משולש כתב:אני מצטרף לשאלת מה שנכון בנוגע למלחמת יו"כ, ומוסיף עליו שגם על מלחמת המפרץ לא תיקנו יום חג על 39 סקאדים עם הרוג אחד. וגם על מלחמות עזה שאלפי טילים נחתו על מקומות ישוב ונהרגו כמה עשרות בלבד. וכאלו יש עוד הרבה.
ויש ליישב בדוחק שרק במקום שאפשר לתלות בצה"ל עושים חג, אבל כשההצלה באה משמים לא נהגו בזה.
צולניק כתב:לתומי סברתי, שיום ירושלים כלל לא נקבע על נס ההצלה אלא על כיבושה ושחרורה של ירושלים, שהוא כידוע ענין לאומי גרידא.
צופר הנעמתי כתב:אלא על פי מה? משא ומתן של חכמי התורה הוא הבסיס לקבוע כל דבר. כל עוד מדובר ביום הודאה "דתי" - הוא נקבע על פי קריטריונים "דתיים", שאותם קובעים, מה לעשות, חכמי הדת, ולא אוהדי מכבי. ברור שהשאלה מה הוא דבר שראוי לשמוח עליו ומהו דבר שראוי להתאבל עליו היא ענין לחכמי התורה לעסוק בו, אולי לא על פי קני מידה הלכתיים פשוטים שאולי אינם קיימים כאן, אלא על פי השקפת עולם תורנית. מהשקפת העולם הדמוקרטית המוזרה שלך המסקנה היא שהיום שבו באמת צריך לומר הלל הוא יום זכייתה של מכבי ביורוליג.
ברזילי כתב:צופר הנעמתי כתב:אלא על פי מה? משא ומתן של חכמי התורה הוא הבסיס לקבוע כל דבר. כל עוד מדובר ביום הודאה "דתי" - הוא נקבע על פי קריטריונים "דתיים", שאותם קובעים, מה לעשות, חכמי הדת, ולא אוהדי מכבי. ברור שהשאלה מה הוא דבר שראוי לשמוח עליו ומהו דבר שראוי להתאבל עליו היא ענין לחכמי התורה לעסוק בו, אולי לא על פי קני מידה הלכתיים פשוטים שאולי אינם קיימים כאן, אלא על פי השקפת עולם תורנית. מהשקפת העולם הדמוקרטית המוזרה שלך המסקנה היא שהיום שבו באמת צריך לומר הלל הוא יום זכייתה של מכבי ביורוליג.
"משא ומתן של חכמי התורה הוא הבסיס לקבוע כל דבר" - על זה בדיוק אני חלוק עמך (לשיטתנו באשכול על גדרי פיקו"נ). משא ומתן בבית המדרש אינו הבסיס לקבוע אם עכשיו יום או לילה, ולא אם מאורע פלוני משמח או מעציב (אפשר אולי לדון אם המאורע היה אמור להיות משמח, אבל כל עוד הציבור לא השתכנע, הוא לא הופך להיות משמח רק כי כך רוצים חכמי בית המדרש). מושגים אנושיים כמו צער, תחושת-סכנה, שמחה וכדומה אינם נקבעים בבית המדרש, אלא הם מציאות (עובדתית, או גם פסיכולוגית או תרבותית) המוכתבת על פי עולמם של האנשים הריאליים. ממציאות זו נגזרים דינים שעליהם יש לדון בבית המדרש, בדיוק כמו השאלה מהו בגד מכובד לתפילה או מאכל ערב שאותו יש להכין לשבת, ומהי חתיכה הראויה להתכבד. לגבי המציאויות הללו יש ליישם קריטריונים "דתיים" שאותם יקבעו חכמי הדת ולא אוהדי מכבי, כלשונך הזהב. במקרים מסויימים יש מקום לדיון אם הקטגוריה ההלכתית מתחשבת במציאות או לא, אבל מכל מקום משאם ומתנם של חכמי ביהמ"ד אינו הבסיס לקבוע מהי המציאות שמחוץ לו, ופשוט.
לכל זה אין שום קשר לדמוקרטיה, כמובן. כל הנ"ל תקף במידה שוה במשטר מלוכני או קומוניסטי, בדיקטטורה או באנרכיה. גם המסקנה בסוף דבריך היא טיעון איש-קש המתעלם לחלוטין מדברי בכל האשכול, בהיותו מערבב בין תנאי הכרחי לתנאי מספיק, ודו"ק.
צופר הנעמתי כתב:
קביעת יום הודאה ושמחה אינו קביעה היסטורית על אירוע שבו אנשים רקדו ברחובות ושתו בירה. יום הודאה הוא קביעת הודאה על נס שקרה שראוי לקבוע עליו הודאה, קביעה נורמטיבית שיש לשמוח ולהודות ביום זה.כמובן שהקובע מתי ועל מה יש לעשות זאת היא דעת החכמים. כמובן שמשאם ומתנם של החכמים כאן הוא לסדוק מה המציאות: לבדוק מה היה ואיך היה ולהכריע באופן מושכל ותורני ולא על פי כותרות העיתונים.
ברזילי כתב:תודה רבה! האם תוכל לזכותנו בתדפיס או העתקה מהחלק הרלבנטי בספרך?הוגה ומעיין כתב:השאלה כיצד קובעים אמירת הלל על ניסי ציבור, על ידי הסכמת הגדולים או הציבור וכו', נידונה בראשונים ובפוסקים. הרב ברזילי כיוון מדעתו לדברי רבותינו הראשונים מחכמי פרובנס, הקובעים את הברכה, כל אחד מנימוקים אחרים, בהתאם לתחושה הסובייקטיבית של אלו שעמם התרחש הנס. לעומת זאת, המנחת יצחק בתשובה טוען שנחוצה מדרגת רוח-הקודש כשל חז"ל כדי לקבוע שהיה נס עליו ראוי לקבוע אמירת הלל, משום שפעמים רבות יש שהנראה כנס אינו כזה.
סקירה מפורטת של השיטות מצויה בספר "על הנסים ועל הטבע" של עזגד גולד. עסקתי בסוגיא גם בספר "דרך נשר", חלק ראשון, העתיד לצאת לאור בעז"ה השבוע.
מכל מקום, מה שטענתי היה טענה חלשה יותר מזו שאתה מצטט מחכמי פרובנס, מכמה פנים. ראשית, לא דברתי על הלל, ברכה וכו' אלא על עצם קביעת יום שמחה. שנית ועיקר, לא אמרתי שהתחושה הסובייקטיבית היא תנאי מספיק לקביעת יום כזה, בהחלט אפשר שיש עוד שיקולים הלכתיים והשקפתיים שצריך לקחת בחשבון. אבל לענ"ד התחושה הסובייקטיבית היא תנאי הכרחי לקביעת יום כזה, כי אם אין שמחה בלב, אין על מה לדבר על קביעת יום שמחה.
לא ראיתי את המנח"י בפנים, אבל לפי מה שצטטת הוא עוסק בהלל, וזה נושא שונה. כמו כן, דבריו יכולים להתפרש כתנאי נוסף (כלומר, כשיש מאורע משמח דרוש תנאי נוסף של רוה"ק וכו') ואז אין הדברים בסתירה למה שאמרתי, או כתנאי יחיד (בלי קשר לתחושת ההמון, בעלי רוה"ק יקבעו אם האירוע מצדיק יום שמחה או יום אבל). כך או כך, אינני חושב שחכמי סרגוסה, פ"פ ועוד ראו בעצמם בעלי רוה"ק כשל חז"ל כשקבעו ימי הודאה על ניסים שקרו בקהילותיהם.
איש_ספר כתב:משולש כתב:אני מצטרף לשאלת מה שנכון בנוגע למלחמת יו"כ, ומוסיף עליו שגם על מלחמת המפרץ לא תיקנו יום חג על 39 סקאדים עם הרוג אחד. וגם על מלחמות עזה שאלפי טילים נחתו על מקומות ישוב ונהרגו כמה עשרות בלבד. וכאלו יש עוד הרבה.
ויש ליישב בדוחק שרק במקום שאפשר לתלות בצה"ל עושים חג, אבל כשההצלה באה משמים לא נהגו בזה.
מאשכול לאשכול בו תגובותיך עולות על עצמם, אני מתרשם שחלק מפעילות המורשת זה לשמר גם את הטפשות היקית המסורתית והמפורסמת. אין ספק שאתה עושה זאת בהצטיינות.
וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי. ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתקבעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים. ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות. וגם בחצר המנוח מהו' נח במהו' פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מהו' פייבש נתבקעו החומות והכיפות. והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, מי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מחצרות אחרים שיהרגו, ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש. ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תיכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים במתון, ואלו הם, קי"א קי"ו קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"ג קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו (בחיבורי בינת אדם בסופו תמצא השו"ת שהיה בענין חצר שלי ע"ש):
אם אתה סבור שימי הודאה הם קביעה נורמטיבית גרידא, אני מבין את דבריך. אבל על הנחה זו עצמה אני חלוק מכל וכל. בראש ובראשונה משמעותם של ימי הודאה היא ביטוי לשמחת הלב הטבעית. על זה אולי אפשר להוסיף עוד תנאים ומגבלות משיקולים שונים, אבל אם העיקר חסר לא יועיל שום משא ומתן בביהמ"ד (אלא אם הציבור ישתכנע שעליו לשמוח, כנ"ל).צופר הנעמתי כתב:קביעת יום הודאה ושמחה אינו קביעה היסטורית על אירוע שבו אנשים רקדו ברחובות ושתו בירה. יום הודאה הוא קביעת הודאה על נס שקרה שראוי לקבוע עליו הודאה, קביעה נורמטיבית שיש לשמוח ולהודות ביום זה.כמובן שהקובע מתי ועל מה יש לעשות זאת היא דעת החכמים. כמובן שמשאם ומתנם של החכמים כאן הוא לסדוק מה המציאות: לבדוק מה היה ואיך היה ולהכריע באופן מושכל ותורני ולא על פי כותרות העיתונים.
תודה רבה!הוגה ומעיין כתב:מצורף הפרק המדובר (לא מדובר בספר שלי. לא כתבתי אלא ש"עסקתי בנושא" בספר זה, ואין הדברים זהים).
הוא אכן אינו עוסק בקביעת יום שמחה על הצלה. המקורות ההלכתיים עוסקים באמירת הלל וברכת שעשה לי נס, וקביעת יום שמחה לוותה תמיד באמירת הלל. אתה מכיר מקור הלכתי (לא מנהג) העוסק בקביעת יום שמחה לדורות על נס? גם בנידו"ד, הגרש"ד ועוד אכן קבעו אמירת הלל ליום זה שיש מכנים אותו "יום ירושלים".
הניתוח שלך בין תנאי מספיק להכרחי מושכל ומאיר עיניים, ואכן יש לנתח על פיו את המקורות. אני חושב שדברי רבינו מנוח מספקים מקור לתחושה סובייקטיבית כתנאי מספיק. דברי המנחת יצחק אמורים כמובן מתוך הקשר השקפתי ברור, המביא במפתיע לצמצום בהכרה בניסים, בניגוד למקובל אצל האחרונים.
אוי לדור שכך עלתה בימיו.ברזילי כתב: בראש ובראשונה משמעותם של ימי הודאה היא ביטוי לשמחת הלב הטבעית.
החלפת סיבה בתכלית. שמחת הלב הטבעית היא המחייב של ההודאה, לא התכלית שלה.עולה מן הארץ כתב:אוי לדור שכך עלתה בימיו.ברזילי כתב: בראש ובראשונה משמעותם של ימי הודאה היא ביטוי לשמחת הלב הטבעית.
אחד מחוליי דורנו הוא שאנשים סבורים שהמצוות נועדו לספק להם צרכים פסיכולוגיים. כגון שבעה לצורך באבלות תפילה לצורך בשפיכת הלב והבכעת משאלות וכו' וכו'
ברזילי כתב:אם אתה סבור שימי הודאה הם קביעה נורמטיבית גרידא, אני מבין את דבריך. אבל על הנחה זו עצמה אני חלוק מכל וכל. בראש ובראשונה משמעותם של ימי הודאה היא ביטוי לשמחת הלב הטבעית. על זה אולי אפשר להוסיף עוד תנאים ומגבלות משיקולים שונים, אבל אם העיקר חסר לא יועיל שום משא ומתן בביהמ"ד (אלא אם הציבור ישתכנע שעליו לשמוח, כנ"ל).צופר הנעמתי כתב:קביעת יום הודאה ושמחה אינו קביעה היסטורית על אירוע שבו אנשים רקדו ברחובות ושתו בירה. יום הודאה הוא קביעת הודאה על נס שקרה שראוי לקבוע עליו הודאה, קביעה נורמטיבית שיש לשמוח ולהודות ביום זה.כמובן שהקובע מתי ועל מה יש לעשות זאת היא דעת החכמים. כמובן שמשאם ומתנם של החכמים כאן הוא לסדוק מה המציאות: לבדוק מה היה ואיך היה ולהכריע באופן מושכל ותורני ולא על פי כותרות העיתונים.
ברזילי כתב:החלפת סיבה בתכלית. שמחת הלב הטבעית היא המחייב של ההודאה, לא התכלית שלה.עולה מן הארץ כתב:אוי לדור שכך עלתה בימיו.ברזילי כתב: בראש ובראשונה משמעותם של ימי הודאה היא ביטוי לשמחת הלב הטבעית.
אחד מחוליי דורנו הוא שאנשים סבורים שהמצוות נועדו לספק להם צרכים פסיכולוגיים. כגון שבעה לצורך באבלות תפילה לצורך בשפיכת הלב והבכעת משאלות וכו' וכו'
מה שנכון נכון כתב:ובח"א שצינתי לעיל כתבוכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי. ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתקבעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים. ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות. וגם בחצר המנוח מהו' נח במהו' פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מהו' פייבש נתבקעו החומות והכיפות. והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, מי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מחצרות אחרים שיהרגו, ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש. ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תיכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים במתון, ואלו הם, קי"א קי"ו קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"ג קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו (בחיבורי בינת אדם בסופו תמצא השו"ת שהיה בענין חצר שלי ע"ש):
ועל מקורות אלו וכי"ב הסתמכו בתקנת יום ירושלים, ועל כן השאלה מה ראית לחלק עומדת בעינה, ואין נ"מ אם זה חיוב או מצוה.
מאיר סובל כתב:מקור כמו זה, להדיא מדבר על קביעת אדם פרטי על ניסו ונס בני משפחתו שניצלו מסכנת נפשות גמורה, ואין לזה ענין עם "תקנה" וקביעת מועד ציבורי כללי.
וכפי שציינתי לעיל באשכול זה, הנצורים והמופגזים בירושלים, גם חרדים הרגישו ביום זה את יום ההודאה על הנס שלהם, אבל לא חגגו את יום ירושלים כתקנה ציבורית שלזה אין מקור חוץ ממגלומניות של מועצת הרבנות והשקפת המזרחי.
לא. אנו מדברים על ניהוגי הודאה הכרוכים במצב היוצא מגדר הרגיל, ומעורר שמחה. כעין האמור לעיל, אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונה והוא ניצל בניסי ניסים אין מצופה ממנו לחגוג יום הודאה במצב כזה על אף שגם בזה היה חסד מן הקב״ה, וכן על טובותיהם שבכל יום עמנו אין קובעים ימי הודאה (חובת הכרת הטוב היא ענין בפנ״ע). מי שמרגיש שנושע, מחויב להודות ולהלל.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:החלפת סיבה בתכלית. שמחת הלב הטבעית היא המחייב של ההודאה, לא התכלית שלה.
???
מחייב ההודאה הוא טובותיו של הקב"ה. השמחה בהן היא היא החיוב עצמו!
ברזילי כתב:לא. אנו מדברים על ניהוגי הודאה הכרוכים במצב היוצא מגדר הרגיל, ומעורר שמחה. כעין האמור לעיל, אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונה והוא ניצל בניסי ניסים אין מצופה ממנו לחגוג יום הודאה במצב כזה על אף שגם בזה היה חסד מן הקב״ה, וכן על טובותיהם שבכל יום עמנו אין קובעים ימי הודאה (חובת הכרת הטוב היא ענין בפנ״ע). מי שמרגיש שנושע, מחויב להודות ולהלל.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:החלפת סיבה בתכלית. שמחת הלב הטבעית היא המחייב של ההודאה, לא התכלית שלה.
???
מחייב ההודאה הוא טובותיו של הקב"ה. השמחה בהן היא היא החיוב עצמו!
הוגה ומעיין כתב: אני חושב שדברי רבינו מנוח מספקים מקור לתחושה סובייקטיבית כתנאי מספיק.
אינו דומה נידון החיי"א שקבע מנהג לעצמו ולמשפחתו, ליום הנקבע לכלל הציבור. הימים הטובים הציבוריים (כגון אלה של מגילת תענית ודומיהם) הם בעיקרם ימי שמחה, וברובם אף אין שום תקנה מפורשת של הלל והודאה, אלא עצם היום הוא לזכר הדבר. אגב, הנוהגים ע"פ תקנות הרבנות הראשית אומרים הלל ביום ירושלים.מה שנכון נכון כתב:לא מדובר על קביעת יום שמחה, אלא על קביעת יום הודאה לזכר הנס. [מה זה ענין להלל? גם ביום ירושלים אין אומרים הלל]. וע"ע בח"א סוף כלל קנה.
מכיוון שהסכמנו שמדובר אך ורק על מצב של שמחה היוצאת מגדר הרגיל, נשאלת השאלה מה המדדים לפיהם ייקבע שאכן יש כאן אירוע הכרוך בשמחה כזו. לשיטתך לעיל, יש לפנות לועד הרבנים לעניני שמחות היוצאות מגדר הרגיל אשר יכריעו בדבר מתוך מו"מ בבית המדרש, ולשיטתי זהו ענין מציאותי שבו מכריעה תחושת הציבור. משנחליט שאכן יש כאן שמחה ציבורית יוצאת מגדר הרגיל, יש לדון אם לציין מאורע כזה לדורות, וכיצד, אבל התשתית היא תחושת השמחה והתשועה.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:אנו מדברים על ניהוגי הודאה הכרוכים במצב היוצא מגדר הרגיל, ומעורר שמחה. כעין האמור לעיל, אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונה והוא ניצל בניסי ניסים אין מצופה ממנו לחגוג יום הודאה במצב כזה על אף שגם בזה היה חסד מן הקב״ה, וכן על טובותיהם שבכל יום עמנו אין קובעים ימי הודאה (חובת הכרת הטוב היא ענין בפנ״ע). מי שמרגיש שנושע, מחויב להודות ולהלל.
ברור שמדברים על שמחה היוצאת מגדר הרגיל. לא הבנתי איך זה קשור לשאלה מה המחייב. על כל טובותיו של הקב"ה שבכל יום אדם נדרש לשמוח בהן ולהודות בהן בלשון הזה ממש שלוש פעמים ביום. כמובן שאין קובעים על זה יום הודאה מיוחד, מאחר וזה לא דבר מיוחד. על חסדים מיוחדים קובעים יום מיוחד לא בגלל שאדם "מרגיש" שנושע, אלא בגלל שהוא באמת נושע.
צופר הנעמתי כתב: החידוש שחידשת על אדם שכל משפחתו נהרגה וכו' וכו' הוא חידוש מבהיל ששלפת אגב אורחא ואשמח אם תציג לו מקור: האם אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונת דרכים והוא ניצל בניסי ניסים פטור מברכת הגומל/שעשה לי נס?
ברזילי כתב:אינני חושב שבימים טובים של מגילת תענית היו אומרים הלל, ולא נאמר במפורש אלא שלא להתענות ולהספיד. לגבי דיון הלכתי בעצם קביעת יו"ט, מפורסמים דברי החת"ס (או"ח רח ועוד) המחלק בין עצם החיוב לציין יום מיוחד לזכר נס, "לעשות שום זכר", שהוא לשיטתו דאורייתא (מק"ו), אבל פרטי הקיום אם לומר הלל או לציין באופן אחר נתונים לתקנת חכמים. גם דנו בזה מצדדים אחרים, אם יש איסור לקבוע יום הודאה מצד בל תוסיף ועוד, וכל זה בלי קשר לפרטי צורת ההודאה. כמו כן, לדעה אחת בחז"ל אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, אבל לא נראה שמכח זה בטל חיוב ההודאה לגמרי.
קשה להוכיח מדברי הראשונים לגבי ברכת שעשה לי נס ליחיד על תקנה כללית לציבור. מטבע הדברים, בברכה שנתקנה ליחיד אי אפשר להוסיף דרישה לביקורת של חכמי הדור על טיבו של כל נס פרטני שקרה לפלוני (שלא לדבר על רוה"ק ושאר תנאים), אבל בתקנה קבועה לרבים ייתכן עקרונית שיש קריטריונים נוספים על תחושת הלב (גם זו הציבורית). מצד שני, דומני שקשה למצוא מקור של ממש לקריטריונים הנוספים הללו והדבר נשאר תלוי בשיקול הדעת בלבד. יש גם מקום לחלק בין קביעת יום לדורות לשמחה בשעת הנס עצמו, וכמדומני שגם בזה כבר כתבו המחברים.
ברזילי כתב:אינו דומה נידון החיי"א שקבע מנהג לעצמו ולמשפחתו, ליום הנקבע לכלל הציבור. הימים הטובים הציבוריים (כגון אלה של מגילת תענית ודומיהם) הם בעיקרם ימי שמחה, וברובם אף אין שום תקנה מפורשת של הלל והודאה, אלא עצם היום הוא לזכר הדבר. אגב, הנוהגים ע"פ תקנות הרבנות הראשית אומרים הלל ביום ירושלים.מה שנכון נכון כתב:לא מדובר על קביעת יום שמחה, אלא על קביעת יום הודאה לזכר הנס. [מה זה ענין להלל? גם ביום ירושלים אין אומרים הלל]. וע"ע בח"א סוף כלל קנה.
אתה צודק שלפי החת"ס קביעת "שום זכר" מן הק"ו היא מגדר הודאה על הנס, אבל אינני בטוח שזו ההבנה היחידה האפשרית בכל אותם י"ט של מגילת תענית. אולי גם החת"ס לא אמר את חידושו אלא על חנוכה ופורים ודומיהם.הוגה ומעיין כתב:ברזילי כתב:אינני חושב שבימים טובים של מגילת תענית היו אומרים הלל, ולא נאמר במפורש אלא שלא להתענות ולהספיד. לגבי דיון הלכתי בעצם קביעת יו"ט, מפורסמים דברי החת"ס (או"ח רח ועוד) המחלק בין עצם החיוב לציין יום מיוחד לזכר נס, "לעשות שום זכר", שהוא לשיטתו דאורייתא (מק"ו), אבל פרטי הקיום אם לומר הלל או לציין באופן אחר נתונים לתקנת חכמים. גם דנו בזה מצדדים אחרים, אם יש איסור לקבוע יום הודאה מצד בל תוסיף ועוד, וכל זה בלי קשר לפרטי צורת ההודאה. כמו כן, לדעה אחת בחז"ל אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, אבל לא נראה שמכח זה בטל חיוב ההודאה לגמרי.
הצדק עמך, ובכל זאת ברור שגם קביעת "עשיית שום זכר" היא מדין שירה והלל, גם אם אינה על ידי אמירת הלל המצרי אלא באיסור הספד ותענית. הרי גם לחת"ס המקור הוא מהק"ו מה מעבדות לחירות אמרו שירה ממוות לחיים לא כל שכן.
החיי"א מדבר באופן כללי על זה שציבור או יחידים שארע להם נס יכולים לתקן ימי הודאה. הסיפור שאחריו, על מנהג משפחתי לזכר הצלתה של משפחתו מאסון שנהרגו בו כמה נפשות ממשפחות אחרות איננו מלמד על קביעת יום הודאה ציבורי בעקבות אסון לאומי. נראה לי פשוט שלו החיי"א היה מאבד את כל משפחתו באסון הוא לא היה עושה יום שמחה והודאה לכל זרעו על זה שהוא שרד, ודומני שלא נמצא שום תקדים לדבר כזה לא ברמה האישית ולא ברמה הציבורית. כנ"ל - בעיני הרעיון הזה מופרך בדיוק כמו סעודת הודיה בת"ב על ההצלה מן הרומאים, אבל קשה לי לשכנע מי שחגיגה כזו נראית לו טבעית.מה שנכון נכון כתב:ברזילי כתב:אינו דומה נידון החיי"א שקבע מנהג לעצמו ולמשפחתו, ליום הנקבע לכלל הציבור. הימים הטובים הציבוריים (כגון אלה של מגילת תענית ודומיהם) הם בעיקרם ימי שמחה, וברובם אף אין שום תקנה מפורשת של הלל והודאה, אלא עצם היום הוא לזכר הדבר. אגב, הנוהגים ע"פ תקנות הרבנות הראשית אומרים הלל ביום ירושלים.מה שנכון נכון כתב:לא מדובר על קביעת יום שמחה, אלא על קביעת יום הודאה לזכר הנס. [מה זה ענין להלל? גם ביום ירושלים אין אומרים הלל]. וע"ע בח"א סוף כלל קנה.
כבר כתבתי בתגובה לעיל שהח"א מדבר שם להדיא גם על יחיד וגם על צבור. מה גם שבסברא לי לא נראה כל הבדל.
[לעיל כתבת שגם יחיד שנשפחתו נהרגה והוא נצול לא יעשה יום הודיה].
כשנהגו לקבוע ימי הודאה וזכר לנסים בקהלות, לא תקנו אמירת הלל, וע"ז המדובר כאן. [וגם אצלם הרבה אומרים הלל בלא ברכה. וראה בלוח היכל שלמה לבני ספרד].
אתה הולך ומידרדר.ברזילי כתב:ובמחשבה נוספת, אפילו לא ברור לי שקביעת ימי השמחה קשורה במהותה לענין הודאה על הנס, אחר שברוב רובם של הימים הטובים שבמגילת תענית אין שום ניהוגי הודאה והם ימי שמחה גרידא. כמובן, תמיד נכון שטוב להודות לד', אבל אין זו מהותו של יום (אמנם בחנוכה שבו נאמר להדיא שקבעום לי"ט בהלל והודאה, וגם אז יש להסתפק אם הלל והודאה הוא כל החפצא של היום, או שקבעום לי"ט לחוד, והלל והודאה הוא ענין נוסף).
אכן אין שום הגיון לקבוע שמחה ביום שבו אירע אסון לאומי שכן היום אינו יום שנזכר לטובה ולנס אלא לרעה ולהסתר פנים. אך כן מצאנו שיום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, כיון שאין אותו היום שבו נהרגו שייך לקבעו כיום טוב.ברזילי כתב:לא מצאנו שתקנו יום שמחה בהלל והודאה לניצולים ששרדו את חורבן בית המקדש).
ברזילי כתב:מכיוון שהסכמנו שמדובר אך ורק על מצב של שמחה היוצאת מגדר הרגיל, נשאלת השאלה מה המדדים לפיהם ייקבע שאכן יש כאן אירוע הכרוך בשמחה כזו. לשיטתך לעיל, יש לפנות לועד הרבנים לעניני שמחות היוצאות מגדר הרגיל אשר יכריעו בדבר מתוך מו"מ בבית המדרש, ולשיטתי זהו ענין מציאותי שבו מכריעה תחושת הציבור. משנחליט שאכן יש כאן שמחה ציבורית יוצאת מגדר הרגיל, יש לדון אם לציין מאורע כזה לדורות, וכיצד, אבל התשתית היא תחושת השמחה והתשועה.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:אנו מדברים על ניהוגי הודאה הכרוכים במצב היוצא מגדר הרגיל, ומעורר שמחה. כעין האמור לעיל, אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונה והוא ניצל בניסי ניסים אין מצופה ממנו לחגוג יום הודאה במצב כזה על אף שגם בזה היה חסד מן הקב״ה, וכן על טובותיהם שבכל יום עמנו אין קובעים ימי הודאה (חובת הכרת הטוב היא ענין בפנ״ע). מי שמרגיש שנושע, מחויב להודות ולהלל.
ברור שמדברים על שמחה היוצאת מגדר הרגיל. לא הבנתי איך זה קשור לשאלה מה המחייב. על כל טובותיו של הקב"ה שבכל יום אדם נדרש לשמוח בהן ולהודות בהן בלשון הזה ממש שלוש פעמים ביום. כמובן שאין קובעים על זה יום הודאה מיוחד, מאחר וזה לא דבר מיוחד. על חסדים מיוחדים קובעים יום מיוחד לא בגלל שאדם "מרגיש" שנושע, אלא בגלל שהוא באמת נושע.
ברזילי כתב:מש"כ שעל כל טובותיו שבכל יום עמנו אדם נדרש לשמוח לא ידעתי מנא לך.
ברזילי כתב:אמנם, מצד אחר חוזרני בי מן הביטוי "מחייב". כלל לא ברור לי שיש חיוב לקבוע ימי שמחה והודיה, ומסתבר שאכן לא עשו זאת על כל נצחון צבאי או כל נס והצלה שאם לא כן היו כל ימינו כחגים (וימי אבל בחדא מחתא). אמנם בחת"ס שהזכרתי כתב שזו חובה מדאורייתא, לכה"פ בנס כחנוכה ופורים, ואולי יש לחלק בין מדרגות שונות בניסים.
ובמחשבה נוספת, אפילו לא ברור לי שקביעת ימי השמחה קשורה במהותה לענין הודאה על הנס, אחר שברוב רובם של הימים הטובים שבמגילת תענית אין שום ניהוגי הודאה והם ימי שמחה גרידא. כמובן, תמיד נכון שטוב להודות לד', אבל אין זו מהותו של יום (אמנם בחנוכה שבו נאמר להדיא שקבעום לי"ט בהלל והודאה, וגם אז יש להסתפק אם הלל והודאה הוא כל החפצא של היום, או שקבעום לי"ט לחוד, והלל והודאה הוא ענין נוסף).
צופר הנעמתי כתב: החידוש שחידשת על אדם שכל משפחתו נהרגה וכו' וכו' הוא חידוש מבהיל ששלפת אגב אורחא ואשמח אם תציג לו מקור: האם אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונת דרכים והוא ניצל בניסי ניסים פטור מברכת הגומל/שעשה לי נס?
ברזילי כתב:כפי שכבר אמרתי לעיל, אין מקום להשוות דיני ברכת שעשה לי נס (וכ"ש הגומל) לקביעת יו"ט לדורות. בהחלט יש מקום לברך הגומל על הצלה גם כאשר היתה כרוכה באסון כבד, ואולי גם שעשה לי נס, אבל לקבוע יום שמחה או חגיגת הודיה על אסון לאומי הוא דבר שאין הדעת סובלתו (וגם אין לו תקדים כמדומני. כמו שאמרתי לעיל דרך הפלגה, לא מצאנו שתקנו יום שמחה בהלל והודאה לניצולים ששרדו את חורבן בית המקדש).
א) דבריו של "אוצר החכמה" מקוממים. האם גם הכושר לדיינות שנתנה הרבנות הראשית לאביו זצ"ל - שעל פיו התמנה לדיין ופירנס את משפחתו ברווחה - גם הוא ניתן מסיבות פוליטיות? יש כאן השתקפות של מידת כפיות טובה בלתי נתפשת של ציבורים מסוימים כלפי שמיא וכלפי אדם.
אוצר החכמה כתב:מה שנכון נכון כתב:אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.
זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].
אני לא יודע מה התכוונת אבל אפשר לטעון שתי טענות שונות.
שהסיבה שקבעו במלחמת ששת הימים היא על הנס והכוונה ראויה וע"פ דין (לפחות לדעת הקובעים) ומה שלא עשו את זה במלחמת יוה"כ הוא כי התרשלו מחמת מצב הרוח של העם, או שחששו שהציבור לא יקבל את זה או כדעת ברזילי שבאמת כשאין הציבור שמח אין לקבוע.
טענה אחרת אפשר לטעון שהקובעים אינם קובעים את זה באמת בגלל הנס ומן הסיבה ההלכתית, ומה שקבעו במלחמת ששת הימים היה מסיבות "אחרות" (פוליטיות למשל) ובכלל לא מן הנימוק ההלכתי.
שתי הטענות האלה הן ממש לא אותו דבר ויש ביניהן הרבה נפ"מ.
אני בדברי העליתי את האפשרות הראשונה.
לא ידען כתב:פרסום מכתב זה הוא ביזיון לגרצפפ"פ.
אם בשמועות איירינן: שאלו את ר' צבי פסח מה מצאת ברב קוק יותר מכל חכמי ירושלים עד שהלכת לרבנות הראשית?
השיב: חיזרתי על פתחי כל הרבנים ולא מצאתי מי שישיב לי לשאלה חמורה ועתיקה. 'מה נאכל'?... רק הרב קוק ענה לי על כך.
אינני יודע אם התכוונת בדווקא לחזור בכך מדבריך הראשונים "ברור שמדברים על שמחה היוצאת מגדר הרגיל" וכעת אתה גורס "נס היוצא מגדר הרגיל", או שהוא שיטפא דלישנא. אם כאפשרות הראשונה, אני חוזר על דברי הקודמים שלענ"ד קביעת יום הודאה אינה שייכת אלא במצב של שמחה בפועל, לאפוקי מאורע שבכללותו איננו משמח, גם אם היו כרוכים בו נסים היוצאים מגדר הרגיל.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:מכיוון שהסכמנו שמדובר אך ורק על מצב של שמחה היוצאת מגדר הרגיל, נשאלת השאלה מה המדדים לפיהם ייקבע שאכן יש כאן אירוע הכרוך בשמחה כזו. לשיטתך לעיל, יש לפנות לועד הרבנים לעניני שמחות היוצאות מגדר הרגיל אשר יכריעו בדבר מתוך מו"מ בבית המדרש, ולשיטתי זהו ענין מציאותי שבו מכריעה תחושת הציבור. משנחליט שאכן יש כאן שמחה ציבורית יוצאת מגדר הרגיל, יש לדון אם לציין מאורע כזה לדורות, וכיצד, אבל התשתית היא תחושת השמחה והתשועה.צופר הנעמתי כתב:ברור שמדברים על שמחה היוצאת מגדר הרגיל. לא הבנתי איך זה קשור לשאלה מה המחייב. על כל טובותיו של הקב"ה שבכל יום אדם נדרש לשמוח בהן ולהודות בהן בלשון הזה ממש שלוש פעמים ביום. כמובן שאין קובעים על זה יום הודאה מיוחד, מאחר וזה לא דבר מיוחד. על חסדים מיוחדים קובעים יום מיוחד לא בגלל שאדם "מרגיש" שנושע, אלא בגלל שהוא באמת נושע.
הסכמנו שמדובר על נס יוצא מגדר הרגיל.
בכל אופן, גם אם המדד הוא שמחה יוצאת מגדר הרגיל, ישנם עוד כלים לשער בדעתנו מה אמור לשמח אנשים ומה לא חוץ מאשר לשאול את מינה צמח. ברור שבעיקרון קובעים שמחה על דברים משמחים ואבל על דברים עצובים, שהם ביסודם מושגים אנושיים ונקבעים על פי דרכי בני אדם. אבל ההקצנה כאן אינה נכונה: אין פירושו של דבר שהולכים עד הסוף של הסוף ועורכים משאל עם על כל דבר. אחרי שהמושגים האנושיים הפשוטים לגבי שמחה ואבל נקבעים, נשאר עוד הרבה מקום לקביעה על פי סולם ערכים או התבוננות נכונה במציאות. לדוגמא, בבסיס ניצחון במלחמה הוא דבר משמח והפסד הוא דבר עצוב, והדבר נכון במהות וגם אם כל העולם ישתגע ויתאבל על הניצחון במלחמה כי הערבים הפסידו וישמח על ההפסד כי הערבים ניצחו, הניצחון נשאר משמח וההפסד משאר עצוב, והעולם הוא שהשתגע ומתנהג על פי סולם ערכים מעוות. אותו דבר נכון לגבי הפסד במלחמה מתוך אבידות: ברור שהאבידות עצובות, ושהניצחון משמח, אבל השאלה איך לשקול בין השנים היא שאלה שתלויה בהרבה בהכרעה לגבי המציאות ובסולם הערכים, ואין שום סיבה לקבוע את הדברים האלו על פי סקרי דעת קהל.
קשת הרגשות האנושית עשירה הרבה יותר מזו של הרובוט הדו-מצבי שאתה מעלה בדמיונך. בין "שמח" לבין "עצוב" יש עוד כמה מצבים, וגם בשמחה ובעצב יש מגוון רחב של תתי תחושות (מה שאגב מקשה מאד על בית הדין התיאורטי שלך לעניני שמחה, כי עליהם גם לקבוע את דרגת השמחה הנדרשת בסולם ריכטר). יש מרחק רב בין הודאה על טובותיך שבכל יום עמנו, גם כאשר היא נעשית בלב שלם, לבין שמחה מתפרצת על אירוע יוצא-דופן, ואינני יודע איך אפשר לטעות בדבר פשוט כזה. אולי יש לדון לשיטתך אם אבל מותר להכנס לבית הכנסת שהרי אסור לו להכנס לבית השמחה, ומה לנו בית שמחה יותר ממקום ששלש פעמים ביום ויותר מודים בו על טובותיו של מקום, וצריך עיון ושמא יש לחלק. קושיית ההבל הזו שלי (אבל גם כמה דברים אחרים) מגיעה מניתוק מוחלט של מושגי ההלכה מן המציאות הריאלית, הן העובדתית והן האנושית.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:מש"כ שעל כל טובותיו שבכל יום עמנו אדם נדרש לשמוח לא ידעתי מנא לך.
אמנם לא כתוב בסידור "כאן צריך לשמוח", אבל פשוט שחיוב ההודאה כולל שמחה והכרה בטובה, ואדם שאומר "ועל טובותיך שבכל יום עמנו" ומתכוון בעצם להתלונן על כל מה שזז מכזב בשפתיו.
לו מטרת התקנה היתה הודאה על נס, היה אפשר לצפות שיהיה איזה שהוא מרכיב של הודאה בתקנה. אחר שאין כזה (והעדר הספד ותענית איננו צורה של הודאה לקב"ה), לא ברור לי בכלל שזו מהותו של יום.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:אמנם, מצד אחר חוזרני בי מן הביטוי "מחייב". כלל לא ברור לי שיש חיוב לקבוע ימי שמחה והודיה, ומסתבר שאכן לא עשו זאת על כל נצחון צבאי או כל נס והצלה שאם לא כן היו כל ימינו כחגים (וימי אבל בחדא מחתא). אמנם בחת"ס שהזכרתי כתב שזו חובה מדאורייתא, לכה"פ בנס כחנוכה ופורים, ואולי יש לחלק בין מדרגות שונות בניסים.
ובמחשבה נוספת, אפילו לא ברור לי שקביעת ימי השמחה קשורה במהותה לענין הודאה על הנס, אחר שברוב רובם של הימים הטובים שבמגילת תענית אין שום ניהוגי הודאה והם ימי שמחה גרידא. כמובן, תמיד נכון שטוב להודות לד', אבל אין זו מהותו של יום (אמנם בחנוכה שבו נאמר להדיא שקבעום לי"ט בהלל והודאה, וגם אז יש להסתפק אם הלל והודאה הוא כל החפצא של היום, או שקבעום לי"ט לחוד, והלל והודאה הוא ענין נוסף).
כאן איבדתי אותך לגמרי.נראה לך שתיקנו ימי שמחה סתם בשביל המנגל בגן סאקר? מה מטרת השמחה אם לא הודאה? תקנת ימי שמחה ותקנת ימי הודאה זה אותו דבר - השמחה היא שמחה של הודאה ולא משתה הוללות, וההודאה בהכרח היא מתוך שמחה של הכרה בטובתו של הקב"ה. העובדה שלא תקנו "הלל" מיוחד בימים האמורים במגילת תענית היא אותה סיבה שגם לא תיקנו בהם גם חגיגה מיוחדת - תקנו בהם איסור הספד ותענית, כי מדרכי ההודאה על הנס לקבוע שמחה או לכה"פ איסור אבילות לזכר הנס, ובזה די לגבי הימים האמורים במגילת תענית. בימים יותר חשובים התקינו גם משתה והודאה.
אכן, נעוץ סופו בתחילתו, וזו נקודת המחלוקת בינינו. לדידי לפני הכל, אירוע של שמחה לאומית הוא כשמו - אירוע שהלאום שמח בו. אחרי זה אפשר להוסיף קריטריונים ושיקולים נוספים. לדבר על חגיגה באמת לעומת מה שנתפס כחגיגה, זה כמו לומר שהבגד איננו באמת יפה, הוא רק נראה ככה.צופר הנעמתי כתב:צופר הנעמתי כתב: החידוש שחידשת על אדם שכל משפחתו נהרגה וכו' וכו' הוא חידוש מבהיל ששלפת אגב אורחא ואשמח אם תציג לו מקור: האם אדם שכל משפחתו נהרגה בתאונת דרכים והוא ניצל בניסי ניסים פטור מברכת הגומל/שעשה לי נס?כמובן שלקבוע חג על אסון לאומי הוא דבר שאין הדעת סובלתו, אבל לפי מה קובעים מה נקרא אסון לאומי? חד גדיא, חד גדיא. הסיבה שלא מצאנו שתיקנו חגיגה לניצולים מן החורבן הוא משום שהחורבן הוא באמת אסון לאומי ולא חגיגה, ולא סתם משום שכך הוא נתפס בעיני האנשים.ברזילי כתב:כפי שכבר אמרתי לעיל, אין מקום להשוות דיני ברכת שעשה לי נס (וכ"ש הגומל) לקביעת יו"ט לדורות. בהחלט יש מקום לברך הגומל על הצלה גם כאשר היתה כרוכה באסון כבד, ואולי גם שעשה לי נס, אבל לקבוע יום שמחה או חגיגת הודיה על אסון לאומי הוא דבר שאין הדעת סובלתו (וגם אין לו תקדים כמדומני. כמו שאמרתי לעיל דרך הפלגה, לא מצאנו שתקנו יום שמחה בהלל והודאה לניצולים ששרדו את חורבן בית המקדש).
משנ"ב שם - ואף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מ"מ יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואע"פ שמתערב עמה צער ואנחה [ת' הרשב"א סי' רמ"ה] (וכמדומה שלא נהגו לברך ברכה זו בזמננו)מבני ציון וירושלים כתב:יל"ע מהדין בשו"ע סי' רכ"ג שמי שמת אביו והשאיר ממון שיורש לבדו, מברך גם שהחיינו.
ברזילי כתב:לו מטרת התקנה היתה הודאה על נס, היה אפשר לצפות שיהיה איזה שהוא מרכיב של הודאה בתקנה. אחר שאין כזה (והעדר הספד ותענית איננו צורה של הודאה לקב"ה), לא ברור לי בכלל שזו מהותו של יום.צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:אמנם, מצד אחר חוזרני בי מן הביטוי "מחייב". כלל לא ברור לי שיש חיוב לקבוע ימי שמחה והודיה, ומסתבר שאכן לא עשו זאת על כל נצחון צבאי או כל נס והצלה שאם לא כן היו כל ימינו כחגים (וימי אבל בחדא מחתא). אמנם בחת"ס שהזכרתי כתב שזו חובה מדאורייתא, לכה"פ בנס כחנוכה ופורים, ואולי יש לחלק בין מדרגות שונות בניסים.
ובמחשבה נוספת, אפילו לא ברור לי שקביעת ימי השמחה קשורה במהותה לענין הודאה על הנס, אחר שברוב רובם של הימים הטובים שבמגילת תענית אין שום ניהוגי הודאה והם ימי שמחה גרידא. כמובן, תמיד נכון שטוב להודות לד', אבל אין זו מהותו של יום (אמנם בחנוכה שבו נאמר להדיא שקבעום לי"ט בהלל והודאה, וגם אז יש להסתפק אם הלל והודאה הוא כל החפצא של היום, או שקבעום לי"ט לחוד, והלל והודאה הוא ענין נוסף).
כאן איבדתי אותך לגמרי.נראה לך שתיקנו ימי שמחה סתם בשביל המנגל בגן סאקר? מה מטרת השמחה אם לא הודאה? תקנת ימי שמחה ותקנת ימי הודאה זה אותו דבר - השמחה היא שמחה של הודאה ולא משתה הוללות, וההודאה בהכרח היא מתוך שמחה של הכרה בטובתו של הקב"ה. העובדה שלא תקנו "הלל" מיוחד בימים האמורים במגילת תענית היא אותה סיבה שגם לא תיקנו בהם גם חגיגה מיוחדת - תקנו בהם איסור הספד ותענית, כי מדרכי ההודאה על הנס לקבוע שמחה או לכה"פ איסור אבילות לזכר הנס, ובזה די לגבי הימים האמורים במגילת תענית. בימים יותר חשובים התקינו גם משתה והודאה.
(התכוונתי לרמוז בקיצור על אחת משתי אפשרויות. האחת, שחכמים תקנו את הימים הללו המנויים במגילת תענית כימי זכרון גרידא, דוגמת ימים שיש אצל כל עם ולשון לזכר אירועים חשובים. השניה היא שכלל לא מדובר בתקנת חכמים ביסודה, אלא שהמדובר ימי שמחה עממיים-לאומיים (וימחל לי מי שהמלה לאומי גורמת לו עויתות) שהנפקות ההלכתית שלהם היא אך ורק זה שלא מתענים ולא מספידים, כי אין ראוי לעשות כן לקול המון חוגג (דרך משל - כמו שאין אנו אומרים תחנון כשיש חתן בבית הכנסת, אף ששמחת חתן, במהותה, היא שמחת הלב הטבעית. אגב, לא כל שמחה טבעית פירושה הוללות, וגם כאן יש להתנתק מצורת החשיבה הדיכוטומית). לע"ע אין לי שום ראיה של ממש לכאן או לכאן, לא הלכתית ולא היסטורית, וכל מה שנותר הוא השאלה ההשקפתית אם ראוי שיהיו אירועים לאומיים שאינם בעלי תוכן הלכתי מעצם הגדרתם (אם כי כמובן יש להם זיקה להודאה, הכרת הטוב ועוד ערכים טובים) אם לאו, וזה חורג הרבה מן הדיון שלנו ואין כאן מקומו. אמנם קצת יש להוכיח מזה שלפי חלק מן הדעות נאסרו גם לפניהם ו/או לאחריהם, שדינא קאמרי. כמו כן, כמובן, אין שום סיבה לחשוב שכל הימים במג"ת כרוכים בחדא מחתא, ואפשר שחלקם כך וחלקם כך. מ"מ כל זה חורג מן הדיון שלנו, ולעניננו די בזה שבכל אותם הימים אין ההודאה לקב"ה חלק מצורתו של יום, וזה מעורר ספק בהנחה שעצם התקנה היתה תקנת ימי הודאה)
ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות
מחבבין את הצרות - שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו'
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 7 אורחים