ונתנו ידידים כתב:כבוד הרב דרומי, הרב חרסון והרב ליבי,
דיברו פה רבות אודות הסכם השלום עם מצרים שהיה נגד דעת האדמו"ר מחבד ואולי עוד, ואתם טוענים שרואים בחוש הצדק עם מי, ואני שאינני בקי גדול בהיסטוריה של התקופה הזאת ברצוני להבינו קצת, כי אני רואה שיש לנו הסכם שלום די טוב עם מצרים.
אין הפנאי איתי להתחיל לקרוא שיחות הרבי ולא הספר שצויין לעיל, ולכן אולי יואיל בטובו אחד מכם לבאר לי בקיצור.
הרב בברכה מדבר על מצות ירושת הארץ ואינו נראה שע"ז דיבר הרבי, ואם כן הרי רבים חולקים על זה.
בקיצור נמרץ:
א. הרבי מעולם לא התנגד עקרונית למשא ומתן עם מצרים (ואדרבא, בתחילה יצא הקול באה''ק שהרבי תומך. וד''ל). לכתחילה דיבר שצריך לנהל את המשא ומתן בשום שכל ובהתאם לדעת מומחי הבטחון.
ב. הרבי טען באופן עקבי שסי' שכט הידוע מורה כי מציאות של 'נוחה הארץ להיכבש לפניהם' היא פיקוח נפש (אפילו אם כרגע אין מגמת מלחמה באופק). ולאור זה יש לבחון כל הסכם.
ג. בפועל, בצורה משונה ומפתיעה, הנהגת המדינה דאז נכנעה עוד בתחילת המו''מ לכל תביעות המצרים. כלומר, להבדיל מכל סוחר מתחיל היודע כי מבקשים ממך מאה כדי שתתן חמישים, הם הסכימו למסור את כל חצי האי סיני. מבחינה נדל''נית, אמר לימים משה ארנס, זו הזיה.
ד. יתר על כן, הרבי טען שמצרים מעוניינת בהסכם באופן נואש. היום כבר ידוע שסאדאת פתח במלחמת יום כיפור למרות שידע שיפסיד מתוך מגמה אחת ויחידה: כדי לגרום למדינה דכאן להסכים למו''מ עמו. ומשכך, עוד יותר ממשא ומתן רגיל, הכניעה הזו הייתה איוולת.
ה. עוד לפני שנדון בשאלה האם נשקפת לנו סכנה ממצרים היום (היל''ת ולא תקפ''צ), ברור שההסכם הזה הוא שורש הרע באשר הוא הניח כדבר מוסכם לעיני כל העמים שישראל מצידה אמורה במוקדם או במאוחר לפנות את השטחים הנדרשים לבטחונה אשר כבשה בתשכ''ז. תאר לעצמך שאחרי מו''מ סאדאת היה מקבל רק את מערב או דרום סיני, האם היה למישהו הו''א לדרוש מאיתנו לוותר על נוכחות צבאית בעזה? ועד''ז ביו''ש.
ו. בנוסף לוויתור על העוצמה המדינית בטחונית וכלכלית הכרוכה בנפט (עוד לפני קמפ דייויד). ואכ''מ.
ז. ובנוסף לכך שההסכם הזה כלל לראשונה חתירה והתחייבות לאוטונמיה לערביי יו''ש. שלתפיסת הרבי הרי זו סכנה בטחונית מן המעלה הראשונה, הן בפועל, והן עצם התקווה לכך שממריצה מעשי טרור ומגבירה את היסוד הלאומי אצל ערביי א''י, וכאמור, לו היה בגין עומד בתוקף, הלחץ הבין לאומי על המדינה לפעול לאוטונמיה היה קטן הרבה יותר, וחלון ההזדמנויות לפתרונות נוספים היה גדול הרבה יותר.
ח. אז במה ההסכם הזה טוב? הרי שלום אין. ושנאה אלינו יש ויש. ונשארנו בלי סיני כולו ועם פתח לנסיגות מכל השטחים ועם גיבנת של התחייבות לאוטונומיה. יאמר האומר: הלא אין מלחמות, בפועל. ובכן,
ט. קשה לדון היסטורית מה היה אילו, אבל ברצוני להסב את תשומת הלב לכך שגם עם היריבה השניה, סוריה, לא הייתה שום מלחמה מאז, לפחות כל עוד היא הייתה מדינה ריבונית נורמלית. מסתבר שאפשר להשיג הרתעה גם בלי להתפרק מכל נכסיך.
י. ב''ה שהקב''ה אב הרחמים שומר ישראל, ובטח שלא ינום ולא ישן, אבל רק כדי להמחיש את האיוולת שנעשתה כאן בדרכי הטבע, אעתיק מראיון שפורסם לאחרונה עם בני עמידרור ('מורה הקצינים', כמדומני שהוא נחשב או היה מהמומחים הצבאיים הכי גדולים באה''ק):
ברגע שאתה חותם על הסכם, ובמסגרתו אין לך שליטה על מה שנעשה בשטח מסוים, אתה צריך לדעת שבמוקדם או במאוחר ההסכם יאבד ערך. כך קורה היום בסיני; ישראל עומדת על כרעי תרנגולת בגלל הנסיגה משם. מנחם בגין הוא הנזק מספר אחת, הוא היה מנותק מהמציאות. גם כשהיה באצ"ל הוא כתב כרוזים, לא היה מעורב בפעילות". ואם נחזור להסכמים שמאבדים ערך, אזי – "מזמן הופר הסעיף הצבאי של הסכם קמפ־דיוויד. מדינת ישראל הסכימה לאפשר כניסת כוחות מצריים לסיני, בניגוד להסכם, כי התירוץ של המצרים היה שדאעש נכנס לשם.
"בשנים האחרונות הצבא המצרי מתעצם בצורה קיצונית, חולנית אפילו. עם כל הצרות הכלכליות שיש למצרים, הם קונים מטוסים וספינות קרב וטנקים וטילים בכמויות עצומות. הצבא שלהם הופך למפלצת, ואויב הייחוס שלו זה ישראל. למזלנו, מוחמד מורסי עשה טעות ומינה לרמטכ"ל את עבד א־סיסי – מי שהדיח אותו בהמשך. אם מורסי, איש האחים המוסלמים, היה מצליח להישאר בשלטון, הצבא המצרי היה נותן גיבוי לחמאס בעזה. לפי ההערכה שלי, אם יהיה מהפך במצרים והצבא המצרי יחליט שהוא תוקף את ישראל – אין לנו כוחות לעמוד מול זה".
מצרים יכולה להיות איום קיומי על ישראל?
"בלי בעיות בכלל".
ומסיימים בטוב.