"הנה מאז הכיר האחד אברהם אבינו את בוראו, היה קושר כל תקותו והבטחתו בהנחילו את ארץ הקדושה לבניו, והלך לה לארכה ולרחבה ונטע אשל (בראשית כ"א), ואחריו יצחק זרע בה וחפר בארות מים (שם כ"ו), וכן יעקב בנה בית (שם ל"ג), וכל פסגת תקותם היתה כי בניהם ישבו בארץ המוריה.
ומיום מתן תורתנו הקדושה לא פסקה הנבואה מלצוות על ישוב הארץ, ואין לך פרשה שבתורה שלא נזכרת בה ארץ ישראל, ואף במצוות של חובת הגוף נאמר: "כי יביאך" - "כי תבואו" - עשה מצוה זו (כדי שתבוא אל הארץ) [שבשבילה תיכנס לארץ] (קידושין ל"ז ע"ב), ואף במצוות מושכלות ונוהגות בכל מקום ובכל זמן, כמו כיבוד אב ואם, נאמר: "למען יאריכון ימיך על האדמה" וגו' (שמות כ, יב).
והקפיד השם יתברך על כבוד הארץ יותר מעל כבודו כביכול, עד שבעשיית העגל, אחרי שובם מחל להם השם יתברך, "וינחם השם על הרעה אשר דבר לעשות" (שמות לב, יד). ועל הוציאם דבת הארץ וימאסו בארץ חמדה נשבע ד' ולא ינחם, כמו שנאמר: "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" (במדבר יד, מב).
ומיום שנבחרו ציון וירושלים, דוד בתהילותיו, ישעיה בחזיונותיו, ירמיה בתוכחותיו, ויחזקאל במשליו, לא פסקו מלהפליג במצות ישוב הארץ, ולהשתפך נפשם בחרדת הקודש אשר בתוככי ירושלים, ואמר הנביא: "הציבי לך ציונים וגו', שובי אל עריך אלה וגו', אכרים ונסעו בעדר" (ירמיה לא, כ - כג). ודניאל, ואחריו אנשי כנסת הגדולה, שמו לחוק לכל ישראל להתפלל תלת זמנין ביום (דניאל ו, יא ; ברכות לא ע"א), על כי ירחם ה' עמו וישיב שבות ציון וירושלים, וכן בברכת המזון, בכל עת להתפלל על הארץ וירושלים...
ומצאנו לרב יהודה...
אולם זה במאה הזאת זרחו קוי אור ע"י גדולי המעש, כמו מונטיפיורי וכיו"ב בהתעוררות
רבה, ומהרבנים ר' צבי הירש מטאהרן ור' אליהו מגריידיץ, לבנות ולשכלל ירושלים
ולהסיר שוממותיה, כמעט עד כי התרחב הדבר ע"י הנלהבים. ורבנים הרבה עמדו
מנגד, ואף אותם שהיה בלבם לקרב את הדבר שמו יד לפה, מפני כי חרדו מהנלהבים
שלא יגדישו הסאה, ומהג' שבועות שהשביע לבנות ירושלים (כתובות קיא, א ושיה"ש
רבה ב', פסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים).
אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא,
ניתן צו אשר
ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצוות
ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה (ספרי פ' ראה) - למקומה. ומצוה
על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצוה זו. ואולי על זה נאמר: "עד מתי תתחמקין"(ירמיה ל"א), ואם ייתן השי"ת ויתרחב הדבר ויגדל ויפרח כשושנה כמו שנגדלו בימי
ארתחששתא, אשר היו נתונים תחת פרס, דובא-ניידא (קידושין ע"ב) ואף כעת תחת
ממשלת ארץ האי עם בריטניה המתונה - אז בטח הוא עניין העומד ברומו של עולם.
הן אמנם, שאז היו הנביאים בנבואה מן השמים, מחזקים אותם. מי יודע - אולי כמו
חרבן הבית השני היה שלא עפ"י הנבואה, (אשר מהאי טעמא כשגלו לא בטלה קדושת
הארץ, כדברי נועם של התוספות יו"ט, בעדיות פ' ח', משנה ו') - כן יהיה הנחת אבן פנה
שלא עפ"י נביאים וכנטילתו - כך נתינתו. אכן במופלא ממך אל תחקור, כי זה תלוי
בהופעת אור אלקי לראות אשר כל עניינים הכלליים וקניינים הציבוריים יהיו על טהרת
הקודש והצניעות, וכמו שעשו אנשי כנה"ג.
אבל יהי' איך שיהיה, מצוות ישוב ארץ ישראל לא נפטר מזה, כל מי שבכוחו יעשה
וזכות מצוה הזאת תגן על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם להצילן מכל רעה,
ועיניהם ועינינו תחזינה בשובו לציון ולשמוע בעת יאמר לציון מלך אלקיך בב"א.
דברי המצפה לראות בתשועת ישראל,
חותם פה דווינסק
מאיר שמחה כהן"
התור תרפ"א
וראה כאן
תוכן הסיפור איך כתב המכתב הלז
