך הפרק נראה, כי על אף הקביעה הברורה במשנה, חכמים לא פסקו שגיל שמונה עשרה הוא גיל מחייב. גיל שמונה עשרה הוא גיל של בשלות בוגרת (כיום, בגיל זה מתגייסים לצבא ועל חיילים רבים מוטלים תפקידים אחראיים מאד), אך לא בכל תחום. יש תחומים בהם הבשלות באה בגיל מבוגר יותר. בשולחן ערוך נקבע טווח שנים של בין גיל 13 לגיל 20 אולם כבר הרמ״א כותב שבימינו לא נהגו לכוף על גילאים אלו בדווקא:
שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ג
מצוה על כל אדם שישא אשה בן י״ח, והמקדים לישא בן י״ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י״ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב״ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר.
הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה.
נעסוק בארבעה היבטים של שאלה זו:
א. נישואין ובשלות נפשית
ב. נישואין ולימוד תורה
ג. נישואין ופרנסה
ד. נישואין והרהורי עברה
א. נישואין ובשלות נפשית
הקדמה: הגמרא בה פותח תת פרק זה, מתייחסת לאפשרות של אדם לקדש אישה ע״י שליח. מבחינה הלכתית האפשרות הזו קיימת, אולם חכמים קובעים: "מצוה בו יותר מבשלוחו"- כלומר עדיף שאדם יקדש את אשתו בעצמו ולא ע״י שליח (הגמרא מביאה דוגמא לעיקרון זה ממעשי חכמים שהיו מתכוננים לקבל את פני שבת המלכה בעצמם ולא היו נותנים לבני ביתם לעשות את כל המלאכות- למשל ממליחים את הדג בעצמם, באופן דומה מנחה הגמרא את האדם לקבל את פני כלתו- אשתו לעתיד בעצמו ולא ע״י שליח, מתוך אהבה מסירות וריצוי.) לאחר מכן מגיעה קביעה נחרצת של רב יהודה (בשם רב), שהיא המצוטטת בפרקנו: "אסור לאדם לקדש את אשתו עד שיראנה" לא רק שעדיף לא לקדש ע״י שליח, אלא אסור לאדם לקדש את אשתו באופן עקיף בלי שראה אותה קודם בעיניו. החיבור ביניהם צריך להיווצר מתוך חיבה והתקשרות אישית. רב משתית את דבריו על הפסוק ׳ואהבת לרעך כמוך׳. ניתן להבין זאת בשני אופנים:
א. "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו"- אם אדם לא יראה את כלתו לפני הנישואין, יכול להיווצר מצב שכשהוא יראה אותה לראשונה משהו במראה החיצוני לא ימצא חן בעיניו, או אף במראה הפנימי- בהתנהגות, במידות בדרך התנהלותה, והיא תתגנה בעיניו והוא יפגע בה או אף יגרש אותה בשל כך (כפי שמפרש הרמב"ם במקור הבא), ופגיעה זו היא עבירה על ׳ואהבת לרעך כמוך׳. הראיה המדוברת איננה רק במובן החיצוני, אלא היכרות טובה ומעמיקה. ההיכרות היא כמובן הדדית. גם האשה צריכה להכיר היטב את האיש איתו היא עומדת להתחתן, כדי שלא יווצר מצב שהיא לא תהיה שמחה ומרוצה מהזוגיות שלה.
ב. אפשר אף להרחיב ולומר כי יש כאן אמירה עקרונית באשר למהות הנישואין. תמצית הנישואין היא קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך. במוקד הנישואין עומדת האהבה שבין בני הזוג, ולכן חשוב להקפיד על הדרך בה נוצר הקשר בין בני הזוג. היא מבוססת לאחר ראיה- היכרות הדדית ומציאת חן, ומתוך רצון והסכמה של שניהם לבנות יחד את ביתם באהבה.
הגמרא ממשיכה גם לצד השני של הזיווג.- כשם שעל האיש לראות את אשתו טרם הנישואין כך גם אין להשיא ילדה קטנה, שעדיין אינה עומדת על דעתה ולכן אינה יכולה להינשא מתוך רצון והסכמה, אלא יש לחכות עד שתגדל ותהיה מסוגלת לומר "בפלוני אני רוצה" להביע את רצונה ובחירתה בבן הזוג שאותו ייעדו לה הוריה. שידוך אינו יכול להיעשות ללא הסכמת הצדדים.
(יתכן ותעלה בכיתה שאלה על דורות קודמים, שהיו נוהגים להשיא ילדות קטנות. ניתן להרחיב ולספר לתלמידות שהתוספות על גמרא זו כותב כי בגלל קשיי הגלות נוצר מצב בו היתה מצוקה כלכלית ואם לאדם היתה מצטברת נדוניה מספקת כדי להשיא את בתו, הוא היה מזדרז ומשיא אותה כי לא יכול היה לדעת אם גם בעתיד יהיה בידיו מספיק כסף כדי להשיאה. כמו כן פעמים רבות נאלצו להשיא בנות צעירות כדי שלא תחטפנה ע״י גויים וכדי. היו סיבות חברתיות נוספות, והיתה זו תופעה מקובלת במקומות רבים בעולם גם אצל גויים להשיא קטינות מסיבות כלכליות, פנים משפחתיות וכדי. חשוב להדגיש שעל פי ההלכה אסור לאדם להכריח את ביתו להינשא בעל כורחה אם היא איננה רוצה).
המקור הבא - הרמב"ם פוסק להלכה שראוי לא להשיא קטנה ולא לשאת אישה עד לראיה ולמציאת החן ההדדית.
כעת כדאי לשאול את התלמידות מה הקשר בין המקורות שלמדנו עד כה לבין כותרת הפרק- נישואין ובשלות נפשית?
היכולת לבחור, היכולת להכריע עם מי אני רוצה להינשא ולקבל החלטה זו בצורה שקולה, דורשת בגרות. מעבר לכך, יצירת קשר זוגי המושתת על אהבה וחיבה דורשת מיומנויות ויכולת של התקשרות שהן מיומנויות שאדם מפתח ורוכש במהלך התבגרותו, כעד לעמידתו כאדם עצמאי היכול להתנהל כראוי בקשר זוגי.
הרב אלישע אבינר מסביר את השינויים שהתרחשו במהלך הדורות והביאו לכך שכיום בד"כ בחור בן שמונה עשרה אינו בשל עדיין לנישואין. השינויים הם ברמה הפסיכולוגית, וברמת הציפיות מן הנישואין. ממחקרים רבים עולה כי כיום גיל ההתבגרות התארך מאד והוא מתחיל מוקדם יותר מבעבר ומסתיים מאוחר יותר, לכן פעמים רבות בחור/בחורה בגיל שמונה עשרה טרם השלימו עדיין את תהליך ההיפרדות מהוריהם ועדיין אינם בשלים דים לנישואין מבחינת היכולת שלהם להיות עצמאיים ולקחת אחריות על בניית בית משל עצמם.
כמו כן שינויים חברתיים שונים, כשינוי מעמד האישה ועוד הובילו לכך שהציפיות של בני זוג מקשר זוגי כיום הן גבוהות מבעבר ולכן יש להיכנס לקשר זוגי עם יכולות גבוהות יותר ליצירת קשר עמוק ומשמעותי.
ב. נישואין ולימוד תורה
פרק זה עוסק בהתנגשות כביכול בין שתי מצוות. מצוות לימוד תורה שעליה נאמר "'והגית בו יומם ולילה" והיא דורשת התמסרות ועמל, ומצוות "פרו ורבו"- נשיאת אישה והקמת בית בישראל שמשמעותה היא נשיאה בעול וקיום המחויבויות הממוניות של האיש לכלכלת האישה והילדים.
העומד בבסיס הדילמה הוא ההתנגשות בין שתי מצוות עשה: לימוד תורה במקביל להבאת ילדים לעולם, גידולם וחינוכם. השאלה סבוכה כי אי אפשר לתת סדר קדימות, שהרי ככל הנראה בטווח של 20 שנות הנישואין הראשונות, האדם לא יוכל גם לדאוג לחינוך ילדיו ופרנסת משפחתו וגם להתמסר ללימוד תורה. כך שמדובר בדילמה מהותית : למה ראוי שיקדיש יהודי בוגר, את חייו : לימוד תורה, או פיתוח וטיפוח משפחה ?
בגמרא בקידושין חכמים מעלים את השאלה מה קודם למה- לימוד תורה או נשיאת אישה?
בתחילה מובאים דברי חכמים לפיהם לימוד תורה קודם לנשיאת אישה אלא אם כן אינו יכול ללא אישה (כי יצרו תוקפו) ואז יכול להקדים את הנישואין ללימוד.
לאחר מכן מופיעות שתי דעות מנוגדות בשאלה זו:
א. רב יהודה בשם שמואל (מבבל) לימוד תורה קודם לנשיאת אישה
ב. רבי יוחנן (מארץ ישראל) לימוד תורה קודם לנישואין. והטעם- ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה? הנישואין מניחים על כתפי האדם עול כלכלי של פרנסת הבית (ריחיים= אבנים ששימשו לטחינת גרעיני חיטה לקמח. מסמלות את הדאגה לצרכים הפיזיים של הקיום) וכעת האדם אינו פנוי להתמסרות מוחלטת לתורה כבעבר.
את הסתירה בין שתי הדעות מיישבת הגמרא באמירה: לא פליגי (=אינם חולקים)- הא לן והא להו (=זה לנו, בבבל, וזה להם= בארץ ישראל)
ההוראה בשאלה מה קודם למה - לימוד תורה או נישואין, משתנה בין מקומות שונים (בימי הגמרא דובר על בני בבל ובני ארץ ישראל) בשל גורמים שונים המשפיעים על צורת התנהלות החיים במקום. פרשני הגמרא (רש״י ותוספות, ועוד ראשונים) הסבירו שהדבר תלוי במידת היכולת להמשיך וללמוד תורה אף לאחר הנישואין, כשאחד ממרכיבי יכולת זו הוא צורת החיים בכל מקום ומקום.
להלכה הרמב״ם פסק שאם אדם חושש שהנישואין יצרו עבורו טרדות שיגרמו לו להתבטל מלימוד תורה מותר לו לדחותם ע״פ הכלל "העוסק במצוה פטור מן המצוה" (מה גם שיש כאן השהיית מצוה ולא ביטולה). בהלכה הבאה מביא הרמב״ם את דמותו של בן עזאי כדוגמא לאדם שבחר בהתמסרות מוחלטת ללימוד התורה על חשבון הקמת משפחה. על פי הרמב״ם דרך זו מותרת ליחידים ("אין בה עוון") וכמובן שהיא מותרת רק למי שיצרו אינו מתגבר עליו, כלומר הוא מצליח ללמוד תורה בטהרה ללא הרהורי עבירה למרות שאינו נשוי.
מעניין לשים לב שהרמב"ם משתמש בביטויים של אהבה גדולה לתורה- "שחשקה נפשו.. ושגה בה.. ונדבק בה כל ימיו..." מדובר כאן על אדם שהתורה ולימודה באמת ממלאת את כל ליבו, נפשו וחייו, עד שלכאורה, לא "נשאר מקום" בליבו עבור אהבת אישה.
לעומת הרמב"ם הפותח פתח להולכים בדרך זו, הרא"ש מתאר את בן עזאי כיחיד שהלך בדרך זו של ביטול מצוות פריה ורביה מפני מצות לימוד תורה (="לא מצינו זה אלא בבן עזאי"). הרא"ש מסתייג מאמירה גורפת המאפשרת לימוד תורה ללא נישואין. ע"פ הרא"ש אדם צריך למצוא את האיזון בין הקדשת הזמן וההתמסרות ללימוד התורה לבין קיום מצות פריה ורביה והקמת משפחה.
למעוניינים להרחיב בעניין ניתן להביא את דבריו החריפים של בן עזאי (המוזכרים בדברי הרא"ש) כלפי מי שלא מקיים את מצות פרו ורבו, ביקורת שבעצם מופנית גם כלפי עצמו כמי שבחר שלא להקים משפחה:
תלמוד בבלי יבמות דף סג עמוד ב
דרש בן עזאי: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה, מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות. מאי טעמיה? "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו). מפני מה? "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (שם). ומה כתיב אחריו? "ואתם פרו ורבו" (שם ז). אמר לו ר׳ אלעזר בן עזריה: נאים דברים היוצאים מפי עושיהן. בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים. אמר לו: אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים.
לסיום נושא זה חשוב להדגיש כי בימינו לימוד התורה ובניית מסד רוחני הם דבר חשוב ומשותף הן לאיש והן לאישה, כל אחד בדרכו. מעבר לכך שחשוב שכל אחד מהם ישקיע בבנייה הרוחנית ובלימוד התורה לפני הנישואין, גם חיי הנישואין עצמם יכולים להיות כר פורה להתפתחות רוחנית ביחד ולחוד, ויש לשאוף לבניית בית שעבודת ה' ולימוד התורה נמצאים במרכזו.
ג. נישואין ופרנסה
תת פרק זה עוסק בשאלה מהו סדר הדברים הראוי להתבססות בחיים ומה צריך להיות הבסיס הכלכלי לנישואין.
הפרק פותח בדרשת חז״ל על הפסוקים המתארים את הפטורים מלהשתתף במלחמת רשות. מהפסוקים עולה כי סדר הדברים הנכון של ההתבססות בחיים הוא: בניית בית (=אשר בנה בית), מציאת פרנסה (=אשר נטע כרם) ונשיאת אישה (=אשר ארש אישה).
לימדה תורה דרך ארץ= התורה מלמדת אותנו את הדרך הנכונה והראויה לנהוג בה בענייני העולם הזה.
לחיזוק הדרשה מביאים חז״ל אצת הפסוק ממשלי: "הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לף אחר ובנית ביתך". לפני שאדם מקים משפחה הוא צריך לבנות לעצמו בסיס כלכלי שיאפשר לו לפרנס בכבוד את משפחתו. המילה ׳ועתדה׳ יכולה להתפרש או מלשון עתודים= צאן ובקר (רש״י) או מלשון דאגה לעתיד (מלבי״ם)
הביטוי ׳ובנית ביתי מתפרש במובן הרחב שלו: הקמת משפחה- נישואין והולדת ילדים.
להרחבה ניתן לקרוא את פירושו של המלבי״ם שמסביר בבהירות רבה את הפסוק: "הכן בחוץ מלאכתך"- אם תרצה לבנות בית שהוא לקחת אשה ולהוליד בנים, תקדים להכין האמצעים שע"י תשיג לכלכלם, ע״י שתכין מלאכתך חוץ להבית, שיהיה לך מלאכה וגם תכין בשדה על העתיד, שיהיה לך שדי תבואה זרועה ומוכנת לתת לחם ביתך, ואז תבנה בית שאם לא כן תצטרך לבריות או לגזול או תתבטל מתלמוד תורה, והוא מאמר משלי, שלכל תכלית יכין האמצעיים.
בפסוקי הקללות (דברים כ"ח) הסדר הוא הפוך: אישה, בית כרם. הרמב"ם מסביר את הסיבה להיפוך זה בכך שהדרך הטבעית והנכונה היא מציאת פרנסה והתבססות כלכלית ורק אח"כ בניית בית ולאחר שיש כסף ויש מקום בו ניתן לשכן משפחה- אז מגיעה העת לשאת אישה וללדת ילדים.
רק הטיפשים, כדברי הרמב"ם הם ההופכים את הסדר ונושאים אישה לפני שיש להם יכולת כלכלית לפרנס משפחה ואז הופכים להיות מחפשי עבודה תמידיים ללא יציבות כלכלית (= "יחזור לבקש אומנות") וגרוע מכך- נזקקים לצדקה ונופלים לטורח על הציבור (= "יתפרנס מן הצדקה") ולכן, ע״פ הרמב״ם זהו הסדר הכתוב בקללות דווקא, כי מי שנוהג בדרך זו לא יראה ברכה ולא תצליח דרכו. לסיום דבריו מצטט הרמב״ם פסוק מספר שמואל: "!יהי דוד לכל דרכו משכיל והי עמו" הצלחתו של דוד והעובדה שהי היה עימו, היתה בגלל שהוא הקפיד להיות אדם ש"לכל דרכיו משכיל" פועל מתוך שכל, מתוך ההגיון. מי שבונה את חייו בסדר הנכון וההגיוני ועושה את המאמץ האנושי הנדרש מהאדם בעולם, הוא יזכה לברכת ה׳ ושיהיה ה׳ עמו. מי שמתנהל בצורה לא אחראית מבחינה כלכלית אינו יכול לסמוך על חסדי שמיים...
בימינו מתעוררת השאלה מה נחשב כבסיס כלכלי מספיק להקמת בית בישראל ולנישואין שהרי, בשונה מימים עברו, ההכשרה המקצועית בימינו יכולה להתפרש על פני שנים ארוכות וגם קניית בית אינה דבר של מה בכך. נראה כי העיקרון המנחה צריך להיות מה שהובא בדבריו של הרמב"ם, בני זוג צריכים לדאוג שלא ליפול לטורח על הציבור ולא להגיע למצב שבגלל צעדים לא שקולים הם הקימו בית שאין לו יכולת כלכלית והם נזקקים לכספי צדקה באופן תמידי.
(בהקשר של יציאה למלחמה- השירות הצבאי כיום נכלל במסגרת מצוה, ועל כן גם חתן יוצא מחדרו ושותף בלחימה. בחברה הציונית דתית מוכרת התופעה שזוגות נישאים בעוד שהאיש טרם השלים את שרותו הצבאי- במסגרת ההסדר או שירות צבאי רגיל, ויש אף שחותמים שרות לצבא קבע ופונים לפיקוד וקצונה. יתכן ונושא זה יעלה בכיתה וכדאי לדבר עליו גם כן. העובדה שהאשה מתמודדת לבדה עם קשיי הריון, לידה, גידול ילדים, ועוד, יוצרת מצבים מורכבים וקשים בזוגיות ובבנין התא המשפחתי. יש להיות מודעים לכך, ולהתכונן כראוי וכנדרש למצב זה. כדאי להיות קשורים לקבוצה תומכת, ולשקול היטב היטב את המשמעויות השונות בעת שמחליטים החלטות אישיות- זוגיות בענין).
ד. נישואין והרהורי עברה
אחת הבעיות המרכזיות בדחיית גיל הנישואין היא ההתמודדות עם הרהורי עבירה. נוצר פער של שנים לא מעטות מתחילת ההתבגרות המינית של הנער/ הנערה ועד לנישואין. במשך שנים אלו נדרשים הנערים והנערות להתמודד עם מתח מיני לא פשוט שבא לידי פעמים רבות במה שמכונה ע"י חז"ל- הרהורי עברה. כלומר מחשבות שעניינן חטא.
לכאורה נראה כי החטא עצמו והנפילה עצמה חמורים מהמחשבה עליהם אולם חז״ל קובעים כי הרהורי עברה קשים מעבירה. קשים גם בחומרתם וגם ביכולת להתמודד עימם.כלומר לעומת רוב האיסורים בהם המדד לחטא הוא המעשה עצמו, בענייני עריות וקדושת המין המחשבה והתודעה בהם שרוי האדם, משמעותיות לא פחות ואולי אף יותר.
רבנו בחיי מביא שלוש סיבות לאמירה זו:
1. הרהורי עבירה תדיריים מביאים בסופו של דבר לידי חטא. כשאדם רגיל לחשוב מחשבות מסויימות, ההרגל מביא לבסוף לידי מעשה. כלומר הרהור העבירה מעורר יותר תאווה באדם מאשר המעשה עצמו.
2. המחשבה מטמאת את הנפש בעוד המעשה פעמים רבות נשאר חיצוני לאדם ופגיעתו פחות עמוקה ושורשית
3. (בשם הרמב״ם) המחשבה היא הכוח העליון ביותר באדם, הרוחני ביותר המצוי בו (=השכל, הנפש השכלית) ופגיעה בטהרתה של המחשבה היא פגיעה בחלק המובחר ביותר של האדם (=״פוגע במבחר מידותיו") "ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם״= הגוף, הצד החומרי של האדם בו נעשים מעשי החטא, הוא כעבד שכל, טיפש- אין לו בחירה משום שהוא שבוי בחומריותו וביצר הרע, לעומת זאת המחשבה משולה לבן חורין חכם- המחשבה היא רוחנית והיא חופשית, לכן אשמתו של הפוגע בה ע״י הרהורי עבירה גדולה מאשמתו של החוטא במעשה ממש, בחטא.
הגמרא מתארת את נזיפתו של רב הונא ברב המנונא על כך שאינו נשוי (למרות שהיה אדם גדול) לדעת רב הונא מי שלא מתחתן עד גיל עשרים כל ימיו בעבירה. הגמרא תוהה האם יתכן לומר כי כל מי שאינו נשוי הוא חוטא? והיא מסייגת את הדברים ואומרת כי הכוונה היא כי מי שלא נישא עד גיל יהיה כל ימיו בהרהורי עבירה, כלומר ממחשבות מטרידות של חטא.
ובהקשר זה מצטטת הגמרא את דברי רבא המתאר את הקב״ה שמצפה לנישואי האדם עד גיל עשרים ואם אינו נישא עד גיל זה הוא אומר ׳תיפח עצמותיו׳- סוג של קללה, נזיפה.
את הביטוי ׳תיפח עצמותיו׳ היו שהסבירו על דרך הדרש, שאם אין לאדם אישה הרי חסרה לו הצלע שלקח הקב״ה מעצמותיו ובנה ממנה את האישה ולכן נאמר ׳תיפח עצמותיו׳ שהרי ללא אישה עצמותיו חסרות...
החשש מהרהורי עבירה אינו קיים רק אצל הבנים אלא מופיע להלכה גם כלפי בנות (זו נקודה שחשוב להדגיש משום שפעמים רבות ניתנת לבנות בגיל ההתבגרות התחושה כאילו לבנות לא אמור להיות יצר הרע בענייני מין, ובנות שחשות התמודדות בתחום זה חוות בדידות גדולה).
הרמב״ם פוסק כי על אדם לפעול לנישואי בנותיו כשהן מגיעות לפרקן, כלומר כשהן בשלות לנישואין, כדי שלא יחטאו (=״יבואו לידי זנות" ואין הכוונה בדבריו של הרמב״ם שיהפכו לזונות אלא שיחטאו בדברי עריות) או יגיעו להרהורי עברה. הרמב״ם מצטט פסוק באיוב ״ופקדת נוך ולא תחטא״ = אם תשגיח על ביתך אז תמנע מצב שיהיה בו חטא.
הפרק מסתיים בדבריו של הרב אליקים לבנון המתייחס למציאות של חברות בגיל תיכון ולנישואין בגיל צעיר כדרך להתמודדות עם היצר. הרב לבנון מדגיש בדבריו כי נישואין אינם פיתרון וכי גם לאחר הנישואין ישנן התמודדויות בתחום זה ולכן יש להתחתן מתוך בשלות ומוכנות ושהמוטיבציה להינשא לא תהיה רק הרצון להתמודד עם היצר המיני.

לבי במערב כתב:ראה טושו"ע ריש אה"ע, ובפרט ברמ"א שם ס"ג.

אהרן תאומים כתב:איך זה מתרץ את הלכתחילה שבענין? הקב"ה אומר תפח!!!

"ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר".

פולסברג כתב:

פרנקל תאומים כתב:

אהרן תאומים כתב:איך זה מתרץ את הלכתחילה שבענין? הקב"ה אומר תפח!!!

פסק השו''ע ריש אה''ע:

"ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר".

מה לא ברור?
כך ההלכה.

אך היתר גורף לכלל הציבור מנלן?
פעם נוחכתי בשיחתו של משגיח מסויים בדברו עם בחורי ישיבתו שצריכים להיות שקועים בלימוד וכו' וכו', ובתו''ד אמר שהלא הרב שך אמר שההיתר הוא רק למי שעולה על יצועו עם קושיא של הגרעק''א, וא''כ אם אינכם כזה אין לכם ההיתר, ותראו ללמוד יותר ויותר...
רבש''ע! עד כמה יכולים לעוות? יש דין ויש היתר. ואפי' אם כולם לומדים מצויין חוץ מא', הוא - המשגיח - צריך לדאוג לו, שאמר כהלכה!
ומה עוד ישיבות של בחורים חלשים, וראשיהם מעודדים אותם לעוד זמן ועוד זמן... אין לי מושג מה ראשי העדה מוכנים לענות בזה לבי''ד של מעלה, וה' הטוב יכפר.

לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד, ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.

תורת המן כתב:והגרש"ק אמר כ"ד, כי עד אז לא התבגר כראוי, ועלול להימשך מכך בעיות בשלום בית וכו'.

תורת המן כתב:לדעתי יש גבול להתבגרות למי שנמצא בפנימי' בישיבה, וא"כ אין חילוק כ"כ בין כ"א לכ"ד בענין זה.

פולסברג כתב:שמעתי שהגר''ח גריינמן כתב בזה מכתב לרה''י. איה מקוום כבודו?

רַב, כִּי מִקְלַע לְדַרְשִׁישׁ, מַכְרִיז: מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא? רַב נַחְמָן כִּי מִקְלַע לִשְׁכֶנְצִיב, מַכְרִיז: מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא?. הנה חלילה להרהר אחר גדולי חכמי ישראל אלה לומר שהיו להוטים כל כך על תאות המשגל ח"ו שאינם יכולים לעמוד בלא אשה על מקצת ימים דאפילו הדיוט שבהדיוטים יוכל לסבול תאותו בזה, וכל שכן קדושים ופרושים כאלו אשר מקדשים עצמן במותר להם! גם עוד אם היו להוטים כל כך חלילה אמאי לא חשו לכבוד עצמם בעיני הבריות? ולא עוד אלא שהיו מכריזין: מי עשה הכרזה כזאת בעולם! ועוד למאי נפקא מינה נכתב דבר זה בתלמוד אם לגנותם ח"ו, ואם ללמוד דין לא היה להזכיר שמותם!
אך הַסְכֵּת וּשְׁמַע דברים המוצדקים המתיישבים על הלב, והוא כי לפעמים ימצא מנהג רע באיזה מקומות שהאנשים לא ישאו נשים אלא אחר היותם בני שלשים וארבעים שנה, ועד עתה ימצא כן במקומות כורדסתא"ן ואומרים שגם בערי אירופ"ה יש מנהג זה. והנה בזמן רב ורב נחמן היה המנהג הזה נוהג בערים אלו בדרשיש ושכנציב, ובודאי כד הוו אזלי רבנן להתם היו מוכיחים אותם לבלתי יתאחרו יותר מעשרים שנה, אך להיות כי פשתה המספחת שם במנהג זה, ורבים מעמי הארץ אשר נכשלים בזה הוו רבנן עושים הכרזה זו בעבור עצמן כדי להלהיב לבבות העם בענין זה יותר שאז כל אדם ישא קל וחומר לעצמו לומר ומה רבנן שעוסקים בתורה ימים ולילות וקדושים הם וגם נשואין עם כל זה חוששים לעצמן בשביל קרי ואינם רוצים לעמוד בלא אשה קצת ימים, כל שכן וכל שכן בחורים המונים דתקיף יצרייהו טובא שצריכין להנשא ולא יאחרו נישואין שלהם להשאר בלא אשה מפני איסור קרי! ודבר זה עושה פועל בלבבות ההמונים יותר מדברי מוסר ותוכחות עשר ידות כי זהו מעשה רב!
ולפי זה רבנן קבלו לזלזל בכבודם בהכרזה זו שאינה צריכה להם, בעבור לזכות את הרבים באפרושי מאיסורא שבזה יתבטלו במצות הנישואין ופריה ורביה ביותר, אשריהם ואשרי חלקם זכות הרבים תלוי בם! וטעם זה שאני אומר הוא מוכרח מאד בעיני כל איש משכיל, יען כי מן הגמרא משמע דלא היו רבנן עושין כן אלא רק כשהולכין למקומות הללו דרשיש ושכנציב ולא במקומות אחרים, ולמה? אלא ודאי הטעם כאשר כתבתי שעושין כן לצורך מצוה לזכות המון העם שהיה להם מנהג הרע הנזכר ולא היה זה המנהג אלא רק בשני מקומות אלו ולכן הוצרך הש"ס לסיים את שתי המקומות ההם!