מקדש מלך כתב:כי לטעמי לא משנה על ידי מי הוא אמור להילקח. מספיק שלאחר שסילק ידיו הימנו והתרחק ממנו כמלוא עיניו הוא יודע בודאות שלא ישובו אליו עוד, גם אם ירצה בכך.
במקרה של הזורק כלי מראש הגג, הוא יכול ללקט את שבריו.
אתה יכול אולי לחלוק על הביה"ל אבל לא לעוות את מה שהוא אומר.
שו"ת בית הלוי חלק א סימן כד
...
והנראה לישב דעת הרשב"ם דס"ל דאפי' אם משליך דבר לאיבוד רק אם יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו לא נעשה הפקר וקודם שנעשה ונגמר רצונו הם שלו עדיין. ובזה מיושב לנו דעת הטור בחו"מ סי' רס"א שכתב דאבדה מדעת הוי הפקר והקשו עליו מהא דבב"ק דף כ"ו דקאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תביר ופירש רש"י שם זרק כלי בעל הכלי ולהטור הא מיד שזרקו הוי הפקר ובלאו הך סברא דמנא תבירא תבר פטור וגם דאם בא אחר וחטפה מהאויר יהיה שלו. והוכיחו מזה דרש"י חלק על הטור ועיי' ברא"ש ב"ק שם מה שהיקשה על רש"י, ובאמת ניחא דהטור לא כתב כן רק בנותן כלים בר"ה דלא איכפת ליה כלל מה שיתחדש בהן ומש"ה ס"ל דנעשה הפקר אבל בזורק כלים לשוברם דרוצה בשבירתן וכיון דיש להבעלים איזה רצון בהם מש"ה קודם שנעשה רצונו ולא נשברו עדיין הם שלו. וכן מיושב בזה ג"כ מה דהקשו על הטור מהא דסנהדרין דף מ"ח היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן דלא נעשו הפקר כיון דמתכוונים לאסור עליו הכלים מש"ה קודם שנאסרו הוי שלהם עדיין. והוא סברא נכונה ועכ"פ חזינן מהא דב"ק דבזורק כלי לשברם קודם שנשברו אינם הפקר:
...
ומסתבר שגם אם יש שחלקו על דבריו זה משום שהזורק כלי מראש הגג בד"כ אין לו הנאה בעצם שבירת החפץ. אבל אם יש לו הנאה מזה, וק"ו בן בנו של ק"ו כשהחפץ נוצר ומיועד רק להנאה זו, סברת הביה"ל ברורה שאין זה הפקר כלל.
מקדש מלך כתב:הא למה זה דומה, לאדם שנאבד ממנו חפץ, אבל הוא טוען שעצם מציאותו אי שם הוא השימוש מפיק הרצון שהוא רוצה בחפץ. האם יעלה על הדעת שיישאר שלו?
בהחלט. למשל מי שמפזר רעל עכברים סביבות ביתו, אע"פ שאינו יכול למצוא את הרעל, ברור שאינו הפקר משום שיש לו שימוש מעצם מציאותו שם.