עוד בעניין התכלת
פורסם: ה' מרץ 31, 2011 8:47 pm
התורה מצווה לתת על ציצית הכנף "פתיל תכלת". בתוספתא (מנחות ט) נאמר שתכלת אינה כשרה אלא מן החלזון.
מהו חלזון?
חלזון הוא מה שאנו קוראים חלזון - כן מוכח מהראב"ד ע"ס יצירה, מהערוך ומרש"י. כלומר, החלזון הוא יצור בעל קונכיה, כדמוכח מהמדרש שמלבושו גדל עמו, ומהגמרא שההר מתמלא חלזונות. וכ"כ הר"ן שיש לו גוף אטום כאותם הגדלים באשפות. גם בשפות שמיות אחרות (ערבית, סורית) חלזון הוא שבלול עם קונכיה.
מהו החלזון של התכלת?
בפרקי דרבי אליעזר ובראבי"ה בשם הירושלמי: תכלת הוא פורפריא/פורפירין. גם בערוך כתב שתכלת הוא פורפורא, וכן כתב החוות יאיר במקור חיים וכן כתבו מוסף הערוך, שלטי הגיבורים, תועפות רא"ם על היראים, ר' דוד זיצנהיים ועוד. גם צבע ארגמן שבתורה תרגמו השבעים ועוד תרגומים יווניים פורפורא, וכ"כ יוספוס ופילון האלכסנדרוני.
החלזון הנקרא "מורקס טרונקולוס", ובעברית "ארגמון קהה קוצים" (בהמשך: אק"ק), נקרא בל' היוונים פורפורא, עם שני חלזונות דומים שמהם מפיקים צבע ארגמן. גם צבע הארגמן היוצא מהם נקרא כך בלשונם.
גם התפארת ישראל בהקדמה למועד מביא מחוקר גרמני, שהתכלת, המתורגמת תמיד פורפורין, היא אק"ק, שבכל שפות לע"ז נקרא פורפורא. למרות זאת הוא דוחה את דבריו, אך ורק משום שהצבע שהצליחו להפיק מהאק"ק היה סגול ולא כחול. בימינו הוברר, בחסדי שמים, שחשיפה לאור השמש או לאדי מים רותחים הופכת את הסגול לתכלת. אין כל ספק שהצביעה פעם הייתה רק תחת כיפת השמים, משום הסרחון הנורא שיש במלאכה זו, ולכן תמיד תנובת האק"ק הייתה תכלת ולא סגול. כמו כן, השזירה של החוטים חייבה אידויָם במים כמה דקות, וגם משום כך לא ניתן היה לשמור על גוון סגול בציצית, כי האידוי הפך אותה לכחול של תכלת.
אכן, מכל החלזונות בים רק משפחת הארגמונים מתאימה לצביעה, ומהם האק"ק המתאים ביותר לתכלת.
התברר אפוא שמן האק"ק שהוא חלזון ניתן להפיק צבע תכלת. מניין שהוא הוא החלזון שאליו התכוונו חז"ל?
על כך ישנן כמה הוכחות:
א. ידועים לנו כל המינים הנמצאים בים התיכון, כי החוקרים משתדלים למצוא חדשים ואין מוצאים אלא זעירים ביותר. וכן לא הייתה הכחדה במשך500 שנים האחרונות, כי לא חלו שינויי טבע קיצוניים, ולא הייתה הכחדה על ידי אדם. המין היחיד המתאים לצביעת תכלת הוא אק"ק.
ב. בחלזון אק"ק השתמשו בתקופת הבית השני לצביעת בגדי תכלת וארגמן עבור גויים. מקור: ספרות יוונית ורומאית המסל"ת. הצביעה הייתה יקרה והשתמשו בה לבגדי מלכות. התכלת ששימשה לציצית ולבגדי כהונה היא התכלת שהשתמשו בה גם הגויים, כדמוכח ממגילת אסתר, מיחזקאל כ"ז ז', וממס' שבת כו.. גם הרמב"ן כתב על התכלת שבזמננו איש לא ירים ידו ללבוש אותה חוץ ממלך גוים (כנראה האפיפיור), וידוע שלבש בגד מאק"ק.
ספרים אלו מתארים צביעה בפירוט ואינם מזכירים שום חלזון אחר מלבד הארגמונים. הם מציינים כי יש להוציא את דם החילזון בעודו חי, כי רק כך הוא צלול וטוב לצביעה, ואכן כך בדיוק אומרים חז"ל בבבלי שבת עה..
נמצאו בחפירות בגדים ספורים, שבדיקות הוכיחו שנצבעו באק"ק. רובם בצבעי ארגמן וסגול, ואוכף אחד בצבע תכלת. כמו כן נמצאו ערמות של מאות מיליוני ארגמונים קהי קוצים, המנוקבים במקום בלוטת הצבע.
מקום בתי הצביעה שנתגלו הוא בחלקו של זבולון, בין חיפה לצור. זהו בדיוק האזור שחז"ל עצמם כותבים פעמים רבות שבו הכינו את התכלת לציצית. כמו כן נתגלו שם כלי צביעה ועליהם שרידי הצבע של הארגמונים. החילזון עצמו חי בים שמצפון לחיפה, משום שהוא זקוק לחופים סלעיים, ואילו בדרום החופים הם חוליים.
בתרגומים העתיקים ליוונית (עקילס ועוד) מתרגמים פעמים רבות תכלת - יאקינטוס. כך גם נקרא בגד הצבוע בצבע תכלת בלשונות העמים. באזהרת יוסטיניאנוס נגד השימוש בתכלת מפורש שצבע זה בא מהאק"ק.
אולי בכל זאת היה חלזון נוסף שדווקא ממנו הפיקו את התכלת לציצית?
חז"ל לא ציינו שום חלזון אחר, וברור שידעו מצביעתו של האק"ק שהייתה נפוצה מאוד. והרי חלזון התכלת מכונה בפי חז"ל חלזון סתם, ללא שם לווי, ואם ניתן להפיק צבע זהה מחלזון אחר ואינו כשר לציצית, מדוע לא כינו החלזון הכשר בשם מבורר? והרי בברייתא חילקו בין שני סוגי תולעת שָׁנִי, אך לא בין שני חלזונות!
יתירה מכך, חז"ל כתבו שזיוף תכלת הוא רק ע"י קלא אילן, שהראשונים כתבו שהוא צבע צמחי הנקרא אינדיגו או איסטיס, וא"כ בעל כרחך שהאק"ק הוא התכלת [או שכשר לתכלת] דאם לא כן היו חז"ל מזהירים מפניו. ואין לומר שהזהירו רק מקלא אילן שהוא זול ולא מהאק"ק שהוא יקר, שהרי לפעמים אדם הרוצה לקיים המצווה ואינו משיג החלזון "האמיתי" ויטול מהאק"ק ואינו מקיים המצווה ועוד נכשל בכלאיים ובלא תשא (עי' ב"י או"ח ט').
יש גם מקום לסבור שמכיון שחז"ל לא הגבילו לחלזון מסוים, א"כ כל חלזון שיכול לצבוע תכלת כשר, שהרי איזה חילוק יש בין חלזון א' לחלזון ב' אם אכן שניהם עונים על כל סימני החלזון ושניהם צובעים צבע התכלת?!.
כאמור, הדעת מכרעת שלא ייתכן שהיהודים צבעו תכלת מחלזון אחד וכל העמים צבעו תכלת מחלזון אחר. היהודים דיווחו רק על חלזון אחד, והעמים דיווחו רק על חלזון אחד, ובכל זאת אלו שני חלזונות. משניהם צבעו באותם מקומות ושניהם דמיהם יקרים מאוד, על שניהם גזרה המלכות גזירות ובשניהם הופסק השימוש בערך באותו זמן, שניהם מכונים פורפורא ומשניהם מפיקים צבע יקינתוס. שניהם גם מתאימים לכל שאר ההגדרות. מחלזון הגויים נמצאו מיליוני שרידים כפשוטו, ומחלזון היהודים לא נותר אפילו שריד אחד, לא בשטח ולא בספרי המלומדים של אותה העת. ברור שזה אבסורדי ביותר, וברור שהמדובר באותו חלזון.
חז"ל מונים כמה סימנים בחלזון: גופו דומה לים, ברייתו דומה לדג, ועולה אחת לשבעים שנה. האם סימנים אלו מתאימים לאק"ק?
"גופו דומה לים" - קונכיית אק"ק אינה חלקה אלא יש בה כעין גלים. בנוסף, היא דבוקה לקרקע הים ואינה ניכרת, ולפ"ז לים הכוונה לקרקעית. לקונכייה צמודים יצורים ימיים זעירים בגוונים ירוק, כחול וסגול, ורק במיקרוסקופ רואים שזה נפרד, או ע"י ניקיון. ייתכן שסימן זה נאמר בכדי להבדילו מחלזון יבשתי שהוא לבן או אפור.
"ברייתו דומה לדג" - לא ברור מה הכוונה. הראשונים כתבו מס' פירושים: לרש"י תבנית דיוקנו, לרגמ"ה - צורתו. הרמב"ם - הוא דג. ניתן לומר שהאק"ק דומה לדג בצלליתו הדומה לדג, ואינו חלזון עגול, להבדיל מחלזון יבשתי.
"ועולה אחת לשבעים שנה" - קשה לפרש כפשוטו, שהרי לא ייתכן שנבוכדנצר השאיר מלקטי חלזון אם הוא עולה רק פעם בע' שנה. וכן בספרי מתואר אדם שפרנסתו מחלזונות, וא"א להתפרנס ממשהו שיוצא אחת לע' שנה. וכן לא ניתן לספק לכל עם ישראל ולבגדי כהונה תכלת מעלייה של אחת לע' שנה. ניתן לפרש שיוצא אז מעצמו מהיבשה לים, או מקרקעית הים אל פני המים, או ברשת הדייגים. ואכן, הרדב"ז כתב שהיה עולה מעצמו בחלקו של זבולון בדרך נס, ופסק נס זה מעת החורבן. אמנם סביר יותר ששבעים שנה הוא ל' הפלגה, לומר שהוא נדיר, בשונה מחלזונות היבשה. מסתבר שבעת העתיקה הוא היה נדיר הרבה יותר מימינו, כי צדו אותו במשך אלף וחמש מאות שנה בקביעות, בין יהודים ובין גויים. בכל אופן, הרמב"ם לא הביא סימן זה להלכה.
התאמות נוספות לדברי חז"ל:
הגמרא אומרת שהחזון ניצוד ברשתות, ואכן זו דרך צידתו עד היום, למרות שרוב החלזונות אינם ניצודים כך. הסיבה לכך היא משום שדרכו להימשך לבשר, ומניחים בתוך הרשת פתיונות מבשר, והחלזון נצמד לרשת מבחוץ ובעזרת לשונו מנסה לאכול את הבשר, ובאופן זה הוא ניצוד.
מהגמרא משמע שלא ניתן לדעת את איכות הצבע ואת צבעו ללא טעימה, הנעשית על ידי העברה של מקצת הצבע לכלי אחר וצביעת הצמר על ידו. באק"ק זה מובן מאוד, כיון שהמים ביורה הם צהובים ולא ניכר הצבע אלא לאחר שמוציאים את הצמר מן היורה, ולכן אי אפשר היה לדעת אם הצבע כבר מוכן על ידי התבוננות ביורה, אלא על ידי צביעה מעשית (בדיונון אין הבחנה זו).
תוס' בשבת כותב שדם החלזון מפקיד פקיד, וא"כ אינו דם החיות שלו, ואכן באק"ק כנוס הצבען בבלוטה נפרדת ואינו דם החיות שלו.
ברמב"ם כתוב שצביעת התכלת עומדת ביפיה, ואכן הצבע המופק מהאק"ק הוא עמיד ביותר בכל סוגי החומרים.
האם ניתן לסמוך על כל ההוכחות האלו? אולי צריך דווקא מסורת מדור לדור?
הבית הלוי טען לג"ר גרשון חנוך העניך ליינר, האדמו"ר מראדזין "בעל התכלת" (בהמשך רגחה"ל), על הדיונון, שכל עוד לא יבורר למה הופסק השימוש בחלזון, הרי יש חשש סביר שלמרות שהוא היה מצוי לא צבעו בו, וזו מסורת שאין זה החילזון. האם טענה זו שייכת כאן?
אחד מגדולי הדור כתב "ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה אשר המציאו חוקרי זמנינו, האם גם עליה חל הטענה הנ"ל".
תשובה: כאן ידוע הן מהגמרא (סנהדרין יב.) והרמב"ן (פר' תצוה) והן מדברי ההיסטוריונים, שהייתה גזירת המלכות שלא ללובשו, והיה בזה סכנת נפשות ממש. א"כ זו הסיבה שנמנעו מלהטילו. גם עקב גזירות הביזנטים, שפורסמו כ-30 שנה אחר תקופת האמוראים, פסקו הפיניקים מלעסוק בזה, ובמזרח התיכון נתבטלה התעשייה הזו כליל. גם הכיבוש הערבי לפני 1350 שנה (100 שנה אחרי גזירת יוסטיניאנוס) הרס את כל תעשיית הצביעה בחוף הגליל והלבנון.
אמנם הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון טען שטענת אבי סבו הבית הלוי הייתה שצריך מסורת חיובית כדי לחדש התכלת. גם ע"ז יש להשיב, כיון שהדברים ברורים ואין סיבה לספק אמיתי, מהיכי תיתי שצריך מסורת?. והרי בגמ' מוכח שלעניין כשרות סומכים על סימנים, ואמנם החמירו שלא לסמוך עליהם אלא על מסורת, אך מנא לן להקל שלא לסמוך עליהם ולא להטיל תכלת שהיא מ"ע?. ואפילו במחלוקת רש"י ורבנו תם על תפילין הביאו הפוסקים (ב"י לד ב) שניתן להסתמך על ממצא ארכאולוגי מקבר יחזקאל הנביא, אף שאין מסורת.
ניתן גם להבין, שכל מה שצריך מסורת הוא בדבר שאין בו סימנים מובהקים, וכגון אם לא היו באק"ק כל הסימנים ומאן דהו היה רוצה לטעון שהוא חלזון התכלת, לא היינו שומעים לו מבלעדי מסורת (וכמ"ש בשם הגרי"ז שמה שאנו יודעים ששור הוא שור זה מכח מסורת, ואכן אין לנו ע"ז סימנים שהוא שור ולא יחמור עד"מ). ואפשר שזו גם כוונת הבית הלוי הנ"ל, שהרי הדג שמצא רגחה"ל אין בו הסימנים הברורים כלל, וע"ז טען הבית הלוי שבכה"ג רק מסורת הייתה מכריעה להשתמש בו ולדחוק הסימנים לפי מציאותו. אם לא נפרש כן בבית הלוי (שלמעשה אין לפנינו דבריו המדויקים), יוצא שהוא חולק על המהרי"ל וש"פ (יובאו לקמן) שניתן לחדש התכלת ע"פ סימנים.
ניתן אף להוכיח מפורשות שאין צורך במסורת לדברים שסימניהם מבוארים בתורה, ממה שפסקו הפוסקים שא"צ מסורת לדגים וניתן לבדוק לבד כל דג ואם יש בו סימני טהרה הוא כשר, ורק דברים שסימניהן ניתנו על ידי חז"ל או פוסקים צריך מסורת כעופות, סימני ביצים ואתרוגים. הטעם: סימנים מן התורה הם גורמי הדין, וככל שנמצאים הרי זה עצם קיום הדין, אך סימנים דרבנן הם רק סימן לבירור הדבר, ותמיד ייתכן שיתגלה דבר שמתאים בסימנים אך לא מתאים להלכה (כתרנגולתא דאגמא). החת"ס אף רצה להתיר כל אתרוג שקליפתו עבה מטעם זה, שבכך מתקיים עצו ופריו שוה, ולבסוף דחה שאם הוא מורכב הרי חסר בסימן "הדר", דלימון אינו עץ "הדר", ומ"מ חזינן דלא חייש מלסמוך על סימנין שהוגדרו בתורה.
ולפ"ז הרי סימני התכלת מהתורה הם: 1. הצבע עצמו, והוא ידוע לנו מהדמיון המוחלט לקלא אילן. זה בדיוק אותו חומר כימי - אינדיגוטין, אלא זה מן הצומח וזה מן החי. 2. שיבוא מהחילזון ולא מן הצומח, והרי האק"ק הוא חלזון.
האם ניתן לקבוע שיש כאן רמת ודאות של מאה אחוז?
כל הנתונים הנ"ל ודאי מצטרפים לרוב, ובהלכה אין צריך ודאות של 100%. כך פוסקים גם בכל סוגיה הלכתית ובכל מחלוקת בין הפוסקים. סבירות רבה מספיקה בהחלט בהלכה וכמ"ש הרמב"ן בהקדמתו למלחמותיו. אמנם מסתבר שאין להקל להטיל תכלת צמר בפשתן, בפרט שגזרו עליה, אך זה משום שלעניין חשש לאו אנו חוששים אפילו לאחוז של ספק, ומאידך לקיום מצוות עשה, ודאי שמספיקים 90% ומעלה, ואף פחות מכך.
כיצד ניתן לדעת את הצבע המדויק שיש להפיק מהאק"ק?
גוון התכלת דומה מאוד לים - כן משמע מהגמ' ומהרבה ראשונים. מהרמב"ם משמע שהוא בהיר יותר. מתוך דמיונו לקלא אילן שצבעו ידוע ניתן לדעת צבעו המדויק.
הרמ"מ כשר טען שצריך מסורת לידע הצבע המדויק. הרב הרצוג ענה שניתן לקבוע על פי האיסטיס והאינדיגו שהראשונים כתבו שהם קלא אילן, ומינים אלו ידועים וצביעתם ידועה, והסכים עמו הג"ר יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל. ייתכן גם שאין קפידא כל כך בחוזק הצבע, דלא מצינו בש"ס ופוסקים שהקפידו בזה, והלא בזמנם זה היה למעשה ואילו היה נפ"מ בעוצמה המדויקת בהכרח היו כותבים זאת בשום דוכתא.
ועוד, שבגמרא יש מ"ד שצבע שני כשר ויש מ"ד שפסול משום שלא לשמה או מצד כליל תכלת, ומ"מ מצד הצבע אינו חסרון, אף שצבע שני הוא חלש יותר. גם הרמב"ם כתב שע"י אחת הבדיקות עשוי הצבע להפוך לכהה יותר וכשר.
יש הטוענים שהיום אין אנו בקיאין בסממנין, והלא חז"ל כתבו שיש לצבוע בעזרת סממנין. התשובה היא שהרמב"ם פסק כי העיקר הוא לעשות כדרך הצבעין, שמערבין סממנין שקושרין החומר הצובע עם הבגד. הסממנין ששמים היום אינם נשארים בבגד לאחר הצביעה, וכל שנשאר הוא רק דם החלזון בטהרתו. הסממנין רק יוצרים חיבור כימי בינו לצמר.
טענות נוספות כנגד תכלת האק"ק
אחד מגדולי הדור כתב שהלא פעם א' כבר חשבו שמצאו התכלת ואח"כ הוברר שטעו, ואפשר שגם כאן יקרה כן. תשובה: מכיון שההוכחה מתבססת על הסימנים מן התורה: חילזון שצובע בתכלת, וההוכחות מדברי המדענים הם רק חיזוק לדבר, לא שייך בזה שמא יתבטל. וכי יתברר שאין זה חילזון? וכי יתברר שאינו צובע בצבע מקביל לקלא אילן?. בנוסף, זיהוי האק"ק כבר נדון 150 שנה, ועד כה איש לא הצליח להפריכו. בלאו הכי אין זו טענה כלל, שהרי אם כן לא נוכל לפסוק הלכה בשום נושא בעולם, שמא יבואו ויפריכו את דברינו. מלבד זאת, אין המדובר כאן בפסק לקולא וא"כ ודאי א"צ לחוש לטענה זו.
עוד טען: שלצד שאינו תכלת מפסידים מעלת הציצית מצבע הטלית, שחלק מהפוסקים כתבו שנכון לנהוג כן. על כך התשובה שברור שהאפשרות הסבירה שמקיימים מ"ע דתכלת דוחה דין זה שהוא רק לכתחילה לחלק מהדעות. יש להוסיף שישנה עדות בשם החזו"א שאמר שאין כל היזק להטיל ספק תכלת. נוסף על כך תמוהה טענתו, משום שכתבו ארה"ח והחזו"א שאין קפידא אלא בשני החוטים שכנגד הלבן ולא בשניים שכנגד התכלת.
אחד מגדולי הדור טען שהלא בספרי ובמדרש תנחומא נאמר שהתכלת נגנזה.
אמנם נראה שאין הכוונה שנעשה על ידי נס וגזירה משמים שלא ידעו ממנה עד הגאולה בב"א, אלא שהפסיקו לצבוע בו משום מה, או שנגנז לתקופה מוגבלת (1400 שנה לאו מילתא זוטרתא הן), או שהצביעה נדירה וכמש"כ תוס' ב"מ כט: על זכוכית לבנה, שהלא מבואר שבכל תקופת התלמוד [ואף בראשית תקופת רבנן סבוראי] הטילו תכלת. בבבלי כלל לא מוזכר שנגנז התכלת, אלא בתנחומא שנתחבר סמוך לסוף האמוראים, ורגחה"ל כ' שאפשר שהיא תוספת מאוחרת יותר. ומן הספרי עצמו שנאמר "ניכר שהוא גנוז לצדיקים לעולם הבא" מוכח להיפך, דהרי שם התפרנס אותו אדם ממכירת תכלת, אלא שניכר היה שהוא קשה להשגה, ולכן אמר ר"י שלעתיד לבוא יושג לצדיקים בקל.
ועוד, שהרי הפוסקים הביאו להלכה הל' תכלת, ומהרי"ל כתב להלכה שאם יוודע לנו התכלת נוכל לחדשה, וכ"כ בשו"ת חמדת שלמה. הרי"ף, הרא"ש והטור הביאו הל' תכלת למרות שכתבו רק דברים הנוהגים בזה"ז. החינוך כ' דנוהגת המצווה בזה"ז, ולא סייג שתכלת לא. ר' יהושע מקוטנא כתב שהתגלות התכלת הוא סימן להתנוצצות הגאולה, ומוכח שמותר להשתמש בה קודם הגאולה.
גם רגחה"ל מעיד שחלקו עמו על הפרטים ולא על עצם חיפוש התכלת. בין הרבנים שדנו עמו והסכימו עקרונית לניסוי בירור התכלת: הג"ר יצחק אלחנן, הבית הלוי, הג"ר לייבלה אייגר (וכן הג"ר יהושע מקוטנא, אך כתב שהאמוראים גנזוהו, ותמוה). הרבנים ששמו תכלת ראדזין: הג"ר עקיבא יוסף שלזינגר, המהרש"ם מבערז'אן, הג"ר איצל'ה מפוניבז'. ישנן עדויות שהחזו"א בירר רבות על תכלת ראדזין, ולבסוף הכריע שאין בה מאומה. עכ"פ חזינן שסבר שיש מקום לבירור. הרב בורשטיין כותב שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר לו שמצד ההלכה ניתן לפסוק בזה לחיוב, אך הוא אינו יכול להכנס לזה מסיבות שונות (לפי אחת הגרסאות: הוא כבר זקן מדי להכריע בזה). רבנים שהולכים בתכלת מהאק"ק: הג"ר שריה דבליצקי, הג"ר ח"פ שיינברג, הג"ר עמרם אופמן, הג"ר יוחנן סופר מערלוי, הג"ר מ"מ קארפ, הגרז"נ גולדברג, הג"ר משה מרדכי פרבשטיין (בצנעה) (עדות ששמעתי מתלמידו).
איך ייתכן שדווקא בדורנו העלוב תזדמן מצווה שלא הייתה לכל רבותינו הראשונים והאחרונים זיע"א?
א. היו מגדולי הדורות שכתבו שהתכלת תתגלה לפני בוא משיח, והרי אנו מקווים שדורנו עונה להגדרה זו.
ב. בפאת השלחן הביא דברי מקובל א' עה"פ 'עת לכל חפץ', שיכולים דורות האחרונים לחדש מה שאין יכולים הראשונים, ובדומה לזה כתב החיד"א, ועיי' חולין ו:.
ג. אפשר שזה נסיון עבורנו, לבחון האם נקיים מצווה זו, למרות שיש מידה של מסירות נפש בעשיית השינוי הזה.
ד. בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ואם ברור לאדם שזו התכלת, אין זו טענה לדחות הברירות ולהמנע ממ"ע זו.
האם יש בתכלת משום יוהרא או לעז על הראשונים?
אם הטלת התכלת היא חיוב ולא חומרא, לא שייכות טענות כאלו. גם אם זה רק ספק, אין טענת יוהרא בדבר ששורשו מן הדין אלא רק בדברים שמוסכם שהם חומרא בעלמא. הוצאת לעז ודאי לא שייכת כאן, שכן לראשונים לא היה מצוי החילזון וכן לא ידעו תהליך הצביעה ההופך צבעו לתכלת.
האם הטלת תכלת היא חיוב או מידת חסידות וחומרא בעלמא?
רש"י ותוס' כותבים שעיקר המצווה היא בתכלת. בשאגת אריה סי' לב משמע שאם יש תכלת ולא מטילין אותה, עוברים בידיים על מצוות עשה, ועדיף שלא ללכת עם בגד ד' כנפות, דרק כשאין תכלת ואנוסין אין זה נחשב לביטול מ"ע. וכן פסק הגרי"פ פערלא. יש הטוענים שאף עוברים בזה על "בל תגרע".
מדוע לא פסקו גדולי הדור שיש להטיל תכלת האק"ק, ואף לא נדרשו לבירור מציאותו?
ניתן לומר שקושיה א' מתורצת בקושיה ב'. אך הסיבה שאכן אין חכמי הדור עוסקים בבירור העניין ומוציאים פסק דין לאשורו, נחלקת לכמה חלקים: א. כדי לפסוק בדבר כזה שיש לו משמעות לכלל ישראל, צריך להכנס לעניין מכל צדדיו ופרטיו המרובים. דבר זה לוקח חודשים ארוכים (ואף אני הקטן, מלקט הדברים, השקעתי כמה חודשים בבירור הדבר). נראה שאין לגדולי ישראל הכח והפנאי להכנס לבירור עניין כזה, שהלא יוצאים יד"ח ציצית גם בלא זה, ואילו שאר הבעיות העומדות בפניהם אינן סובלות דיחוי כלל. ב. כל עניין התכלת נראה לא כל כך רציני, בעיקר מפני הטעות המוכחת של תכלת האדמו"ר מראדזין (במחכת"ה). ממילא נראה שזו ג"כ המצאה, וחושבים שאין טעם ללכת ולברר כל מה שטוען מאן דהו שבדיוק הוא זה שמצא התכלת. ג. כתב הג"ר יצחק אלחנן לרגחה"ל: "...הראיתי גילוי דעת מפורש שדעתי מסכמת לקיום המצווה... ורק יש לי מונעים מבחוץ אשר לא אוכל לקיים המצווה, כי יודע אני שדעת הרבה מההולכים לדעת העת לא יהיה רוחם נוחה ממני בזה, ויביטו עלי בפנים נזעמים, ואם כי בדבר מצווה אין להתבייש ולירא מהמתלוצצין, אבל אנכי עוסק כעת בדבר מצווה הנוגע לפיקוח נפש כלל ישראל, ולהפיק זממי מוכרח אני להראות פנים שוחקות ומסבירות לכל המפלגות, כדי שיהיו דברי נשמעים אצלם ולא יעמדו לשטן לי, ובענין זה לא יעמוד אצלי אפילו חילול שבת וכ"ש ביטול מ"ע!", ונראה דשיקולים ממין זה שייכים גם בדורנו השפל. ד. לולא דמסתפינא אמינא, שישנם מגדולי הדור שאנשי ביתם מסננים הרוצים להכנס אליהם, והללו לא יכניסו ת"ח לדון בנושאים אלו, מפני שמדמים שאין זה עניין רציני, ואפשר שאף חוששים שמא יפסוק הרב שיש להטיל תכלת כזו, ושמא יושפל כבודו עקב פסק ממין זה.
עכ"פ, כל עוד לא פסקו שאסור להטיל תכלת האק"ק, אין כאן חשש דלא תסור, ואדם פרטי המשוכנע שזו התכלת האמיתית אינו צריך להמנע מלהטילה עקב העובדה שגדולי ישראל שליט"א טרם נדרשו לעניין לאשורו.
מיני תכלת אחרים
האם ייתכן שהתכלת של רגחה"ל (דיונון הרוקחים) היא התכלת האמיתית?
בשום אופן לא. בדיקה כימית הראתה שהצבע שלו הוא צבע ידוע אצל העמים, הנקרא כחול פרוסי, ונוצר מתערובת מספר חומרים, ביניהם נסורת ברזל וחלבון מן החי, וכן ניתן להפיק מכל חומר מן החי ואף מתפו"א. א"כ אין ייחוד בדיונון. גם הכבשן מגיע ל-900 מעלות, חום שלא שורד בו שום דבר שהופק מהדיונון. בנוסף, הגוון שיוצא ממנו שונה מהאינדיגו והאיסטיס, וא"כ מדוע הצריכו חז"ל בדיקה מיוחדת להבחין ביניהם?. ועוד, אין שום רמז לכך שהדיונון שימש לצביעה בימי קדם. הצבע אינו עמיד בכביסות ודוהה בשמש, בשונה מהאק"ק שעמיד ביותר בכל סוגי הכביסה והטמפרטורות, ואף בהשריה ארוכה באקונומיקה. הדיונון גם אינו מתאים לכל הראשונים והאחרונים שכתבו שחלזון התכלת שמו פורפור"א בלע"ז. ואף לדברי חז"ל אינו מתאים שהרי אין זה חלזון אלא בעל חיים ימי אחר.
הרב הרצוג הצביע על חלזון סגלגל בשם ינטינה. האם ייתכן שהוא התכלת האמיתית?
אף כי ניתן היה לטעון שלכל היותר הוא גם כשר לתכלת, לצד האק"ק, אך סימנים רבים מצביעים שהוא אינו ראוי למצווה זו. הינטינה אינה מתאימה למקום הגאוגרפי שחז"ל ייחסו לחלזון התכלת, כי גלי הים פולטים אותה בכל המקומות בשווה. כמו כן לא הצליחו לצבוע בה צבע כלל ותכלת בפרט, והמדענים אף טוענים שאין בה חומר מתאים לצביעה. אמנם ד"ר קפלן טוען שהצליח לצבוע בה אך אינו מוכן לגלות כיצד, ונראה שיש כאן חוסר יושר. גם לטענתו הצבע שונה מאוד מצבע האק"ק, וא"כ זו ראיה שהיא אינה התכלת, שהרי אינה דומה לקלא אילן. כמו כן אין עדויות היסטוריות וארכאולוגיות לצביעה בה.
מקורות הסיכום:
1. הרב אליהו טבגר, מאמר התכלת.
2. הרב יהונתן וינגורט, בין תכלת ללבן.
3. הרב שבתי רפפורט, סימנים, מסורת וזיהוי התכלת.
4. הרב שמואל אריאל, התכלת וחידושה.
5. ד"ר ישראל זיידרמן, הגילוי מחדש של חלזון התכלת בימינו.
6. הרב עמיחי טופורוביץ, מכתב פרטי בענין התכלת.
7. ללא שם, קרסי זהב.
8. הרב יצחק ברנד, חוט תכלת.
במאמרים אלו מפורטים הדברים בהרחבה, עם מ"מ מדויקים לדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, ולהבדיל חכמי או"ה.
מהו חלזון?
חלזון הוא מה שאנו קוראים חלזון - כן מוכח מהראב"ד ע"ס יצירה, מהערוך ומרש"י. כלומר, החלזון הוא יצור בעל קונכיה, כדמוכח מהמדרש שמלבושו גדל עמו, ומהגמרא שההר מתמלא חלזונות. וכ"כ הר"ן שיש לו גוף אטום כאותם הגדלים באשפות. גם בשפות שמיות אחרות (ערבית, סורית) חלזון הוא שבלול עם קונכיה.
מהו החלזון של התכלת?
בפרקי דרבי אליעזר ובראבי"ה בשם הירושלמי: תכלת הוא פורפריא/פורפירין. גם בערוך כתב שתכלת הוא פורפורא, וכן כתב החוות יאיר במקור חיים וכן כתבו מוסף הערוך, שלטי הגיבורים, תועפות רא"ם על היראים, ר' דוד זיצנהיים ועוד. גם צבע ארגמן שבתורה תרגמו השבעים ועוד תרגומים יווניים פורפורא, וכ"כ יוספוס ופילון האלכסנדרוני.
החלזון הנקרא "מורקס טרונקולוס", ובעברית "ארגמון קהה קוצים" (בהמשך: אק"ק), נקרא בל' היוונים פורפורא, עם שני חלזונות דומים שמהם מפיקים צבע ארגמן. גם צבע הארגמן היוצא מהם נקרא כך בלשונם.
גם התפארת ישראל בהקדמה למועד מביא מחוקר גרמני, שהתכלת, המתורגמת תמיד פורפורין, היא אק"ק, שבכל שפות לע"ז נקרא פורפורא. למרות זאת הוא דוחה את דבריו, אך ורק משום שהצבע שהצליחו להפיק מהאק"ק היה סגול ולא כחול. בימינו הוברר, בחסדי שמים, שחשיפה לאור השמש או לאדי מים רותחים הופכת את הסגול לתכלת. אין כל ספק שהצביעה פעם הייתה רק תחת כיפת השמים, משום הסרחון הנורא שיש במלאכה זו, ולכן תמיד תנובת האק"ק הייתה תכלת ולא סגול. כמו כן, השזירה של החוטים חייבה אידויָם במים כמה דקות, וגם משום כך לא ניתן היה לשמור על גוון סגול בציצית, כי האידוי הפך אותה לכחול של תכלת.
אכן, מכל החלזונות בים רק משפחת הארגמונים מתאימה לצביעה, ומהם האק"ק המתאים ביותר לתכלת.
התברר אפוא שמן האק"ק שהוא חלזון ניתן להפיק צבע תכלת. מניין שהוא הוא החלזון שאליו התכוונו חז"ל?
על כך ישנן כמה הוכחות:
א. ידועים לנו כל המינים הנמצאים בים התיכון, כי החוקרים משתדלים למצוא חדשים ואין מוצאים אלא זעירים ביותר. וכן לא הייתה הכחדה במשך500 שנים האחרונות, כי לא חלו שינויי טבע קיצוניים, ולא הייתה הכחדה על ידי אדם. המין היחיד המתאים לצביעת תכלת הוא אק"ק.
ב. בחלזון אק"ק השתמשו בתקופת הבית השני לצביעת בגדי תכלת וארגמן עבור גויים. מקור: ספרות יוונית ורומאית המסל"ת. הצביעה הייתה יקרה והשתמשו בה לבגדי מלכות. התכלת ששימשה לציצית ולבגדי כהונה היא התכלת שהשתמשו בה גם הגויים, כדמוכח ממגילת אסתר, מיחזקאל כ"ז ז', וממס' שבת כו.. גם הרמב"ן כתב על התכלת שבזמננו איש לא ירים ידו ללבוש אותה חוץ ממלך גוים (כנראה האפיפיור), וידוע שלבש בגד מאק"ק.
ספרים אלו מתארים צביעה בפירוט ואינם מזכירים שום חלזון אחר מלבד הארגמונים. הם מציינים כי יש להוציא את דם החילזון בעודו חי, כי רק כך הוא צלול וטוב לצביעה, ואכן כך בדיוק אומרים חז"ל בבבלי שבת עה..
נמצאו בחפירות בגדים ספורים, שבדיקות הוכיחו שנצבעו באק"ק. רובם בצבעי ארגמן וסגול, ואוכף אחד בצבע תכלת. כמו כן נמצאו ערמות של מאות מיליוני ארגמונים קהי קוצים, המנוקבים במקום בלוטת הצבע.
מקום בתי הצביעה שנתגלו הוא בחלקו של זבולון, בין חיפה לצור. זהו בדיוק האזור שחז"ל עצמם כותבים פעמים רבות שבו הכינו את התכלת לציצית. כמו כן נתגלו שם כלי צביעה ועליהם שרידי הצבע של הארגמונים. החילזון עצמו חי בים שמצפון לחיפה, משום שהוא זקוק לחופים סלעיים, ואילו בדרום החופים הם חוליים.
בתרגומים העתיקים ליוונית (עקילס ועוד) מתרגמים פעמים רבות תכלת - יאקינטוס. כך גם נקרא בגד הצבוע בצבע תכלת בלשונות העמים. באזהרת יוסטיניאנוס נגד השימוש בתכלת מפורש שצבע זה בא מהאק"ק.
אולי בכל זאת היה חלזון נוסף שדווקא ממנו הפיקו את התכלת לציצית?
חז"ל לא ציינו שום חלזון אחר, וברור שידעו מצביעתו של האק"ק שהייתה נפוצה מאוד. והרי חלזון התכלת מכונה בפי חז"ל חלזון סתם, ללא שם לווי, ואם ניתן להפיק צבע זהה מחלזון אחר ואינו כשר לציצית, מדוע לא כינו החלזון הכשר בשם מבורר? והרי בברייתא חילקו בין שני סוגי תולעת שָׁנִי, אך לא בין שני חלזונות!
יתירה מכך, חז"ל כתבו שזיוף תכלת הוא רק ע"י קלא אילן, שהראשונים כתבו שהוא צבע צמחי הנקרא אינדיגו או איסטיס, וא"כ בעל כרחך שהאק"ק הוא התכלת [או שכשר לתכלת] דאם לא כן היו חז"ל מזהירים מפניו. ואין לומר שהזהירו רק מקלא אילן שהוא זול ולא מהאק"ק שהוא יקר, שהרי לפעמים אדם הרוצה לקיים המצווה ואינו משיג החלזון "האמיתי" ויטול מהאק"ק ואינו מקיים המצווה ועוד נכשל בכלאיים ובלא תשא (עי' ב"י או"ח ט').
יש גם מקום לסבור שמכיון שחז"ל לא הגבילו לחלזון מסוים, א"כ כל חלזון שיכול לצבוע תכלת כשר, שהרי איזה חילוק יש בין חלזון א' לחלזון ב' אם אכן שניהם עונים על כל סימני החלזון ושניהם צובעים צבע התכלת?!.
כאמור, הדעת מכרעת שלא ייתכן שהיהודים צבעו תכלת מחלזון אחד וכל העמים צבעו תכלת מחלזון אחר. היהודים דיווחו רק על חלזון אחד, והעמים דיווחו רק על חלזון אחד, ובכל זאת אלו שני חלזונות. משניהם צבעו באותם מקומות ושניהם דמיהם יקרים מאוד, על שניהם גזרה המלכות גזירות ובשניהם הופסק השימוש בערך באותו זמן, שניהם מכונים פורפורא ומשניהם מפיקים צבע יקינתוס. שניהם גם מתאימים לכל שאר ההגדרות. מחלזון הגויים נמצאו מיליוני שרידים כפשוטו, ומחלזון היהודים לא נותר אפילו שריד אחד, לא בשטח ולא בספרי המלומדים של אותה העת. ברור שזה אבסורדי ביותר, וברור שהמדובר באותו חלזון.
חז"ל מונים כמה סימנים בחלזון: גופו דומה לים, ברייתו דומה לדג, ועולה אחת לשבעים שנה. האם סימנים אלו מתאימים לאק"ק?
"גופו דומה לים" - קונכיית אק"ק אינה חלקה אלא יש בה כעין גלים. בנוסף, היא דבוקה לקרקע הים ואינה ניכרת, ולפ"ז לים הכוונה לקרקעית. לקונכייה צמודים יצורים ימיים זעירים בגוונים ירוק, כחול וסגול, ורק במיקרוסקופ רואים שזה נפרד, או ע"י ניקיון. ייתכן שסימן זה נאמר בכדי להבדילו מחלזון יבשתי שהוא לבן או אפור.
"ברייתו דומה לדג" - לא ברור מה הכוונה. הראשונים כתבו מס' פירושים: לרש"י תבנית דיוקנו, לרגמ"ה - צורתו. הרמב"ם - הוא דג. ניתן לומר שהאק"ק דומה לדג בצלליתו הדומה לדג, ואינו חלזון עגול, להבדיל מחלזון יבשתי.
"ועולה אחת לשבעים שנה" - קשה לפרש כפשוטו, שהרי לא ייתכן שנבוכדנצר השאיר מלקטי חלזון אם הוא עולה רק פעם בע' שנה. וכן בספרי מתואר אדם שפרנסתו מחלזונות, וא"א להתפרנס ממשהו שיוצא אחת לע' שנה. וכן לא ניתן לספק לכל עם ישראל ולבגדי כהונה תכלת מעלייה של אחת לע' שנה. ניתן לפרש שיוצא אז מעצמו מהיבשה לים, או מקרקעית הים אל פני המים, או ברשת הדייגים. ואכן, הרדב"ז כתב שהיה עולה מעצמו בחלקו של זבולון בדרך נס, ופסק נס זה מעת החורבן. אמנם סביר יותר ששבעים שנה הוא ל' הפלגה, לומר שהוא נדיר, בשונה מחלזונות היבשה. מסתבר שבעת העתיקה הוא היה נדיר הרבה יותר מימינו, כי צדו אותו במשך אלף וחמש מאות שנה בקביעות, בין יהודים ובין גויים. בכל אופן, הרמב"ם לא הביא סימן זה להלכה.
התאמות נוספות לדברי חז"ל:
הגמרא אומרת שהחזון ניצוד ברשתות, ואכן זו דרך צידתו עד היום, למרות שרוב החלזונות אינם ניצודים כך. הסיבה לכך היא משום שדרכו להימשך לבשר, ומניחים בתוך הרשת פתיונות מבשר, והחלזון נצמד לרשת מבחוץ ובעזרת לשונו מנסה לאכול את הבשר, ובאופן זה הוא ניצוד.
מהגמרא משמע שלא ניתן לדעת את איכות הצבע ואת צבעו ללא טעימה, הנעשית על ידי העברה של מקצת הצבע לכלי אחר וצביעת הצמר על ידו. באק"ק זה מובן מאוד, כיון שהמים ביורה הם צהובים ולא ניכר הצבע אלא לאחר שמוציאים את הצמר מן היורה, ולכן אי אפשר היה לדעת אם הצבע כבר מוכן על ידי התבוננות ביורה, אלא על ידי צביעה מעשית (בדיונון אין הבחנה זו).
תוס' בשבת כותב שדם החלזון מפקיד פקיד, וא"כ אינו דם החיות שלו, ואכן באק"ק כנוס הצבען בבלוטה נפרדת ואינו דם החיות שלו.
ברמב"ם כתוב שצביעת התכלת עומדת ביפיה, ואכן הצבע המופק מהאק"ק הוא עמיד ביותר בכל סוגי החומרים.
האם ניתן לסמוך על כל ההוכחות האלו? אולי צריך דווקא מסורת מדור לדור?
הבית הלוי טען לג"ר גרשון חנוך העניך ליינר, האדמו"ר מראדזין "בעל התכלת" (בהמשך רגחה"ל), על הדיונון, שכל עוד לא יבורר למה הופסק השימוש בחלזון, הרי יש חשש סביר שלמרות שהוא היה מצוי לא צבעו בו, וזו מסורת שאין זה החילזון. האם טענה זו שייכת כאן?
אחד מגדולי הדור כתב "ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה אשר המציאו חוקרי זמנינו, האם גם עליה חל הטענה הנ"ל".
תשובה: כאן ידוע הן מהגמרא (סנהדרין יב.) והרמב"ן (פר' תצוה) והן מדברי ההיסטוריונים, שהייתה גזירת המלכות שלא ללובשו, והיה בזה סכנת נפשות ממש. א"כ זו הסיבה שנמנעו מלהטילו. גם עקב גזירות הביזנטים, שפורסמו כ-30 שנה אחר תקופת האמוראים, פסקו הפיניקים מלעסוק בזה, ובמזרח התיכון נתבטלה התעשייה הזו כליל. גם הכיבוש הערבי לפני 1350 שנה (100 שנה אחרי גזירת יוסטיניאנוס) הרס את כל תעשיית הצביעה בחוף הגליל והלבנון.
אמנם הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון טען שטענת אבי סבו הבית הלוי הייתה שצריך מסורת חיובית כדי לחדש התכלת. גם ע"ז יש להשיב, כיון שהדברים ברורים ואין סיבה לספק אמיתי, מהיכי תיתי שצריך מסורת?. והרי בגמ' מוכח שלעניין כשרות סומכים על סימנים, ואמנם החמירו שלא לסמוך עליהם אלא על מסורת, אך מנא לן להקל שלא לסמוך עליהם ולא להטיל תכלת שהיא מ"ע?. ואפילו במחלוקת רש"י ורבנו תם על תפילין הביאו הפוסקים (ב"י לד ב) שניתן להסתמך על ממצא ארכאולוגי מקבר יחזקאל הנביא, אף שאין מסורת.
ניתן גם להבין, שכל מה שצריך מסורת הוא בדבר שאין בו סימנים מובהקים, וכגון אם לא היו באק"ק כל הסימנים ומאן דהו היה רוצה לטעון שהוא חלזון התכלת, לא היינו שומעים לו מבלעדי מסורת (וכמ"ש בשם הגרי"ז שמה שאנו יודעים ששור הוא שור זה מכח מסורת, ואכן אין לנו ע"ז סימנים שהוא שור ולא יחמור עד"מ). ואפשר שזו גם כוונת הבית הלוי הנ"ל, שהרי הדג שמצא רגחה"ל אין בו הסימנים הברורים כלל, וע"ז טען הבית הלוי שבכה"ג רק מסורת הייתה מכריעה להשתמש בו ולדחוק הסימנים לפי מציאותו. אם לא נפרש כן בבית הלוי (שלמעשה אין לפנינו דבריו המדויקים), יוצא שהוא חולק על המהרי"ל וש"פ (יובאו לקמן) שניתן לחדש התכלת ע"פ סימנים.
ניתן אף להוכיח מפורשות שאין צורך במסורת לדברים שסימניהם מבוארים בתורה, ממה שפסקו הפוסקים שא"צ מסורת לדגים וניתן לבדוק לבד כל דג ואם יש בו סימני טהרה הוא כשר, ורק דברים שסימניהן ניתנו על ידי חז"ל או פוסקים צריך מסורת כעופות, סימני ביצים ואתרוגים. הטעם: סימנים מן התורה הם גורמי הדין, וככל שנמצאים הרי זה עצם קיום הדין, אך סימנים דרבנן הם רק סימן לבירור הדבר, ותמיד ייתכן שיתגלה דבר שמתאים בסימנים אך לא מתאים להלכה (כתרנגולתא דאגמא). החת"ס אף רצה להתיר כל אתרוג שקליפתו עבה מטעם זה, שבכך מתקיים עצו ופריו שוה, ולבסוף דחה שאם הוא מורכב הרי חסר בסימן "הדר", דלימון אינו עץ "הדר", ומ"מ חזינן דלא חייש מלסמוך על סימנין שהוגדרו בתורה.
ולפ"ז הרי סימני התכלת מהתורה הם: 1. הצבע עצמו, והוא ידוע לנו מהדמיון המוחלט לקלא אילן. זה בדיוק אותו חומר כימי - אינדיגוטין, אלא זה מן הצומח וזה מן החי. 2. שיבוא מהחילזון ולא מן הצומח, והרי האק"ק הוא חלזון.
האם ניתן לקבוע שיש כאן רמת ודאות של מאה אחוז?
כל הנתונים הנ"ל ודאי מצטרפים לרוב, ובהלכה אין צריך ודאות של 100%. כך פוסקים גם בכל סוגיה הלכתית ובכל מחלוקת בין הפוסקים. סבירות רבה מספיקה בהחלט בהלכה וכמ"ש הרמב"ן בהקדמתו למלחמותיו. אמנם מסתבר שאין להקל להטיל תכלת צמר בפשתן, בפרט שגזרו עליה, אך זה משום שלעניין חשש לאו אנו חוששים אפילו לאחוז של ספק, ומאידך לקיום מצוות עשה, ודאי שמספיקים 90% ומעלה, ואף פחות מכך.
כיצד ניתן לדעת את הצבע המדויק שיש להפיק מהאק"ק?
גוון התכלת דומה מאוד לים - כן משמע מהגמ' ומהרבה ראשונים. מהרמב"ם משמע שהוא בהיר יותר. מתוך דמיונו לקלא אילן שצבעו ידוע ניתן לדעת צבעו המדויק.
הרמ"מ כשר טען שצריך מסורת לידע הצבע המדויק. הרב הרצוג ענה שניתן לקבוע על פי האיסטיס והאינדיגו שהראשונים כתבו שהם קלא אילן, ומינים אלו ידועים וצביעתם ידועה, והסכים עמו הג"ר יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל. ייתכן גם שאין קפידא כל כך בחוזק הצבע, דלא מצינו בש"ס ופוסקים שהקפידו בזה, והלא בזמנם זה היה למעשה ואילו היה נפ"מ בעוצמה המדויקת בהכרח היו כותבים זאת בשום דוכתא.
ועוד, שבגמרא יש מ"ד שצבע שני כשר ויש מ"ד שפסול משום שלא לשמה או מצד כליל תכלת, ומ"מ מצד הצבע אינו חסרון, אף שצבע שני הוא חלש יותר. גם הרמב"ם כתב שע"י אחת הבדיקות עשוי הצבע להפוך לכהה יותר וכשר.
יש הטוענים שהיום אין אנו בקיאין בסממנין, והלא חז"ל כתבו שיש לצבוע בעזרת סממנין. התשובה היא שהרמב"ם פסק כי העיקר הוא לעשות כדרך הצבעין, שמערבין סממנין שקושרין החומר הצובע עם הבגד. הסממנין ששמים היום אינם נשארים בבגד לאחר הצביעה, וכל שנשאר הוא רק דם החלזון בטהרתו. הסממנין רק יוצרים חיבור כימי בינו לצמר.
טענות נוספות כנגד תכלת האק"ק
אחד מגדולי הדור כתב שהלא פעם א' כבר חשבו שמצאו התכלת ואח"כ הוברר שטעו, ואפשר שגם כאן יקרה כן. תשובה: מכיון שההוכחה מתבססת על הסימנים מן התורה: חילזון שצובע בתכלת, וההוכחות מדברי המדענים הם רק חיזוק לדבר, לא שייך בזה שמא יתבטל. וכי יתברר שאין זה חילזון? וכי יתברר שאינו צובע בצבע מקביל לקלא אילן?. בנוסף, זיהוי האק"ק כבר נדון 150 שנה, ועד כה איש לא הצליח להפריכו. בלאו הכי אין זו טענה כלל, שהרי אם כן לא נוכל לפסוק הלכה בשום נושא בעולם, שמא יבואו ויפריכו את דברינו. מלבד זאת, אין המדובר כאן בפסק לקולא וא"כ ודאי א"צ לחוש לטענה זו.
עוד טען: שלצד שאינו תכלת מפסידים מעלת הציצית מצבע הטלית, שחלק מהפוסקים כתבו שנכון לנהוג כן. על כך התשובה שברור שהאפשרות הסבירה שמקיימים מ"ע דתכלת דוחה דין זה שהוא רק לכתחילה לחלק מהדעות. יש להוסיף שישנה עדות בשם החזו"א שאמר שאין כל היזק להטיל ספק תכלת. נוסף על כך תמוהה טענתו, משום שכתבו ארה"ח והחזו"א שאין קפידא אלא בשני החוטים שכנגד הלבן ולא בשניים שכנגד התכלת.
אחד מגדולי הדור טען שהלא בספרי ובמדרש תנחומא נאמר שהתכלת נגנזה.
אמנם נראה שאין הכוונה שנעשה על ידי נס וגזירה משמים שלא ידעו ממנה עד הגאולה בב"א, אלא שהפסיקו לצבוע בו משום מה, או שנגנז לתקופה מוגבלת (1400 שנה לאו מילתא זוטרתא הן), או שהצביעה נדירה וכמש"כ תוס' ב"מ כט: על זכוכית לבנה, שהלא מבואר שבכל תקופת התלמוד [ואף בראשית תקופת רבנן סבוראי] הטילו תכלת. בבבלי כלל לא מוזכר שנגנז התכלת, אלא בתנחומא שנתחבר סמוך לסוף האמוראים, ורגחה"ל כ' שאפשר שהיא תוספת מאוחרת יותר. ומן הספרי עצמו שנאמר "ניכר שהוא גנוז לצדיקים לעולם הבא" מוכח להיפך, דהרי שם התפרנס אותו אדם ממכירת תכלת, אלא שניכר היה שהוא קשה להשגה, ולכן אמר ר"י שלעתיד לבוא יושג לצדיקים בקל.
ועוד, שהרי הפוסקים הביאו להלכה הל' תכלת, ומהרי"ל כתב להלכה שאם יוודע לנו התכלת נוכל לחדשה, וכ"כ בשו"ת חמדת שלמה. הרי"ף, הרא"ש והטור הביאו הל' תכלת למרות שכתבו רק דברים הנוהגים בזה"ז. החינוך כ' דנוהגת המצווה בזה"ז, ולא סייג שתכלת לא. ר' יהושע מקוטנא כתב שהתגלות התכלת הוא סימן להתנוצצות הגאולה, ומוכח שמותר להשתמש בה קודם הגאולה.
גם רגחה"ל מעיד שחלקו עמו על הפרטים ולא על עצם חיפוש התכלת. בין הרבנים שדנו עמו והסכימו עקרונית לניסוי בירור התכלת: הג"ר יצחק אלחנן, הבית הלוי, הג"ר לייבלה אייגר (וכן הג"ר יהושע מקוטנא, אך כתב שהאמוראים גנזוהו, ותמוה). הרבנים ששמו תכלת ראדזין: הג"ר עקיבא יוסף שלזינגר, המהרש"ם מבערז'אן, הג"ר איצל'ה מפוניבז'. ישנן עדויות שהחזו"א בירר רבות על תכלת ראדזין, ולבסוף הכריע שאין בה מאומה. עכ"פ חזינן שסבר שיש מקום לבירור. הרב בורשטיין כותב שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר לו שמצד ההלכה ניתן לפסוק בזה לחיוב, אך הוא אינו יכול להכנס לזה מסיבות שונות (לפי אחת הגרסאות: הוא כבר זקן מדי להכריע בזה). רבנים שהולכים בתכלת מהאק"ק: הג"ר שריה דבליצקי, הג"ר ח"פ שיינברג, הג"ר עמרם אופמן, הג"ר יוחנן סופר מערלוי, הג"ר מ"מ קארפ, הגרז"נ גולדברג, הג"ר משה מרדכי פרבשטיין (בצנעה) (עדות ששמעתי מתלמידו).
איך ייתכן שדווקא בדורנו העלוב תזדמן מצווה שלא הייתה לכל רבותינו הראשונים והאחרונים זיע"א?
א. היו מגדולי הדורות שכתבו שהתכלת תתגלה לפני בוא משיח, והרי אנו מקווים שדורנו עונה להגדרה זו.
ב. בפאת השלחן הביא דברי מקובל א' עה"פ 'עת לכל חפץ', שיכולים דורות האחרונים לחדש מה שאין יכולים הראשונים, ובדומה לזה כתב החיד"א, ועיי' חולין ו:.
ג. אפשר שזה נסיון עבורנו, לבחון האם נקיים מצווה זו, למרות שיש מידה של מסירות נפש בעשיית השינוי הזה.
ד. בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ואם ברור לאדם שזו התכלת, אין זו טענה לדחות הברירות ולהמנע ממ"ע זו.
האם יש בתכלת משום יוהרא או לעז על הראשונים?
אם הטלת התכלת היא חיוב ולא חומרא, לא שייכות טענות כאלו. גם אם זה רק ספק, אין טענת יוהרא בדבר ששורשו מן הדין אלא רק בדברים שמוסכם שהם חומרא בעלמא. הוצאת לעז ודאי לא שייכת כאן, שכן לראשונים לא היה מצוי החילזון וכן לא ידעו תהליך הצביעה ההופך צבעו לתכלת.
האם הטלת תכלת היא חיוב או מידת חסידות וחומרא בעלמא?
רש"י ותוס' כותבים שעיקר המצווה היא בתכלת. בשאגת אריה סי' לב משמע שאם יש תכלת ולא מטילין אותה, עוברים בידיים על מצוות עשה, ועדיף שלא ללכת עם בגד ד' כנפות, דרק כשאין תכלת ואנוסין אין זה נחשב לביטול מ"ע. וכן פסק הגרי"פ פערלא. יש הטוענים שאף עוברים בזה על "בל תגרע".
מדוע לא פסקו גדולי הדור שיש להטיל תכלת האק"ק, ואף לא נדרשו לבירור מציאותו?
ניתן לומר שקושיה א' מתורצת בקושיה ב'. אך הסיבה שאכן אין חכמי הדור עוסקים בבירור העניין ומוציאים פסק דין לאשורו, נחלקת לכמה חלקים: א. כדי לפסוק בדבר כזה שיש לו משמעות לכלל ישראל, צריך להכנס לעניין מכל צדדיו ופרטיו המרובים. דבר זה לוקח חודשים ארוכים (ואף אני הקטן, מלקט הדברים, השקעתי כמה חודשים בבירור הדבר). נראה שאין לגדולי ישראל הכח והפנאי להכנס לבירור עניין כזה, שהלא יוצאים יד"ח ציצית גם בלא זה, ואילו שאר הבעיות העומדות בפניהם אינן סובלות דיחוי כלל. ב. כל עניין התכלת נראה לא כל כך רציני, בעיקר מפני הטעות המוכחת של תכלת האדמו"ר מראדזין (במחכת"ה). ממילא נראה שזו ג"כ המצאה, וחושבים שאין טעם ללכת ולברר כל מה שטוען מאן דהו שבדיוק הוא זה שמצא התכלת. ג. כתב הג"ר יצחק אלחנן לרגחה"ל: "...הראיתי גילוי דעת מפורש שדעתי מסכמת לקיום המצווה... ורק יש לי מונעים מבחוץ אשר לא אוכל לקיים המצווה, כי יודע אני שדעת הרבה מההולכים לדעת העת לא יהיה רוחם נוחה ממני בזה, ויביטו עלי בפנים נזעמים, ואם כי בדבר מצווה אין להתבייש ולירא מהמתלוצצין, אבל אנכי עוסק כעת בדבר מצווה הנוגע לפיקוח נפש כלל ישראל, ולהפיק זממי מוכרח אני להראות פנים שוחקות ומסבירות לכל המפלגות, כדי שיהיו דברי נשמעים אצלם ולא יעמדו לשטן לי, ובענין זה לא יעמוד אצלי אפילו חילול שבת וכ"ש ביטול מ"ע!", ונראה דשיקולים ממין זה שייכים גם בדורנו השפל. ד. לולא דמסתפינא אמינא, שישנם מגדולי הדור שאנשי ביתם מסננים הרוצים להכנס אליהם, והללו לא יכניסו ת"ח לדון בנושאים אלו, מפני שמדמים שאין זה עניין רציני, ואפשר שאף חוששים שמא יפסוק הרב שיש להטיל תכלת כזו, ושמא יושפל כבודו עקב פסק ממין זה.
עכ"פ, כל עוד לא פסקו שאסור להטיל תכלת האק"ק, אין כאן חשש דלא תסור, ואדם פרטי המשוכנע שזו התכלת האמיתית אינו צריך להמנע מלהטילה עקב העובדה שגדולי ישראל שליט"א טרם נדרשו לעניין לאשורו.
מיני תכלת אחרים
האם ייתכן שהתכלת של רגחה"ל (דיונון הרוקחים) היא התכלת האמיתית?
בשום אופן לא. בדיקה כימית הראתה שהצבע שלו הוא צבע ידוע אצל העמים, הנקרא כחול פרוסי, ונוצר מתערובת מספר חומרים, ביניהם נסורת ברזל וחלבון מן החי, וכן ניתן להפיק מכל חומר מן החי ואף מתפו"א. א"כ אין ייחוד בדיונון. גם הכבשן מגיע ל-900 מעלות, חום שלא שורד בו שום דבר שהופק מהדיונון. בנוסף, הגוון שיוצא ממנו שונה מהאינדיגו והאיסטיס, וא"כ מדוע הצריכו חז"ל בדיקה מיוחדת להבחין ביניהם?. ועוד, אין שום רמז לכך שהדיונון שימש לצביעה בימי קדם. הצבע אינו עמיד בכביסות ודוהה בשמש, בשונה מהאק"ק שעמיד ביותר בכל סוגי הכביסה והטמפרטורות, ואף בהשריה ארוכה באקונומיקה. הדיונון גם אינו מתאים לכל הראשונים והאחרונים שכתבו שחלזון התכלת שמו פורפור"א בלע"ז. ואף לדברי חז"ל אינו מתאים שהרי אין זה חלזון אלא בעל חיים ימי אחר.
הרב הרצוג הצביע על חלזון סגלגל בשם ינטינה. האם ייתכן שהוא התכלת האמיתית?
אף כי ניתן היה לטעון שלכל היותר הוא גם כשר לתכלת, לצד האק"ק, אך סימנים רבים מצביעים שהוא אינו ראוי למצווה זו. הינטינה אינה מתאימה למקום הגאוגרפי שחז"ל ייחסו לחלזון התכלת, כי גלי הים פולטים אותה בכל המקומות בשווה. כמו כן לא הצליחו לצבוע בה צבע כלל ותכלת בפרט, והמדענים אף טוענים שאין בה חומר מתאים לצביעה. אמנם ד"ר קפלן טוען שהצליח לצבוע בה אך אינו מוכן לגלות כיצד, ונראה שיש כאן חוסר יושר. גם לטענתו הצבע שונה מאוד מצבע האק"ק, וא"כ זו ראיה שהיא אינה התכלת, שהרי אינה דומה לקלא אילן. כמו כן אין עדויות היסטוריות וארכאולוגיות לצביעה בה.
מקורות הסיכום:
1. הרב אליהו טבגר, מאמר התכלת.
2. הרב יהונתן וינגורט, בין תכלת ללבן.
3. הרב שבתי רפפורט, סימנים, מסורת וזיהוי התכלת.
4. הרב שמואל אריאל, התכלת וחידושה.
5. ד"ר ישראל זיידרמן, הגילוי מחדש של חלזון התכלת בימינו.
6. הרב עמיחי טופורוביץ, מכתב פרטי בענין התכלת.
7. ללא שם, קרסי זהב.
8. הרב יצחק ברנד, חוט תכלת.
במאמרים אלו מפורטים הדברים בהרחבה, עם מ"מ מדויקים לדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, ולהבדיל חכמי או"ה.