פורום אוצר החכמה

מה גדרם של עלונים/קבצים ששם מישהו בבית הכנסת או בכל מקום ציבורי אחר, במטרה שהציבור יראה אותם ויקח לבית וכו'?

לדוגמא, היה לי סבא גדול וחשוב, ואחד הנכדים החליט להוציא עלון עם סיפורים עליו לכבוד יום היארצייט שלו.

לדעתי הוא הכניס שם סיפורים לא מתאימים, שלא מוסיפים כבוד לסבא אלא רק ההיפך.

כמובן לא מדובר על משהו 'חתוך' שכל אחד רואה את זה בהשקפה ראשונה, אלא רק שלפי טעמי האישי זה נראה לי ממש מבזה את הסבא.

האם מותר לי ללכת בעקבות בן-דודי המחלק את עלוניו במקומות ציבוריים, ופשוט להעלים אותם בשיטתיות כדי לכבד את זכר סבי (לפי הבנתי)?

האם יש בכך איזה אבק של גזל?

לכאורה העלונים הם בבחינת 'הפקר' וכל אחד יכול לעשות אתם כרצונו, לא?

העלונים לא הפקר, הם של הבעלים והוא מרשה לקחת לצורך קריאה, אבל לא לצורך איבוד בעלמא.
מצד שני בית כנסת שייך לציבור ואם אין רצון הציבור בזה אין שום בעיה להשליך את העלונים לפח/גניזה.

בכוונה ציירתי מקרה בו יש לי בעיה אישית עם החומר, אמנם מוצדקת לדעתי - אבל לא החלטה גורפת של הציבור.

לכאורה - הכל בסמכות הגבאים או / ו המרא דאתרא של המקום.

דרומי כתב:מה גדרם של עלונים/קבצים ששם מישהו בבית הכנסת או בכל מקום ציבורי אחר, במטרה שהציבור יראה אותם ויקח לבית וכו'?

לדוגמא, היה לי סבא גדול וחשוב, ואחד הנכדים החליט להוציא עלון עם סיפורים עליו לכבוד יום היארצייט שלו.

לדעתי הוא הכניס שם סיפורים לא מתאימים, שלא מוסיפים כבוד לסבא אלא רק ההיפך.

כמובן לא מדובר על משהו 'חתוך' שכל אחד רואה את זה בהשקפה ראשונה, אלא רק שלפי טעמי האישי זה נראה לי ממש מבזה את הסבא.

האם מותר לי ללכת בעקבות בן-דודי המחלק את עלוניו במקומות ציבוריים, ופשוט להעלים אותם בשיטתיות כדי לכבד את זכר סבי (לפי הבנתי)?

האם יש בכך איזה אבק של גזל?

לכאורה העלונים הם בבחינת 'הפקר' וכל אחד יכול לעשות אתם כרצונו, לא?

קח בחשבון שבן הדוד הנ"ל יכול לשקול לעשות כן לעלוניך שלך, והווי גלגל חוזר בעולם...

נכון מאוד, ומה בכך?

כרגע אני מרגיש שהעלון מבזה את זכרו של סבי, וגם אם אחרים סבורים שהוא מכבד - לי ברור שזה עושה את ההיפך.

אני לא חושב עכשיו מה יהיה מחר ומה יהיה מחרתיים, ואני גם מרגיש שהגבאים או המרא דאתרא לא יבינו את האש הבוערת בי כי באמת זו תפיסה סובייקטיבית שלי.

האם ברור שאסור לי להעלים את העלונים?

עיקר שאלתי היא לא מצד השקפה ומוסר, אלא פשוט מצד 'חושן משפט' (אף שנמצא כרגע במדור 'אספקלריא'...)

אחדד את השאלה באמצעות מקרה קצת אחר:

נגיד שכתוב באותו עלון משהו שפוגע בי או בכבודי, בצורה עקיפה.

לא משהו שאפשר 'למשש' בידים ולתבוע עליו לדין תורה.

יש עלונים של ד"לים שמביאים לידי בחילה, כמתואר באשכול הסמוך (איני יודע כמה עזות וחוצפה צריך כדי להכניס לבית כנסת עלון שהוא 90 אחוז פרסומות ובין לבין תמונות נשים). יש מהם גם שמלאים בדברי הבל, איני יודע אם לקרוא לזה כפירה כי מעולם לא התעמקתי בהם.

אבל גם אלה וגם אלה, אינם גורמים נזק רוחני גדול לקוראים, כמו עלוני התעמולה של הצניעות, האינטרנט ודומיהם. שלא לדבר על "גביע הכסף" (מבית היוצר של בגדי תפארתך, הישכם אוהבים וכו'). עלונים כאלה צריך להשמיד ולאבד, כי הקוראים אותם מתמלאים הרהורי עבירה נוראים, ובפרט לגיל הרך, זה נזק בל יתואר, עד כמה זה הורס להם את הנפש מגיל צעיר ומחדיר בהם רפש וטומאה.

לכאורה אין מניעה שתקח את העלונים מבית הכנסת (טוב שיש לכם בית כנסת לשים בו עלונים) אבל לדעתי מה שהכי לא יכבד את זכר הסבא זה המריבות שיהיו בין הנכדים שלו על איך לכבד את זכרוולכן לא מדין חושן משפט אלא מדין ההנהגה הישררה נראה לי שרצוי להגיע לסוג של הסכמה פשרה וכיו"ב

כמובן שהבאתי דוגמא ולא התכוונתי שזה בדיוק מה שקרה.

השאלה שלי בשורה הסופית היא,

האם כשם שיש רשות לזה להניח את עלוניו ברשות הרבים -

כך יש רשות לחבירו להוציא את העלונים מרשות הרבים, אם הוא מרגיש נפגע מהם בכל צורה שהיא.

שש ושמח כתב:העלונים לא הפקר, הם של הבעלים והוא מרשה לקחת לצורך קריאה, אבל לא לצורך איבוד בעלמא.
.

ומה עם אבידה מדעת שדינה כהפקר ? (מבחינה הלכתית, מוסרית ודאי שאינו ראוי, אבל המוסר כבר כפוף למערכת שיקולים).

זה לא אבידה מדעת, העלון מיועד לקיום רצון הבעלים בכך שיטלו את העלון ע"מ לקראו.
וכשם שמאכלים המונחים על הבר בשמחות אינם אבידה מדעת.

אני חושב, לדון על פעילות בבתי כנסת בימים כאלה, זו התעללות רגשית...

בית כנסת זה רק דוגמא.

זה יכול להיות בכניסה לצרכנייה, ליד המקוה, ובכל מקום שיש בו ציבור.

שש ושמח כתב:זה לא אבידה מדעת, העלון מיועד לקיום רצון הבעלים בכך שיטלו את העלון ע"מ לקראו.
וכשם שמאכלים המונחים על הבר בשמחות אינם אבידה מדעת.

איני יכול לעיין כעת, אבל לפום ריהטא אבידה מדעת לא קשור לרצון שלו. הוא קשור לעובדה שהוא מאבד שליטה בחפץ במודע והוא אבוד ממנו. אוכל המונח בבר אינו אבוד משליטת הבעלים. הוא מונח ברשותם ובעיקר בשליטתם.
וכעין זה לגבי המוכרים קלטות ו"משיירים" את בעלות ההעתקה לעצמם, שלכאורה אינו מועיל מדינא, כיון שאבוד ממנו מדעתו.
והתלמידי חכמים שיכולים להביא מקורות ברורים לכאן או לכאן יבורכו.

בריוני המלחמה נגד פאות נוהגים להניח בבתי המדרש עלונים המכוונים לבזות אותי באופן ישיר [ותרגז הארץ], וכי תימא שאסור לי או לידידי להשליכם?

הבה נניח שמו"ל העיתון/עלון וכדו' עומד בביהכנ"ס ומקריא את הגיגיו במקום לכתוב אותם. האם מותר להשתיק אותו?

אם הוא מבזה ברבים פני אדם שלא כדין, לכאו' מותר.
אם הוא אומר דברים שאני לא סובל אותם לכאו' אסור.

הנתון הנוסף שיש בעלון שיותר קל לסלק אותו מלסלק דרשן, כך שאולי יש כאן הפקר של המפיץ.

וזו בדיוק השאלה.

וגם יש לעיין האם יש הבדל בין הסרת מודעה התלויה על הקיר לבין העלמת עלונים.

לכאורה השני יותר קל ואינו צריך לרשות מיוחדת כדי לעשות זאת, משא"כ בהסרת מודעה שצריך יותר לבדוק האמנם מוצדק להסירה.

דנים כאן מצד גזל לגבי בעל העלון, לכאו' אפשר שיש כאן גזל מהציבור שזכה בעלונים מיד כשהונחו ברשות הציבור.

השאלה אם אין כאן זיכוי הרבים (כמדומני שכתבתי באשכול אחר שפעם ת"ח גדול שליט"א בקש ממני לסלק עלונים מסויימים מביהכ"נ, וראני אחד מהמתפללים וצעק עלי איך מלאני לבי לעשות כן, וכי אני גבאי? השבתי לו שהמרא דאתרא שליט"א ציווני לעשות כן ונסתתמו כל טענותיו)

מקדש מלך כתב:

שש ושמח כתב:זה לא אבידה מדעת, העלון מיועד לקיום רצון הבעלים בכך שיטלו את העלון ע"מ לקראו.
וכשם שמאכלים המונחים על הבר בשמחות אינם אבידה מדעת.

איני יכול לעיין כעת, אבל לפום ריהטא אבידה מדעת לא קשור לרצון שלו. הוא קשור לעובדה שהוא מאבד שליטה בחפץ במודע והוא אבוד ממנו. אוכל המונח בבר אינו אבוד משליטת הבעלים. הוא מונח ברשותם ובעיקר בשליטתם.
וכעין זה לגבי המוכרים קלטות ו"משיירים" את בעלות ההעתקה לעצמם, שלכאורה אינו מועיל מדינא, כיון שאבוד ממנו מדעתו.
והתלמידי חכמים שיכולים להביא מקורות ברורים לכאן או לכאן יבורכו.

אם כוונתך שנחשב אבידה מדעת משום שהעלון עומד להלקח ע"י הקוראים, הרי פשוט שאין כאן איבוד שליטה משום שזה גופא השימוש שהבעלים מפיק מהחפץ. וכ"כ אחרונים [ביה"ל א' כ"ד ועוד] שהזורק כלי מראש הגג כדי לשברו אינו נעשה הפקר כיון שיש לו רצון באיבודו.
ואם כוונתך שנחשב אבידה מדעת משום שהעלון עלול להלקח ע"י גזלנים למיניהם, ברור שעל כה"ג אין מי שיאמר שהוא כהפקר, וא"צ ראיות לזה. האם גם בעל חנות שמוציא סחורתו לרחוב ומצוי גנבים הוי הפקר?

שש ושמח כתב:אם כוונתך שנחשב אבידה מדעת משום שהעלון עומד להלקח ע"י הקוראים, הרי פשוט שאין כאן איבוד שליטה משום שזה גופא השימוש שהבעלים מפיק מהחפץ. וכ"כ אחרונים [ביה"ל א' כ"ד ועוד] שהזורק כלי מראש הגג כדי לשברו אינו נעשה הפקר כיון שיש לו רצון באיבודו.
ואם כוונתך שנחשב אבידה מדעת משום שהעלון עלול להלקח ע"י גזלנים למיניהם, ברור שעל כה"ג אין מי שיאמר שהוא כהפקר, וא"צ ראיות לזה. האם גם בעל חנות שמוציא סחורתו לרחוב ומצוי גנבים הוי הפקר?

העלון לא עלול להילקח, אלא אבוד ממנו לחלוטין בוודאות והוא מיואש ממנו. אין לו סיכוי לקבל אותו לידיו חזרה. בשונה מבעל חנות שרק "עלול" להילקח.
האחרונים דנים האם אבידה מדעת קשורה למחשבתו ניכרת מתוך מעשיו או מדין אבידה לאחר יאוש נגעו בה.
ולפי הצד שהוא מדין יאוש הרי הוא כדבריי לכאורה. אם כי שוב, לא עיינתי בזה.

כאמור יש כאן 2 טיעונים נפרדים לגמרי
א. שעשוי להלקח ע"י קוראים.
ב. שעלול להלקח ע"י גזלנים.
חבל שאתה מערב ביניהם, ומתעלם מדברי האחרונים שהבאתי.

כי לטעמי לא משנה על ידי מי הוא אמור להילקח. מספיק שלאחר שסילק ידיו הימנו והתרחק ממנו כמלוא עיניו הוא יודע בודאות שלא ישובו אליו עוד, גם אם ירצה בכך.

במקרה של הזורק כלי מראש הגג, הוא יכול ללקט את שבריו.

הא למה זה דומה, לאדם שנאבד ממנו חפץ, אבל הוא טוען שעצם מציאותו אי שם הוא השימוש מפיק הרצון שהוא רוצה בחפץ. האם יעלה על הדעת שיישאר שלו?

מקדש מלך כתב:כי לטעמי לא משנה על ידי מי הוא אמור להילקח. מספיק שלאחר שסילק ידיו הימנו והתרחק ממנו כמלוא עיניו הוא יודע בודאות שלא ישובו אליו עוד, גם אם ירצה בכך.
במקרה של הזורק כלי מראש הגג, הוא יכול ללקט את שבריו.

אתה יכול אולי לחלוק על הביה"ל אבל לא לעוות את מה שהוא אומר.

שו"ת בית הלוי חלק א סימן כד
...
והנראה לישב דעת הרשב"ם דס"ל דאפי' אם משליך דבר לאיבוד רק אם יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו לא נעשה הפקר וקודם שנעשה ונגמר רצונו הם שלו עדיין. ובזה מיושב לנו דעת הטור בחו"מ סי' רס"א שכתב דאבדה מדעת הוי הפקר והקשו עליו מהא דבב"ק דף כ"ו דקאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תביר ופירש רש"י שם זרק כלי בעל הכלי ולהטור הא מיד שזרקו הוי הפקר ובלאו הך סברא דמנא תבירא תבר פטור וגם דאם בא אחר וחטפה מהאויר יהיה שלו. והוכיחו מזה דרש"י חלק על הטור ועיי' ברא"ש ב"ק שם מה שהיקשה על רש"י, ובאמת ניחא דהטור לא כתב כן רק בנותן כלים בר"ה דלא איכפת ליה כלל מה שיתחדש בהן ומש"ה ס"ל דנעשה הפקר אבל בזורק כלים לשוברם דרוצה בשבירתן וכיון דיש להבעלים איזה רצון בהם מש"ה קודם שנעשה רצונו ולא נשברו עדיין הם שלו. וכן מיושב בזה ג"כ מה דהקשו על הטור מהא דסנהדרין דף מ"ח היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן דלא נעשו הפקר כיון דמתכוונים לאסור עליו הכלים מש"ה קודם שנאסרו הוי שלהם עדיין. והוא סברא נכונה ועכ"פ חזינן מהא דב"ק דבזורק כלי לשברם קודם שנשברו אינם הפקר:
...

ומסתבר שגם אם יש שחלקו על דבריו זה משום שהזורק כלי מראש הגג בד"כ אין לו הנאה בעצם שבירת החפץ. אבל אם יש לו הנאה מזה, וק"ו בן בנו של ק"ו כשהחפץ נוצר ומיועד רק להנאה זו, סברת הביה"ל ברורה שאין זה הפקר כלל.

מקדש מלך כתב:הא למה זה דומה, לאדם שנאבד ממנו חפץ, אבל הוא טוען שעצם מציאותו אי שם הוא השימוש מפיק הרצון שהוא רוצה בחפץ. האם יעלה על הדעת שיישאר שלו?

בהחלט. למשל מי שמפזר רעל עכברים סביבות ביתו, אע"פ שאינו יכול למצוא את הרעל, ברור שאינו הפקר משום שיש לו שימוש מעצם מציאותו שם.

אנצל את הבמה להוסיף עוד נידון כעין הנ"ל.
ביהכנ"ס קטן שמפיצי העלונים מדלגים עליו, האם גבאי ביהכנ"ס הקטן רשאי לקחת חלק מהעלונים בביהכנ"ס הגדול הסמוך, עבור מתפללי ביהכנ"ס שלו? יש זכיה לביכהנ"ס הגדול שהעלונים יחולקו דוקא בין מתפלליו?