חרם דר"ג על קריאת מכתב ללא רשות- מוסכם על הראשונים?

[סליחות]

ידוע החרם של ר"ג שלא לקרוא מכתב ללא רשות הבעלים, לכאורה יוצא מזה שלולי החרם זה היה מותר מעיקר הדין, האומנם?
לפי הרמב"ם בהלכות דעות יש איסור למכור בשר נבלה כאילו הוא בשר שחוטה משום גניבת דעת, האם בקריאת מכתב השני בלא רשות אין גניבת דעת?

האם יש ראשונים שלדעתם המפורשת מותר לקרוא מכתב של השני בלא רשות?

[יאיר]

מויקי:

תוקף התקנות

על פי כמה מקורות, שאמינותם אינה ברורה, נקבע שתוקף התקנות יעמוד עד סוף האלף העברי, דהיינו עד שנת 1239 לספירה, שבה הסתיים האלף החמישי, והחלה שנת 5000 ליצירה. בכל מקרה, מרבית קהילות ישראל קיבלו עליהם את התקנות הללו גם לאחר מכן, למעט קהילות כמו יהדות תימן, שאמנם לא קיבלה אותן, אך כפופה לחלק מהן מתוקף הדין הרבני הנוהג בישראל. חלק מיהודי תימן המשיכו בפוליגמיה גם לאחר תקנות רבנו גרשום.
חיזוק התקנות

רבי יעקב תם חיזק את התקנות, והוסיף עליהם.


(אגב מדובר ב-3 תקנות עקריות ועוד כ-20 תקנות נוספות)

http://www.lawguide.co.il/articles/3608 ... 7%95_9055/
הכותב: סגרון צבי נתיבות (לקט פסקים עם מקורות וציונים).

א. אסור לקרוא מכתבי חברו שלא מדעתו ובלא רשותו, ואף איגרת גוי אסור, ויש שנהגו לכתוב ופגי"ן [ופורץ גדר ישכנו נחש] דרגמ"ה, ומ"מ אף אם לא כתוב כן אסור לפתוח איגרת חברו (1).



ב. אם בעל הכתב זרקו פתוח ומצאו אחר מותר לקראו, ומ"מ אם מצא איגרת פתוחה שכתוב עליה ופגי"ן דרגמ"ה או שמצא איגרת חתומה אסור לקרוא בה וחייב להחזירה לבעליה (שו"ת הלכות קטנות סימן נט').



ג. השולח מכתב ביד חברו, וחברו חושש שמא יש בתוכו דבר המזיקו, אל יפתח שלא ימעול בחרם, אלא יחזירנו לבעלים, ואם אין לו תקנה פורר וזורה לרוח (שו"ת הלכות קטנות סימן קעג'). ולענ"ד עדיף שיניחנו אצלו ולא יזרקנו עד שיברר את הדבר ויעשה שאלת רב (עיין בסעיפים ז',ח' ובציון 5).



ד. יש לצדד להחמיר שאף מכתב פתוח, כגון פקס או גלויה אסור לקרוא בלא רשות חברו (2), ומ"מ מותר לו לבדוק אם המכתב מיועד אליו.



ה. מכתב פתוח העוסק בדברי תורה המיקל לקראו ע"מ ללמוד יש לו על מי לסמוך (3), אבל מכתב סגור אף שידוע שעוסק בדברי תורה אסור לקראו.



ו. אסור לבצע האזנות סתר (4) או לחדור למחשבו האישי של חברו או לחשבון הבנק שלו או לתיקו הרפואי וכיוצא בזה.



ז. במקום שיש חשד ורגלים לדבר רשאים בית הדין לבדוק בביתו או בחפציו או במסמכיו או בחשבון הבנק שלו על מנת לברר את הדברים ולדון דין אמת לאמיתו (5), וכל מעשיהם יהיו לשם שמים.



ח. וכן מסתבר שמותר לרב/מורה במוסד חינוכי במקום הצורך לבדוק את חפצי התלמידים, וכל כוונותיו יהיו לשם שמים.



ט. אסור לפתוח את מכתבי חברו אף אם משער שחברו מסכים לזה (6).



י. מי שרואה את רכוש חברו הולך וניזוק, אפשר שמותר לו לפתוח את מכתביו על מנת למנוע את הנזק (7).



יא. יש אומרים שבין בעל לאשתו לא חל חדר"ג הנ"ל, הואיל ויש בניהם הסכמה אישית שלא להסתיר ולהעלים מידע זה מזה (8).



מקורות וציונים



1. בספר כל בו סימן קטז' הובאו שם דין תקנות רבנו גרשום ותקנת הקדמונים ז"ל, ושם כתב שלא לראות מכתב ששולח אדם לחברו בלא ידיעתו ובלא רשותו. וכן הוזכר עניין זה בשלטי גיבורים פרק ה' דשבועות דמה שנוהגים לכתוב על האיגרות דאיכא חדר"ג, נראה דאם הפותח איגרת יודע שיש חדר"ג בר נידוי הוא.



וכן בבאר בגולה יו"ד סו"ס שלד' כתב חרם שלא לראות בכתב חברו שלא ברשותו אא"כ זרקו. וכן הוזכר החרם הנ"ל בשו"ת הלכות קטנות סימנים נט',קעג',רעז', וכן בברכ"י יו"ד סימן שלג' אות יד', רוח חיים פלאג'י ח"מ סימן כז' וביתר המקורות שצויינו באנציקלופדיה תלמודית כרך יז עמוד תנב'.



וכתב מרן החיד"א בברכ"י יו"ד שלג' אות יד': הפותח איגרת חברו עובר על חרם רגמ"ה (ש"ג פ"ה דשבועות), וכתב בשו"ת מחנה חיים ח"ג סימן מז' דראוי ליסרו, והרב בית דוד סימן קנח' העלה דאף בשוגג צריך כפרה והתרה שהוא קרוב למזיד.



ומסתברים הדברים שאף קודם זמנו של רבנו גרשום, אסור היה לקרוא במכתבי חברו שלא מדעתו, ויש להביא לכך ראיה מן המקורות הבאים (אף שניתן לדחות חלק מהם), כדלקמן:



· ספר מלכים א ב', ה'- "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה", וביארו רש"י והרד"ק בשם התנחומא: עשה לי- שהראה הספר ששלח לו דוד ביד אוריה, וכן רמז למדרש זה בשו"ת הלכות קטנות סימן קעז'.



· מדרש איכה רבה פרשה א' אות יט': הלך משם רבי יהושוע ומצא תינוק אחד ובידו כלי מכוסה. אמר לו: מה בידך מכוסה בכלי זה? אמר לו: אילו הייתה אימי רוצה שתדע מה שבתוכה לא הייתה אומרת לי שאכסנו.ע"כ. ומשמע מכאן דאם היה כלי פתוח אין להקפיד בדבר.



· יומא דף ד',ע"ב- מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר: "וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". וכתב הריטב"א שם דאפילו במקום שיש קריאה ששומעים הקול הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור. ובתורה תמימה ריש פרשת ויקרא כתב די"ל שמפרש האי לאמר כמו לומר לישראל, משמע שאם לא הרשהו- לא היה אומר. ובסמ"ג לאוין סימן ט' למד מכאן שאם אומר בלא נטילת רשות עובר בלאו, ומפרש הכוונה לאמר- לאו אמור. ונראה דמ"ש עובר בלאו, דרשה זו אינה אלא אסמכתא.



· סנהדרין דף נט',ע"א: אמר רבי יוחנן: עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב",לנו מורשה ולא להם וכו', ומיגזל קא גזיל לה. וכ"פ הרמב"ם הלכות מלכים פ"י ה"ט: גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. ומוכח דכיוון שהתורה היא קניינו הרוחני של עם ישראל,יש בכוחו לאסור שלא ילמד גוי את תורתו. ומוכח שאין לקרוא במכתבי חבירו שלא מדעתו, ועוד יש ללמוד מכאן שיש לאדם "זכות יוצרים" על דבר שחידש, כמו שיש לעם ישראל זכויות יוצרים על התורה הקדושה, ולכו יש בכוחו למנוע מגוי מלעסוק בתורה.



· מסכת ד"א רבה פרק ה': לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חברו וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם שנאמר: "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו אייכה" (בראשית ג,ט). וכן בנידה טז,ע"ב איתא: אמר רשב"י: ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן: הנכנס לבית חבירו פתאום ואצ"ל לבית חברו, וביאר רש"י: דלמא עבדי מידי דצניעותא. וכן הרד"ק (בראשית ג, ט) כתב: השמיעם הקול קודם הדיבור כדי שיתכנסו ויחבאו בתוך עצי הגן בשעת הדיבור, ולמדה תורה דרך ארץ שלא יכנס אדם אל חברו פתאום אלא ישמיע קול תחילה או ידפוק על הדלת שמא עושה דבר צניעות בביתו.ע"כ. ולכאורה י"ל לענ"ד דהיינו טעמא שציוותה התורה שאסור לבעל חוב או לשליח בית דין להכנם לביתו של הלווה ולמשכנו, כמו שנאמר :"בחוץ תעמוד" (דברים ), ונתבארו פרטי דין זה בגמ' ב"מ קיג, ע"א. ומכל הנ"ל יש ללמוד שיש לאדם בעלות על ביתו וצינעתו, ומאן יש ללמוד שאסור לאדם לקרוא במכתבי חברו שלא מדעתו שמא יפגע בצניעותו.



· גמ' ב"ב ג, ע"א: היזק ראיה שמו היזק, וכתב הרמב"ן בחידושי ב"ב נט, ע"א: וכ"ש בהיזק ראיה דאדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא. וכתב הסמ"ע בביאורו לשו"ע ח"מ בסימן שעח' ס"ק ד' דהיזק ראיה גורמת היזק, כגון שחברו לא יעשה עסקיו בחצר מכח שבוש ממנו. ע"כ. דהיינו שהטעם להיזק ראיה הוא משום מניעת תשמיש. והקהילות יעקב ב"ק סימן ה' כתב שבדין היזק ראיה יש שלושה עניינים: היזק לגופו, היזק לממונו ואיסורא וכו'. והטעמים הנ"ל שייכים אף בנידון דידן שלא לפתוח מכתב חברו שלא מדעתו. ולענ"ד יש להוסיף שאם מאזין ושומע לדברי חברו או שפותח מכתבי חברו גורם לחברו, גורם לחברו הוצאות וטרחה שלא לצורך כדי שלא יחשפו את מצפוניו, ומטעם זה יש לאסור.



· מדרש תנחומא פרשת בלק: בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים, ולא גילו מסתרים שלהם.



· מאירי סנהדרין לא,ע"א- ואף בכל דבר שמחברו לחברו חייב אדם שלא לגלותו ושלא להביא דבר מזה לזה, ועל כולם נאמר: "לא תלך רכיל בעמך". וכיוצא בזה כתב בשו"ת הלכות קטנות סימן רעז': בלאו הכי אף אם אין כתוב ופגי"ן על האגרת נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חברו, משום "לא תלך רכיל בעמך".



· אנציקלופדיה תלמודית כרך יז' עמוד תנד' בשם האחרונים (תורת חיים, שו"ת חקקי לב יו"ד סימן מט')- יש לאסור מטעם שהרי הוא כשואל שלא מדעת שדינו כגזלן או מטעם ואהבת לרעך כמוך או מטעם מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך או משום גניבת דעת. ולפי חלק מהטעמים הנ"ל יש לאסור לפתוח אף אגרת של גוי שבאיסור גזל אין הבדל בין ישראל לגוי [ אמר המגיה: אמנם יש מקום לחלוק על טעם זה די"ל שאם הישראל פותח מכתבו של גוי ואין הגוי יודע אין איסור, וכמו שפסק הרמ"א ח"מ סימן רפג': ישראל שהיה חייב לגוי ומת אם אין הגויים יודעים מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו, וע"ע בסמ"ע ס"ק ו' ], וכן אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי.



· שו"ת הרא"ש כלל סח' סימן כה', טור ח"מ סימן טז': אין כופים לאדם להראות שטרו שאין אדם רוצה להשביע את עצמו שידעו העולם עושרו וממנו. וכתב הדרישה שם שיש לזה ראיה מגמ' ב"ב מו',ע"א ופרוש רשב"ם שם שא"צ להראות את ממונו שלו או של אחרים.



2. כן נראה לענ"ד ע"פ הטעמים שכתבתי בציון הקודם, ועוד דאפשר שחרם דרגמ"ה חל אף על הקורא מכתב פתוח, דאי במכתב סגור פשיטא דאסור. ושוב ראיתי שכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים ח"מ סימן כז' דלקיחת אגרות מבלי ידיעת הבעלים איכא משום חדר"ג דאפילו כשהיא פתוחה שמא המשלח מקפיד שלא ידעו אחרים.



3. דהנה שנינו התוספתא דב"ק פ"ז מ"ג: אבל המתגנב מאחורי חברו והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרה גנב זוכה לעצמו וכו', וכ"ה בילק"ש משלי סימן תתקלט', וכן המרדכי ב"מ סימן רצג' והרמ"א ח"מ סימן רצב' סעיף כ' כתבו: אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, וכתב הגר"א שם שמקורו במדרש ובתוספתא הנ"ל, וכתב הסמ"ע שם דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ידעינן ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו, דאסור לקרות ממנו, דאסור לקרות מתוכו ומקרי שולח יד בקריאתו ובהעתקתו. אבל הש"ך שם כתב דאע"פ שזה מקפיד על ההעתקה מ"מ מותר להעתיק.



ומ"מ מסתבר לענ"ד דבמכתב סגור אף שידוע שעוסק בדברי תורה יש לצדד להחמיר שלא לפתחו ולקראו שמא יש בו גם דברים אישיים.

ובגמ' ברכות דף סב, ע"א איתא: רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב שמעיה דשח וצחק ועשה צרכיו, א"ל כהנא הכא את פוק דלאו אורח ארעא, אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך.ע"כ. ומוכח נמי מכאן שאם כוונתו לשם שמיים שפיר דמי, ומ"מ מעשה כעין זה דרב כהנא י"ל דלא שרי אלא לאנשים בדרגתו של רב כהנא, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.



4. כן נראה ע"פ הטעמים שהובאו בציון 1, ואף שכתב המאירי ב"ב דף ב',ע"א: הא כל שנסתלק היזק ראיה הולכים אחר המנהג ואף המחיצה קלה שבקלות ואין חוששים להיזק שמיעה כלל, ר"ל שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם. ע"כ. אין ללמוד מדבריו שמותר להאזין לדברי חברו או לשים מכשירים ע"מ לשמוע לדברי חבירו, אלא קמ"ל שאין יכול לכפות לחברו לשלם עבור מחיצה עבה כדי שלא ישמעו זה את זה, ומ"מ אסור להאזין לדברי חבירו.



5. כן נראה לענ"ד ויש לזה ראיה מהמקורות הבאים:



· תוס' ב"מ דף ע,ע"א ד"ה "אתא": ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבואו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה, וכיוון שמביא עדים אין להם לבי"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה. וכ"פ הרמ"א ח"מ סימן רצז': אמר המפקיד חפץ פלוני הפקדתי בידו שסימנו כך וכך ואנו רואים ביד היתומים חפץ זה צריכים להראותו לעדים, ואם עדים מעידים אותו שהוא זה מחזירין אותו. ע"כ. ומכאן שמותר לביה"ד לעיין בחפציו של החשוד בדבר ולבדוק את הדברים.



· פתחי תשובה ח"מ סימן עה' ס"ק יט': כתב בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קנה' מעשה באחד שמצא תיבתו פרוצה ונגנב ממנה הון רב, ויש כמה אומדנות המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה את המעשה וכו', אם הדבר ברור ע"פ חקירת אנשים יראים שיש מקום לחשדו, רשאים ליסרו קצת כדי שיודה על האמת, ובלבד שיסכימו שלושה בעלי תורה יראי ה' ושונאי בצע. ע"כ. וה"נ במקום שיש חשד ורגלים לדבר רשאים בי"ד לבדוק בביתו או במכתביו של החשוד.



· סנהדרין דף לב', ע"ב: דין מרומה צריך דרישה וחקירה.



· גיטין דף מה',ע"א: אמר רב עיליש איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו, אמר נשי כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא, שמעינהו דקאמרן וכו', ומבואר מכאן שמותר לאדם לעקוב אחרי חבירו או תלמידו על מנת לדעת את מצבו הרוחני.



· ברכות דף נו',ע"א: בהדי דקא סליק נפל סיפרא מיניה, אשכחיה רבא וחזא דהוה כתיב ביה, כל החלומות הולכין אחרי הפה. ע"כ. ומוכח מכאן שמותר לאדם לעיין בספרי חבירו ע"מ לתהות על קנקנו, כמו שרבא עיין בספרי בר הדיא כדי לגלות את דרכו של בר הדיא, וכן נראה מלשון העץ יוסף והכותב בפרושם לעין יעקב שם.



· סוטה דף ז': היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים וכו', וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו עד שהוא מגלה את ליבה וסותר את שערה וכו', וכל הרוצה לראות בה רואה ונשים חיבות לראותה.



ולכאורה יש להקשות על זה מסוגיא דסנהדרין דף סז', ע"א: שאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזו דמסית, כיצד עושים לו וכו', ומבואר דדווקא מסית מותר להכמין לו ולעקוב אחריו, אבל החשוד לשאר עבירות אין מכמינין לו ואין לנו רשות לעקוב אחריו, וצריך בירור. ויש לדחות דהכי קאמר דשאר חייבי מיתות אין חובה עלינו להכמין לו ולעקוב אחריו, ומ"מ אם רצו לעשות כן שפיר דמי. ואילו מסית חובה על בי"ד להכמין לו ולעקוב אחריו. ועכ"פ מכל הראיות שהבאתי לעיל מוכח מותר לבית הדין או לרב בישיבה לעקוב אחרי מי שהוא רואה צורך לעקוב אחריו ולבדוק מכתביו.



6. שהרי הלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (ב"מ כא',ע"ב), דאע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא הוי לא ניחא ליה.



7. כן יש ללמוד מסוגיא דב"מ לח', ע"א ושו"ע ח"מ רצב' סעיף טז' דהמפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו עושה תקנה לבעל הפיקדון אם אינו בעיר ומוכרם בבי"ד, וכיוצא בזה פסק השו"ע רצ', ט', וכן מסוגיא דב"מ לח',ע"ב דמורידין קרוב לנכסי שבוי, וביאר הרא"ש שם בסימן יב' דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן, כמו כן חייבים בי"ד להשתדל בתקנת שבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו, וכ"פ השו"ע ח"מ רפה',ב'. וכן יש ללמוד דין זה מגמ' ב"ב נג',ע"א: האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, וביאר הרשב"ם: הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק.



8. בתחומין כרך יא' עמוד 303 כתב שיש מקום לסברא שבין בעל לאישתו אין לדבר על פגיעה בפרטיות, שכן בשטר התנאים שעורכים האשכנזים לפני הנישואין נאמר: ואל יבריחו ואל יעלימו, לא זה מזו, ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה ובחיבה, וכתב בשו"ת המהרי"ק שורש נז' שיש לכך משמעות של התחייבות ושיעבוד.



ולכאורה יש ראיה לזה ממדרש תנחומא פרשת וירא שאברהם אבינו לא גילה לשרה אשתו על ציווי ה' לעקוד את יצחק מפני שנשים דעתן קלה עליהן וכו', משמע דאי לאו האי טעמא צריך היה אברהם להודיע לה.

[סליחות]

היוצא מכל זה, שחרם דר"ג כביכול 'מיותר' היה, שהרי ממילא היה אסור והוא רק חיזק את האיסור על ידי חרם.
והאם באמת לדעת כל הפוסקים אסור להסתכל במכתב חברו? אני מנסה לחפש פוסק שמתיר (לא מתוך כוונת 'חיפוש היתרים' אלא כדי להביא את כל הצדדים)

[גאולה בקרוב]

אני מסכים עם הבנתך שיש בעיה פשוטה מצד דרך ארץ, ולכן מסתבר שכאן חידש רגמ"ה רק את ה"חרם", ולא כאיסור שתי נשים וגירושין בעל כרחה וכיו"ב, שחידש את עצם האיסור.

[אוצר החכמה]

למה אתם דנים מצד גניבת דעת ולא מצד גזל, כעין שליחות יד או שואל שלא מדעת, כי אפילו אם הפקידו אצלו, לשימוש זה לא הרשהו.

[משה מ]

לפום ריהטא נראה שרק באופן שמזיקו בכך יש איסור [ובאופן זה יש לבאר רוב האופנים המבוארים לעיל] והיינו משום מזיק.
אבל גזל ושואל שלא מדעת מה שייך כאן, וכי לקח ממנו דבר מה?
ולפי"ז חידש רבינו גרשום שאין לקרוא בשום אופן במכתבי חבירו.

[אוצר החכמה]

מותר לי לקרא בספר שלך ללא הסכמתך?

[למאי_נמ?]

אם הנחתי ספר פתוח ברה"ר או בבית של מר - איזה איסור יש בקריאתו? (גם אם הזזת הספר עלולה להיכנס לדיני שואל שלא מדעת)

[מזרעו של אהרן]

למה אתם דנים מצד גניבת דעת ולא מצד גזל, כעין שליחות יד או שואל שלא מדעת, כי אפילו אם הפקידו אצלו, לשימוש זה לא הרשהו.

לפי דבריך בכלל האיסור של רבינו גרשום הוא גם להקריא מכתבים של אחר ולא רק לקרוא כתבי אחר.
ואפשר שכך הוא האמת.

[אוצר החכמה]

אם הנחתי ספר פתוח ברה"ר או בבית של מר - איזה איסור יש בקריאתו? (גם אם הזזת הספר עלולה להיכנס לדיני שואל שלא מדעת)

כלומר אתה מתרץ שחדר"ג נצרך למקרה שמישהו הניח מכתב פתוח, אולי. בכל מקרה האם איסור גניבת דעת יש כן באופן הזה?

לעצם העניין הוזכר כאן שלא חייב להיות שאין איסור בלאו הכי, אלא ייתכן שכיוון שראה שהדבר פרוץ החרים עליו.

[אוצר החכמה]

למה אתם דנים מצד גניבת דעת ולא מצד גזל, כעין שליחות יד או שואל שלא מדעת, כי אפילו אם הפקידו אצלו, לשימוש זה לא הרשהו.

לפי דבריך בכלל האיסור של רבינו גרשום הוא גם להקריא מכתבים של אחר ולא רק לקרוא כתבי אחר.
ואפשר שכך הוא האמת.

לא הבנתי מה אתה מתכוון לפי דברי, אבל אם אני מבין נכון אתה טוען שאם אני שולח מכתב, אסור מקבל המכתב משום חדר"ג להראותו לאחרים? זה נראה לי חידוש גדול.

[סליחות]

למה אתם דנים מצד גניבת דעת ולא מצד גזל, כעין שליחות יד או שואל שלא מדעת, כי אפילו אם הפקידו אצלו, לשימוש זה לא הרשהו.

מפני שאמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה.
לכאורה משום גזל גם כן אין בהן.

[אוצר החכמה]

מפורש בב"מ שאסור לקרא בספר של אחר.

[סליחות]

מפורש בב"מ שאסור לקרא בספר של אחר.

כבוד הרב אוצר החכמה, גברא רבה קא חזינא, אך תיובתא לא קא חזינא,
לא מפורש שם כלום.
הגמרא שם לא דנה בכלל מצד איסור להסתכל בדברי חבירו אלא משום הבלאי בלבד שיש בעיסוק בספר תורה.
אולי באמת אם מסתכל במכתב של חברו זה לא דומה ואין כאן כל כך היזק כמו בס"ת?!
ועוד, מה נאמר אם לא נוגע במכתב בכלל ואין כאן שום חשש של היזק ממשי אלא היזק ראייה... ?!

[אוצר החכמה]

אם הוא נוגע זה פשוט שאסור שכן משתמש וזה אותו עניין של הגמרא ב"מ, ועל האפשרות שלא נוגע כבר דן למעלה למאי_נפמ.

[ציבור]

האם במקום להראת מקום לויקי לא עדיף לציין לאנציקלופדיה תלמודית בערך חדר"ג שהאריך היטב בנושא?

[יאיר]

מויקי זה רק השורות הראשונות. השאר זה מאמר מאתר אחר (להפנות תמיד אפשר אבל לא תמיד יש גישה לזה וא"א להביא לפה).