אוצר החכמה כתב:רוב הרבנים והפוסקים סברו לאיסור אחרי שעיינו בעניין וממילא פסקם פסק ואיסורם איסור.
נכון, אבל הלא תסכים אתי,
שלא הרי מי שפוסק - לאיסור או להתר - תוך שימוש בכללי הספיקות (כגון "ספיקא דאורייתא לחומרא" או "ספיקא דרבנן לקולא"),
כהרי מי שפוסק מתורת ודאי - כלומר מבלי להשתמש באף אחד מכללי הספיקות. כל זה משפיע על השאלה, האם המיעוט שפוסק "בתורת-ודאי" אמור להתחשב בדעתו של הרוב - הפוסק "בתורת ספק" - מבלי שהרוב ראה את ראיותיו של המיעוט. להלן אסביר יותר איך כל זה קשור לענייננו:
אוצר החכמה כתב:אני ממש לא מבין את כל פלפולי ההבל האלה על פתח את כל הספרים או לא פתח. והמשימות לכאן ולכאן...כל הטענות של משימות קלות וקשות וסימטריה שסוף דבר טוענות שכל מי שאוסר אינו יכול לאסור כי יש מי שמתיר ולעולם המתיר יהיה צודק הם דברי הבל אחר המחילה.
אני מצטער לגלות שכת"ר לא ירד לסוף דעתי. מעולם לא התכוונתי לרמוז - וגם אינני סבור - את מה שייחסת לי, שכביכול לדעתי - "כל מי שאוסר אינו יכול לאסור כי יש מי שמתיר ולעולם המתיר יהיה צודק".
אני טוען משהו אחר לגמרי: אני מדבר על כך שנניח שבדיר שלך נולד עגל בעל שני ראשים, אבל כל העולם לא נתקלו מימיהם בעגל בעל שני ראשים, ורק משום כך - הם הכריעו (כמובן רק מתורת ספק ולא מתורת ודאי) - שאין לך עגל בעל שני ראשים (בוא נניח שיש לזה נ"מ הלכה למעשה), אז האמנם לדעתך עליך להתחשב בהכרעתם (כדקי"ל דאזלינן בתר רובא) - וכך עליך להכריע כמותם שכנראה אין לך עגל עם שני ראשים - למרות שאתה רואה את העגל הזה מול עיניך? אתמהה!
או בנמשל: אני מדבר על מצב מאד מסויים שבו: כמעט כל העולם (בוא נניח שזה באמת כמעט כולם) נאלצים להזדקק לכללי הספקות (כגון הכלל "ספיקא דאוריתא לחומרא" או הכלל "ספיקא דרבנן לקולא"), כלומר כמעט כולם מכריעים (בין להתר ובין לאיסור) רק מחמת זה שהם מודים שהם "אינם יודעים" (וכגון הכא - שלמרות שכל העולם שאוסרים מודים שיש איזורים שהם בוודאות מחוץ לחיל כפי שנפסק להדיא במשנה וברמב"ם - מ"מ כמעט כל העולם מודים שהם "אינם יודעים" להצביע על שום איזורים ודאיים כאלה), ולכן כמעט כולם נאלצים להתבסס על כללי הספיקות (כגון "ספיקא דאוריתא לחומרא" או "ספיקא דרבנן לקולא") על מנת שיוכלו להכריע (בין לאיסור ובין להתר); בעוד שבצד, יש איזשהו פוסק חריג (בוא נניח שהוא באמת חריג), אשר מכריע (בין להתר ובין לאיסור) מחמת זה שהוא "כן יודע" (וכגון הכא שהמתיר כן יודע להצביע על איזורים שהם לפי מיטב ידיעתו נמצאים מחוץ לחיל), ולכן אינו נזקק כלל לכללי הספיקות כדי להכריע; אז האם לדעתך הפוסק ההוא ייאלץ להתחשב בדעתם של כל העולם אשר טרם ראו את ראיותיו ולכן הכריעו (מתורת ספק) בניגוד לדעתו שהכריעה מתורת ודאי? לענ"ד זה פשוט מאד, שהוא יצטרך להתחשב בדעתם - רק ברגע שהוא יציג להם את ראיותיו המיועדות להראות שהאיזורים שעליהם הוא מצביע נמצאים מחוץ לחיל - ואז כל העולם יפריכו לו את הראייה, מה שיכניס גם את הפוסק ההוא למצב של ספק המאלץ לקבל הכרעה לפי כללי הספיקות (והיינו מתורת ספק ולא מתורת ודאי), או לפחות יחייב את הפוסק ההוא להתחשב בדעתם של שאר העולם, כדקי"ל דאזלינן בתר רובא. אבל כל עוד שזה לא קורה, אז רק שאר העולם נשארים במצב של אי ידיעה - אשר רק מחמתה הם מכריעים כפי שמכריעים (והיינו מתורת ספק כגון שפוסקים לאיסור כי "ספיקא דאורייתא לחומרא" או פוסקים להתר כי "ספיקא דרבנן לקולא"), בעוד שהפוסק ההוא נשאר במצב של ידיעה, אשר כל עוד שלא תופרך - היא מבחינתו האמת, ולכן הוא לא צריך לחשוש לכך שכל שאר העולם הכריעו (בין להתר ובין לאיסור) בניגוד לדעתו, שהרי הוא יודע שהם מודים שהכריעו רק מחמת אי ידיעתם (כלומר שהכריעו מתורת ספק), והוא משוכנע שאילו הם התוודעו לראיותיו אז היו מודים לו.
האמנם אינך מסכים לזה? והאמנם אתה מוצא איזשהו פילפול, באי הסימטריה הזו - שבין הפוסק ההוא לבין שאר העולם - אשר לדעתי היא ממש זועקת לשמים? תרשה לי אפוא להניח (לפחות רק לצורך הדיון), שאתה מסכים אתי על זה שיש אי סימטריה בין מי שפוסקים משום שטרם התוודעו לראיותיו של הפוסק ההוא (ואז מכריעים מתורת ספק, כגון שפוסקים לאיסור כי "ספיקא דאורייתא לחומרא", או פוסקים להתר כי "ספיקא דרבנן לקולא"), לבין מי שפוסק אחרי שמצא לפחות ראייה אחת (ואז מכריע מתורת ודאי מבלי להזדקק כלל לכללי הספיקות); וגם תרשה לי להניח (שוב רק לצורך הדיון), שמי שפוסק מתורת ודאי לא צריך לחשוש לכך שיש פוסקים (גם אם הם רבים) אשר הכריעו (בין להתר ובין לאיסור) בניגוד לדעתו, שהרי הוא יודע שהם הכריעו רק מחמת אי ידיעתם (כלומר שהכריעו מתורת ספק), בעוד שהוא משוכנע שאילו הם התוודעו לראיותיו אז היו מודים לו.
רק מה, אתה תמה, למה אני מניח שהפוסקים האוסרים לא ראו את כל הראיות האפשריות, שהרי גם אני מודה שאילו ראו והפריכו, אז הייתה נעלמת האי-סימטריה, שכן אז גם הפוסקים המתירים - היו נכנסים למצב של ספק (אילו השתכנעו שראָייתם מופרכת) - או לפחות היו צריכים להתחשב בדעת הרוב אשר לא השתכנעו מאותן הראיות (דהא קי"ל דאזלינן בתר רובא). ובכן, כדי לענות על כך, אחזור למשל של העגל בעל שני הראשים: נניח שאחרי שבדיר שלך נולד עגל כזה, אתה נתקל באיזשהו קונטרס שכותרתו היא "אין עגלים בעלי שני ראשים", ושבו המחבר מציין לכאלף ספרים המכילים כאלף ראיות על עגלים בעלי שני ראשים, אך המחבר מצליח לדחות שכלית את כל הראיות הללו (כגון שמוכיח שהעגל ההוא שנולד אמש בכפר אז"ר הוא לא ממש עגל אלא סייח, ושהעגל השני שנולד שלשום בגדרה הוא בעל ראש אחד אמיתי ועוד ראש שני שהודבק לו באופן מלאכותי וכו' כו'), ולכן אחרי כל המאמץ השכלי הכביר הזה - המחבר מכריע שאין עגלים בעלי שני ראשים; אז האם זה היה משכנע אותך שאין לך עגל עם שני ראשים, למרות שאתה רואה אותו מול עיניך? העניין הוא, שכדי להוכיח שאין עגל בעל שני ראשים, צריך לבדוק את כל מיליוני העגלים שבעולם, והרי את זה לא עשה בעל הקונטרס, אלא הסתפק בבדיקת אלף ראיות בלבד!
ולענייננו: כשאנחנו עוסקים רק בלהפריך ראיות (כדי שנוכל להגיע למצב של ספק ואז להכריע לפי כללי הספיקות) - במקום שנעסוק בראיות נגדיות (כדי להכריע מתורת ודאי), אז אנחנו נתקלים בבעייה חמורה, והיא, שלמעשה,
לכל טענה (בין אמיתית ובין אם לאו) בכל נושא שבעולם - יש אינסוף ראיות (נכונות אם היא נכונה וגם שגויות) לטובתה ונגדה! אני רק מקוה שזה לא חדש לך! לכן, לא יתכן שעברנו על כל הראיות והפרכנו את כולן! זו משימה בלתי אפשרית! לכן, בשלמא אם אתה יודע שהפוסקים ראו את מה שנולד לך בדיר והוכיחו לך שזה לא עגל בעל שני ראשים אלא זה באמת רק ציפור דרור בעלת ראש אחד שרק נראית כמו עגל בעל שני ראשים, אז אתה כפוף לקבל את מסקנתם (אפילו אם אתה חושב אחרת), וכדקי"ל דאזלינן בתר רובא, וכדקי"ל "אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". אבל אם הם לא בדקו את ראייתך המסויימת, אלא רק כתבו קונטרס שעובר על אלף ראיות בלבד (מתוך אינסוף ראיות) ושמפריך את כולן, ושאחר כך מכריע - מתורת ספק - שאין עגלים בעל שני ראשים, אז זה לא יוכל לשכנע אותך, וגם לפי ההלכה אתה לא מחוייב להכרעתם, כי אתה יודע שהם הכריעו מתורת ספק בעוד שאתה הכרעת מתורת ודאי.
אוצר החכמה כתב:לו באת וטענת אבל פסקם לוקה בחסר כי יש ראייה חזקה שנשמטה מהם, היה מקום לדון בדבר.
אם תבדוק טוב תראה שזה בדיוק מה שאני טוען, לאורך כל האשכול הזה, וכבר רמזתי לזה כשהיזכרתי בפעם הראשונה את הביטוי "אין ספק מוציא מידי ודאי".
אוצר החכמה כתב:אני לא טענתי שהמתירים התרשלו, אני אומר שיש כאן מחלוקת רגילה והאוסר אוסר והמתיר מתיר.
נכון מאד, זה בדיוק מה שאני טוען: שיש שמסופקים ולכן הכריעו לאיסור לפי הכלל "ספיקא דאוריתא לחומרא", ויש שהתירו בוודאות - ולא מתורת ספק. במצב כזה, גם אם מי שפוסק "בתורת-ודאי" הוא מיעוט - הוא פטור מלהתחשב בדעתו של הרוב הפוסק "בתורת ספק" - לפחות כל עוד שהרוב לא ראה את ראיותיו של המיעוט.