הודעהעל ידי הקיק » ג' אוגוסט 28, 2012 1:28 pm
במבוא לספר 'שולחן תמיד' על או"ח לרבי שלמה חלמא כרך ראשון, שיצא מכת"י ע"י מכון שלמה אומן ומכון ירושלים בשנת תש"ס עמ' 24-26 כתבתי כך:
יחס גדולי החסידות לרש"ח
מסורת חסידית מבוססת תולה ברש"ח התנגדות עזה לחסידות [הע' 34: ראה למשל בספר 'ספורי חסידים' לגרש"י זוין עמ' 522 [סי' 536], שם מסופר שרש"ז בעל התניא שלח פעם בשעת הצורך חסיד אחד לבדוק מה כתוב בספר מרכה"מ בענין מסויים, כי הוא עצמו לא רצה לעיין בו מפני שהיה 'מן המתנגדים החריפים לחסידות… וכשראה כי טוב פתר אמר שכינתא בגלותא'. גם הגר"מ הלברשטם שליט"א חבר הבד"ץ בירושלים סיפר לי שמסורת בידו מאבותיו שרש"ח עזב את רבנותו בעיר חלם בעקבות לחץ החסידים נגדו משום שהיה מתנגד להם, כמו שאח"כ נאלץ לעזוב את ארץ ישראל מאותה סיבה. וראה בספרו של בריק עמ' 23 ואילך, וראה להלן.]. לכאורה ניתן היה לומר שהמסורת הזו מתבססת על הקדמתו של רש"ח למרכה"מ ח"א הנ"ל, שבו בתוך דבריו על 'הכת הראשונה' של הלמדנים יש לכאורה כמה משפטים שבהם מבטא רש"ח ליגלוג חריף על החסידים ודרכיהם. אך כאמור לעיל לא סביר כלל לתלות במקור זה את המסורת על התנגדות רש"ח לחסידות, מפני שבשנת תקי"א לא קמו עדיין קבוצות חסידיות בגליציה, ורש"ח הרי מתאר את מה שראו עיניו, כפי שברור מתוך לשונו.
אולם נמצאת לפנינו אגרת שכתב ר' מנחם מנדל מוויטפסק מארץ ישראל בחודש ניסן תקמ"א לחבריו שנותרו בגולה [הע' 35: האגרת נדפסה לראשונה על-פי כת"י ב'ירושלים' של רא"מ לונץ כרך ה תרס"א עמ' 266-269, והיא נדפסה גם כמכתב הראשון ב'לקוטי אמרים' ח"ב שבספר מגיד דבריו ליעקב [לבוב תרע"א]. כמו כן נדפסו קטעים ממנה בספר טבור הארץ לר"מ קליערס [עג, ב – עד, ב]. האגרת מובאת גם בספר בית רבי ח"א עמ' 12, ושם טוען היילמן שהיא נכתבה בתק"ם ולא בתקמ"א.], ובתוך דבריו הוא כותב בזה הלשון: …'ויתבשרו אהובי ידידי מעילוי אה"ק, אשר נתעלה בכמה דברים. והאחד מהם שמו ר' מיכל שוחט מאנשים (שלו) [שלנו] נעשה שוחט דמתא בעה"ק טבריא ת"ו. וזה היה נס מופלא [הע' 36: הכוונה להצלחת ההתיישבות בטבריה.], שהרב דק"ק לבוב נתיישב בעה"ק הנ"ל, כי בידו היתה אגרת מסטאנביל לכבדו כבוד גדול וליתן לו דירה הגונה לפי כבודו [הע' 37: 'פקידי א"י בקושטא' היו בעלי המאה והדעה בקהילות הספרדיות בא"י באותה תקופה. ואכמ"ל.], מפני שהוא למדן גדול בעיני הבריות, ועשיר מופלג ג"כ בעיני הבריות - מפני שאינו שלו רק מן הרבנית [הע' 38: זהו ההסבר מדוע עושרו הוא רק 'בעיני הבריות'.]. וכן היה, שנתנו לו דירה (מעה"ק) [בעה"ק] הנ"ל הטובה ויפה מעולה שבבתים. והנה עזרני ה' עד כה שנתגרש מן השמים שלא ע"י פעולת אדם מעה"ק הנ"ל לכפר שפרעם, ומשפרעם לעכו, ובכל מקום שהלך ניזוק היזק גדול בגוף וממון, עד שברח מעכו' [הע' 39: כנראה הכוונה שברח לחו"ל.] וכו'. פשטות הדברים מורה ש'הרב דלבוב' הפריע לקבוצת החסידים להתיישב בטבריה, ורק אחרי שעזב היתה להם הרווחה.
והנה, כבר פרומקין ב'תולדות חכמי ירושלים' [הע' 40: כרך שני עמ' 78 [ח"ג פרק ב סע' כה].] קבע שרש"ח הוא זה שנקרא באגרת 'הרב דלבוב'. הוא כותב שרש"ח הגיע לארץ בשנת תקל"ט 'ולא שכן שם שנים הרבה [הע' 41: כאן לא דקדק פרומקין בלשונו, שהרי בכל מקרה שהה רש"ח בא"י כשנה אחת, שהרי קיימת כאמור [לעיל הע' 30] הסכמה שנתן לספר שמן זית זך לר' שלמה מולכו בה הוא חותם 'מדי עוברי פה ק"ק אזמיר לארץ הקדושה, ר"ח אב תקל"ט', ובאגרת רמ"מ מוויטפסק מניסן תקמ"א מוזכר שכבר עזב את הארץ.], ובעבור כמה סיבות דעדו עליה הוכרח לנוע ממקומו לחו"ל בשליחות ארעא קדישא'. ואכן, אין שום 'רב דלבוב' אחר באותה תקופה המתאים לתיאור זה חוץ מרש"ח [הע' 42: מקום רבנותו האחרון היה העיר לבוב, וגם הדברים בענין עושרו של רש"ח, וההערה שלעושר זה הגיע בעקבות נישואיו, מתאימים מאוד לידיעותינו על רש"ח, שהיה כאמור חתן ר"מ פרנס מעשירי הדור.], וסביר להניח אם-כן שהמדובר עליו. אולם הענין תמוה, משום שעובדת היותו בא"י לא הוזכרה כלל בהקדמת המו"ל למהדורה השניה של מרכה"מ שנכתבה סמוך לאחר פטירתו [הע' 43: לא מצאתי איזכור על שהיית רש"ח בא"י גם בשום מקור אחר, חוץ מבמכתב רצ"ה לעהרן, ראה להלן.], וקשה להניח שעליית רש"ח לארץ ומגוריו בה, ויציאתו ממנה לאחר חודשים לא רבים, לא עשתה רושם. מכאן רבו הסוברים שרש"ח כלל לא הגיע לארץ, ושהתעכב בסלוניקי להדפסת מרכה"מ ח"ב עוד כשהיה בדרכו לא"י, ושם נפטר [הע' 44: לכך יש לצרף את העובדה שגדולי חסידות אחרים העריכו ושיבחו את רש"ח ללא שום הסתייגות, ראה בהסכמות לספר 'שולחן ערוך' לרש"ח. ראה גם להלן הע' 63 שהאדמו"ר ממונקץ' העתיק בכבוד גדול קטעים מספר השו"ת של רש"ח עוד כשהיה בכת"י. גם החוקר החשוב ר' מאיר וונדר הגיע למסקנה שכנראה 'הרב דלבוב' אינו רש"ח, ולמסקנה זו הצטרפתי בזמנו גם אני במאמרי ב'המעין' הנ"ל [הע' 28]. אולם ראה להלן שקרוב לוודאי ש'הרב דלבוב' הוא הוא רש"ח.]; אך נראים הדברים כאמור שבכל זאת 'הרב דלבוב' אינו אחר כי אם רש"ח [הע' 45: החוקר אריה מורגנשטרן בספרו 'מיסטיקה ומשיחיות' [ירושלים תשנ"ט] עמ' 174 הע' 102 מצטט קטע ממכתב רצ"ה לעהרן לר' ישראל משקלוב, וממנו מוכח לכאורה ש'הרב דלבוב' הוא רש"ח ולא אחר: מדובר על מכתב משנת תקצ"ב, כמה עשרות שנים לאחר תקופת רש"ח, ובו רצ"ה לעהרן מתווכח עם דברים שכתב לו ר' ישראל משקלוב בענין היחס לחסידים, וביניהם הזכיר ר' ישראל בפירוש את המאבק שניהל בזמנו 'הגאון מרכבת המשנה' בחסידים בטבריה, עובדה שעליה מביע רצ"ה לעהרן את צערו. בהערה הנ"ל הובאו הדברים בקיצור, וכאן אני מצטט חלק ניכר ממכתב רצ"ה לעהרן בחלק העוסק בענין זה, מתוך כתה"י של אגרות הפקוא"מ [כרך 5 דף 24 ע"ב; אני מודה בזה לד"ר מורגנשטרן על ששלח לי את נוסח האגרת, שלה הוספתי חלק מן הפיסוק ופתחתי חלק מראשי התיבות, וגם ההוספות בסוגריים מרובעים אינן מדברי רצ"ה]: '…יפה דיבר רום פאר מעלת כבוד תורתו נ"י [ר' ישראל משקלוב] כי להופכני [למתנגד] אי אפשר, הגם שלא מטעמיה מה שכתב היותי אחוז בשורשם [של החסידים], והם דברים בלתי מובנים לי; אך גוף הדבר אמת שלא יהפכני בדבריו למתנגד, ואדרבא פעל ההיפך במה שהוסיף לכתוב שם מדברים שאירעו בימי קדם בטבריה ועד כה; דהיינו, מזמן אחרון עד כה לא דיבר רום פאר מעלת כבוד תורתו נ"י על הכלל כולו של חסידים כי אם על פרטי אישים, אמרתי הדין עמו, כי הגם טובה היא ענין החסידות – אינה מכרעת אם פרטי מעשי האיש אינם כתיקונן. ולא תליתם רוע המעשים אשר קבל עליהם בענין החסידות ח"ו, אדרבא, אמרתי אפשר אם לא היה באותן פרטי אישים הטוב מצד החסידות היו יותר גרועים. אלא השתא דשדי תיכלא בכולהו, ומעורר על הישנות מזמן הגאון מרכבת המשנה זלה"ה, לא שמיע ולא סבירא לי [לקבל את דעת ר' ישראל נגד החסידות]. ומה שנסמך מדברי הגאון החסיד הקדוש רבינו אליהו זלה"ה זיע"א - אמינא ולא מסתפינא: מי שלא הגיע למדרגת הגאון החסיד זצוקללה"ה בכל מילי - יניח גם זה, כי עד שירצה להתדמות אליו בזה - ישתדל להדמות אליו תחילה בסדרי קדושה וטהרה ובשקידות תלמוד תורה בקדושה ובטהרה, לילה כיום מאירה. וכל עוד שימצא את עצמו חסר משלימות ההוא באין ערוך ערכו לערך הגאון החסיד קדוש זלה"ה – יניח גם ענין ההתנגדות, ולא יזכיר מ"ש הגאון חסידא קדישא זלה"ה בענין.זה. ודי בהערה זו… ויעמוד הקנה במקומו בפרט זה, כי ידעתי גם ידעתי שגם אני לא אהפוך דעת רופמכ"ת נר"ו בענין זה, ומה ניגע על חינם! ומעולם לא עלתה על לבי לדבר בגוף הענין עם רופמכ"ת נ"י, כי אם ביקשתי שלום ורדפתיהו, וכתבתי לכל הצדדים למען השלום'. ע"כ בענין זה במכתב רצ"ה לעהרן לר"י משקלוב. הדברים עצמם, הנדפסים כאן לראשונה, מיוחדים במינם, ואכ"מ להאריך בהם; אולם מפורש יוצא מכאן שר' ישראל משקלוב סיפר לרצ"ה לעהרן על התנגדותו של רש"ח לחסידים בטבריה בזמנו, וזו הוכחה נחרצת שאכן 'הרב דלבוב' הוא רש"ח. וראה להלן הע' 48.], והדברים החריפים שכתב עליו רמ"מ מצביעים אכן לכאורה על היות רש"ח מתנגד לחסידים בארץ ישראל.
אולם אין שום הכרח שהמדובר על מלחמת דעות נגד החסידות. כבר כתבו [הע' 46: ישראל היילפרין בספרו 'העליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל' [תש"ז, עמ' 33-34].] שסביר להניח שרש"ח התערב כאן במאבק בין המתיישבים החדשים החסידים מצד אחד - לבין האשכנזים והספרדים הוותיקים ועימם הפקיד הראשי בצפת מטעם יהודי איסטנבול [הע' 47: ראה הע' 37 לעיל.] מצד שני, והמעבר של רמ"מ וחסידיו מצפת לטבריה יחד עם עזיבתו של רש"ח גרמו לשיכוך המריבה [הע' 48: עי' במאמרו של יעקב חסדאי 'על מתנגדים וחסידים בארץ ישראל' שהתפרסמה ב'שלם' גל' ד [תשמ"ד] עמ' 249, שלדעתו אכן היה רש"ח מתנגד תקיף לחסידים בא"י. וראה מ"ש ברנאי בספרו 'אגרות חסידים מארץ ישראל' עמ' 83 ואילך, שלדעתו מוכח מאיגרת רמ"מ שעד שלא עזב רש"ח את טבריה לא יכלו החסידים להתיישב בה, אם כי עזיבתו לא היתה קשורה להתנגדותו לחסידים; לכן התייחסו החסידים לעזיבתו את טבריה כלנס. וראה בפנקס ועד ארבע ארצות עמ' 529 ובהערות שם. וראה מ"ש מורגנשטרן בספרו הנ"ל [הע' 45] עמ' 174 ועמ' 201-202 בענין זה.]. בוודאי שאין שום רמז באגרת רמ"מ שהחסידים גרמו לגירושו מן הארץ, אלא להיפך – משמע שהשלטונות רדפו אותו ואת ממונו עד שנאלץ לעזוב, וגם אז לא ניתק את קשריו עם ארץ הקודש אלא יצא מן הארץ לאירופה, כנראה באופן זמני, בתפקיד שד"ר קהילות הספרדים. את יציאתו מן הארץ ניצל להדפסת ספרו מרכה"מ ח"ב בסלוניקי, ובה נפטר כאמור לאחר זמן לא רב בעיצומה של ההדפסה.
ע"כ.