בפרוס עלינו ימי בין הזמנים הבעל''ט מתעוררת אצל רבים מבני הישיבות בשלל הגילאים נדון גדול וקשה
מה ללמוד בבין הזמנים הזה?
אם אתה בחור או אברך רציני אין לך מושג על מה אני מדבר כי באמת קהל הרציניים ממוקד ומחושבן וע''פ רוב משלים את הלימוד שגם כך קבעו להספיק בזמן או לימוד מיוחד שסידרו לעצמם לזמני וליומי דפגרא
אבל אם אתה יודע על מה אני מדבר אז אתה די קלאסי כי מהרבה שדיברתי וראיתי נבוכים בסוגיא עמומה זו
[ישנם בחורים ואברכים שבמהלך השנים הספיקו לסיים את כל העמודים הראשונים של כל מסכת בש''ס ולפרוש אחרי או תוך כדי בין הזמנים להתחלה חדשה אחרת]
כ''כ הרבה פתרונות נתבקשו והוצעו בשביל זה
יש מהמעוררים ראשי האיגוד למיניהם ואיחודיהם שניסו להנחיל לימוד סוגיא בהלכה או בעיון וע''פ רוב נחל כשלון די צורב
ויש שקבעו סדרי לימוד בישיבה לביה''ז ועוד כהנה וכהנה רעיונות למכביר כדרך ישראל סבא
ברצוני להציע מה שנראה לי כחלק של שורש פורה ועיקרי לבעיה זו [איני מתיימר לקבוע מסמרות ורק להעלות רעיון שנראה לי די נכון]
כמדו' שהבעיה העיקרית היא החברותא שהרי בשונה מהזמן שבו אתה בוחר חברותא [כך אני מקוה ש"אתה" בוחר] והבחירה ע''פ רוב היא שיהיה מתאים לך ועכ''פ כזה שאתה יודע שאתה תצליח להוציא ולצאת מהסוגיא או מהלימוד בכלל כראוי וכיאה ןשיהיה בסוף היום חויה מיוחדת או אפי' לא מיוחדת אך חויה היא הכרח
וכאן מגיע ה"משא"כ" כי בבין הזמנים בוחרים חברותא לפי מי שגר באזור שלך או זה שמסתדר לך או לו להגיע אחד לשני וכך נוצר מצב שבעצם שבהגדרה אינו מפגש של חברותא אלא יש כאן מפגש של שני מכרים שבמקרה גם קבעו ללמוד ביחד
ואפי' אי נימא שאינם משוחחים ע''מ שלא יולעטו בגחלי רתמים מ''מ כל עיקר החברותא אינה אלא "חברותא התלויה בדבר"
וממילא כאן מתחילים הנסיונות שכושלים בזה אח''ז כיון שאין הלימוד באמת יוצר חוייה לימודית אמיתית
לאדם הבודד קל יותר להתמודד מול עצמו עם משימות ששם הוא לנגד עיניו אך לאישים המשותפים קשה יותר כיון שההתמודדות יוצאת מעבר לכלים שלו כביכול האדם משוכנע שהוא לא הבעיה או עכ''פ לא יכול לפתור אותה לבד
והרבה יש להרחיב בכ''ז ועלי ועליכם חסתי