חיוב מיתה וכרת באיסור נדה

[חכם באשי]

כתב רבינו יהודה החסיד (בחיבור שעדיין לא יצא לאור):

אשת נידה טומאה / לא תקרב ותבואה. כל הבועל אותה / הוא חייב מיתה, וגם חייב כרת / ואף אֵל בו עוברת.

והנה חיוב כרת לבועל נדה מפורש במקרא (ויקרא כ יח), אך מהו חיוב המיתה שנקט הכותב בצמוד לחיוב הכרת, שמתוך כך משמע, כי מדובר כאן בשתי מיתות שונות? והרי לא מצאנו שהבועל נדה חייב (בנוסף על 'כרת') מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם. ומפורש במשנה, כתובות, ג א: "הבא... על הנדה... אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין".

[לייטנר]

כתב רבינו יהודה החסיד (בחיבור שעדיין לא יצא לאור):

אשת נידה טומאה / לא תקרב ותבואה. כל הבועל אותה / הוא חייב מיתה, וגם חייב כרת / ואף אֵל בו עוברת.

והנה חיוב כרת לבועל נדה מפורש במקרא (ויקרא כ יח), אך מהו חיוב המיתה שנקט הכותב בצמוד לחיוב הכרת, שמתוך כך משמע, כי מדובר כאן בשתי מיתות שונות? והרי לא מצאנו שהבועל נדה חייב (בנוסף על 'כרת') מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם. ומפורש במשנה, כתובות, ג א: "הבא... על הנדה... אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין".

אולי בהקשר מדובר גם על א"א?

[חכם באשי]

לא.
יש שם סעיף מיוחד הדן באשת איש.

[אברהם]

צריך לעיין בשיטות בחילוק בין מיתה בידי שמים לכרת

כי לפי זכרוני הרי הפירוש הרווח הוא שהכרת יש בו 'תוספת' על המיתה, כלומר שלא די שהוא חייב מיתה בידי שמים עוד תהא מיתה זו בלא שישאיר אחריו זרע או בחצי ימיו.
וא"כ בהחלט אפשר להבין את המילים 'חייב מיתה (בידי שמים) וגם חייב כרת (שיכרת זרעו)' וכדו'.

[יאיר]

ולרמב"ם כרת הוא מהעוה"ב (הלכות תשובה פרק ח' הלכה ה').
(א"כ מיתה בעוה"ז וכרת לעוה"ב).

[תוכן]

אולי מדובר במי שבועלה כמה פעמים שמכניסים אותו לכיפה.

[יאיר]

היכן חיוב המיתה פה?

[תוכן]

עיין סנהדרין פ"א ב'.

[צביב]

הרמב"ן כתב [ויקרא יח, יט]
ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו

הרי שיש מיתה טבעית, וגם כרת בנשמה רח"ל

[מורה צדק]

כתב רבינו יהודה החסיד (בחיבור שעדיין לא יצא לאור):

אשת נידה טומאה / לא תקרב ותבואה. כל הבועל אותה / הוא חייב מיתה, וגם חייב כרת / ואף אֵל בו עוברת.

והנה חיוב כרת לבועל נדה מפורש במקרא (ויקרא כ יח), אך מהו חיוב המיתה שנקט הכותב בצמוד לחיוב הכרת, שמתוך כך משמע, כי מדובר כאן בשתי מיתות שונות? והרי לא מצאנו שהבועל נדה חייב (בנוסף על 'כרת') מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם. ומפורש במשנה, כתובות, ג א: "הבא... על הנדה... אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין".

אפשר כת"ר יחכימנו איזה חיבור של ר' יהודה החסיד עדיין לא יצא לאור?

[חכם באשי]

תודה רבה לכל המסייעים, ואשמח לרעיונות נוספים.

מו"צ,
יש עוד כמה וכמה חיבורים מר' יהודה החסיד שלא זכו לראות אור.

[אליהוא]

פשוט שהכונה למתני' פ' במה מדליקין ל"א ע"ב על ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן וכו'.
וע"ע ברכות ל"א ע"ב ג' בדקי מיתה בראת בנשים נדה חלה והדלקת הנר.

[אליהוא]

שו"ר דקאי אמיתת הבעל וזו אכתי לא שמענו.

[אליהוא]

אמנם גם זה יש ללמוד מהא דשבת י"ג ברוך המקום שהרגו.

[חכם באשי]

אבל מדוע הא דשבת שם: "ברוך המקום שהרגו" אינו נכנס בכלל כרת?

[ישבב הסופר]

במעשה ההוא ד"ברוך המקום שהרגו" לא בעלה בימי ליבון, אלא אכל ושתה עמה ושכב עמה [לפי מ"ד אחד היה זה בקירוב בשר, ולפי מ"ד אחר לא היה זה אלא במיטה אחת]. דומני שנחלקו הראשונים בזה אם איסור זה הוא מדאורייתא או מד"ס, אבל הא מיהת שאין בזה חיוב כרת, ולכן יתכן שצדקו דברי אליהוא שכתב שיש מיתה בנדה חוץ מכרת, והראיה ממעשה הנ"ל.
אבל באמת לכאו' ענין ה'ברוך המקום שהרגו' הוא כענין 'כדאי היית להתחייב בנפשך שעברת על דברי חכמים', וממילא לא נראה שהוא שייך לנדה גופא. ובאמת לפי שיטת ר"ת בשבת יג:, שהיו טובלים בסוף נדות לטהרה מדאורייתא, ואח"כ שוב לטהרה מדרבנן משום זבה, ותלמיד זה לא חש לאיסור דרבנן משום שאר קירבות, אכן נראה שהקפידה היתה על שזלזל באיסור דרבנן, וזה שייך ל'כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה"(עירובין כא:) עכ"פ נראה לפי"ז שאין זה שייך לאיסור נדה גרידא.

[חכם באשי]

ישבב,
תודה לך,
ואגב, התוכל לציין לי אי אלו מ"מ בנוגע למש"כ, אם הריחוק מימי ליבון הוא מדאורייתא או מדרבנן?

[יורה דעה]

יעו' תוס' בשבת יג ע"ב (ד"ה בימי לבוניך). ורש"י כתובות סא ע"א (ד"ה מיחלפא ליה). ורשב"א כתובות (שם). והרא"ש כתובות שם - סימן כד).

[ישבב הסופר]

כמדומני שאפי' בימי נדות יש מחלוקת הראשונים אם ההרחקות הם מדאורייתא או מד"ס, ועכ"פ אין חיוב כרת אלא על בועלה.

[יורה דעה]

כמדומני שאפי' בימי נדות יש מחלוקת הראשונים אם ההרחקות הם מדאורייתא או מד"ס, ועכ"פ אין חיוב כרת אלא על בועלה.

אכן, דעת הרמב"ן בהשגות (ל"ת שנג) דקריבות דעריות הוי רק גזירה דרבנן, וקרא דבתו"כ אסמכתא בעלמא, ולא מיירי בקריבות אלא בביאה. וכן מפו' להדיא בתשו' פני יהושע (אה"ע סי מד). ויע' בשו"ת שבט הלוי ח"ג סימן קפו, דמ"מ מודה הרמב"ן דאסור מה,ת מעין גדר חצי שיעור באיכות.

[מתעניין]

צריך לעיין בשיטות בחילוק בין מיתה בידי שמים לכרת

כי לפי זכרוני הרי הפירוש הרווח הוא שהכרת יש בו 'תוספת' על המיתה, כלומר שלא די שהוא חייב מיתה בידי שמים עוד תהא מיתה זו בלא שישאיר אחריו זרע או בחצי ימיו.
וא"כ בהחלט אפשר להבין את המילים 'חייב מיתה (בידי שמים) וגם חייב כרת (שיכרת זרעו)' וכדו'.

ר' בס' שערי תשובה סי' קז

והעתקתי כאן:

שערי תשובה קז.jpg (45.71 KiB) נצפה 4735 פעמים

[אליהוא]

כתבתי באופן של ק"ו, אבל ודאי שיתכן שחמורים ד"ס יותר מיינה ש"ת.

אם זה חלק מאזהרות וכדו' יש לבדוק איך כתב בחיי"כ אחרים.