לחסומים:
סודה של האות אל"ף
• האות א' הינה האות הראשונה באלפבית העברי.
• האות א' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה.
• האות א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אהחע (שנוטות להתחלף בינהן).
האות א' היא האות הראשית, המוליכה אחריה את שאר האותיות, כמו שהאור הלבן אוצר בתוכו את שאר הצבעים, כך גם האלף כוללת בתוכה את כוחות כל האותיות, אך בכח ולא בפועל. [להרחבה]
משמעות השם של האות - אָלֶף
אלפני בינה = למדני חכמה
המילה "אָלֶף" פירושה: לימוד, תירגול, רכישת ידע והשכלה (מכאן המילה אֻלְפָּן - בית לימוד). כך שמה ש-מְאַלֵּף גורם להבנה ולחידוד ההכרה, ההפך מדבר ש-מְעַלֵּף, שזהו דבר שגורם לאובדן ההכרה דווקא. כך שהופעתה של האות א' בראש סדר האותיות מרמזת לנו שעלינו להתחיל ללמוד.
שיכול אותיות: אָלֶף - פֶּלֶא
בעוד שהאָלֶף מביעה ידיעה ולימוד, "פֶּלֶא" הוא דבר שנִפְלָא מהאדם. ובשיכול אותיות נוסף - "אָפֵל" שגם משמעותו היא דבר לא ידוע, שטרם התגלתה ידיעתו.
אך בעוד שה"פלא" מציין את נפלאות הבריאה הראשונית, ה"אפל" מציין חושך ואפלה, הכאוס ששרר בעולם בטרם הבריאה.
"מלמד שאמרה תורה א'מת ל'מד פ'יך כדי שתזכה לחיי העולם הזה.
פ'יך ל'מד א'מת כדי שתזכה לחיי העולם הבא". [מדרש אוֹתִיוֹת דְּרַבִּי עֲקִיבָא]
מאחר והאות אל"ף הינה הראשונה בעברית כל מנהיג או מפקד בכיר נקרא "אַלּוּף" = הראשון. וכך גם אדם שזכה במקום הראשון בתחרות.
א - ל - ף,
אָלֶף-לָמֶד-פֵּה, הנשמה שהיא חלק א'לוה ממעל, מלמדת דרך המוח את הפה.
צורתה הגרפית של האות אָלֶף
האות אל"ף בצורתה פתוחה לכל הכיוונים (כמו היסוד שלה אויר). היא פורצת מסגרות, אין לה גג מעליה ולא בסיס מתחתיה גם לא "קירות" חוסמים בצידה.
האות אל"ף מורכבת משני אותיות יו"ד, אחת מצביעה למעלה לשמיים ואחת למטה לארץ ובינהם מחברת אותם האות ו"ו. (הסך הכולל של שתי אותיות יו"ד בצירוף ו"ו הינו - 26, בדיוק כמו הגימטריה של השם המפורש: י-ה-ו-ה ( = 26).
חוק שורש וענף
בצורתה של האות אל"ף בא לידי ביטוי - חוק שורש וענף שאומר: "אין לך עשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל". החוק הזה אומר שאם קיים משהו במציאות התחתונה יש לו שורש רוחני במציאות העליונה. כלומר המציאות התחתונה היא מעין מראה המשקפת את המציאות הרוחנית שבעולם העליון.
כלומר כמו שבכל אדם יש חלק רוחני וחלק גשמי כך גם באות אל"ף. הנשמה זוהי היו"ד הזקופה שבחלק העליון שבאל"ף, והגוף זהו היו"ד שמתחתיו. והוא כמו מראה ליו"ד שנמצאת למעלה. מה שקורה ביו"ד התחתונה, בגשמיות, משפיע לקרות על היו"ד העליונה.
האות ו"ו שחוצה לשניים את האות אל"ף נקראת בקבלה - פרסא.
סולם יעקב
[חלום סולם יעקב, מיכאל לוקס לאופולד ווילמאן, 1691]
הרב ברוך שלום אשלג מבאר מדוע ה-ו' שבאות א' מאוירת באלכסון ולא מאוירת ישר באותו מאמר בו הוא מבאר מדוע סולם יעקב הוא בהכרח באלכסון מימין לשמאל:
נמצא, שדוקא ע"י עלית מלכות לבינה, יכול העולם להתקיים. ועלית מלכות לבינה מכנה האר"י הקדוש בשם קו אלכסון. ואמר שזה סוד מה שכתוב (בתע"ס חלק ו' דף ת"א) וזה לשונו, "והנה אחר שצמצום עצמו הניח חד פרסא. וזה סוד "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים".
שזה סוד הא', שהקו של ה-א' הוא באלכסון, כמו שאומר (בתע"ס דף תס"ג) וזה לשונו, "כי דבר החיבור של ב' נקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה. ובחינה העליונה של כל מדרגה היא י', שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים, כזה י'". הרי שהשתוף מידת הרחמים בדין נקרא אלכסון. וזהו השורש, שגם בענף הגשמי, אין הסולם, שהיא בחינה שעולים ע"י הסולם, אלא בזמן שעומדת באלכסון, שהיא בחינת צמצום ב'. מה שאם כן סולם שעומד ביושר, שהוא בחינת מידת הדין אינו יכול להתקיים.
[מתוך מאמר: "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה"]
הגימטריה של האות אָלֶף
הערך הגימטרי של אל"ף הוא כמובן 1. ומכאן ייצוגה כמייצגת את אחדות הכל.
(המספר אֶחָד מייצג אַחְדוּת כמו שהמספר שְׁנַיִם מיייצג ריבוי - שְׁנִיּוּת ושֹׁנִי)
כשסופרים את מילויה של האלף: א+ל+פ=1+30+80=111 (שוב אחד)
בטבלה ערכם המספרי של כל האותיות באלפבית, כאשר האות ץ ערכה שווה ל-900
כך שאם ממשיכים בספירה האות אָלֶף שווה לאֶלֶף (1000)
רמז לריבוי שבאחדות.מילויה של האות אל"ף
בתרשים חלוקת האותיות לפי מוצאי הפה (מהגרון שהוא הכי פנימי עד השפתיים שבקצה הפה) ה-א' נמצאת בתחילה, ה-ל' בדיוק באמצע, וה-פ' בדיוק בסוף.
שורשיה במקרא:
"הַחֲרֵשׁ, וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב ל"ג, ל"ג).
הַחֲרֵשׁ מובנו גם היה שקט, חרישי וגם לחרוש בשדה כמו השור. (חיות הבקר המאולפות במקרא נקראות אֲלָפִים. השם שור הוא מלשון שררה, שר, אלוף. צורת האות בכתב דעץ, הכתב העברי העתיק, הוא ראש של שור. ניתן לראות השתמרות צורה זו בכתב הלטיני A)
האות א' מייצגת את נקודת האלוקות שבאדם
שלשה שותפים יש באדם: אביו, אימו ו-הבורא. המילה "אדם" מביעה זאת - א-דם.
דם בגימטריה - 44: אב (3) + אם (41)=דם (44). האב והאם נותנים לאדם את הגוף, את החלק החומרי, הדם הדּוֹמֵם שבו. ה-א' מבטאת את הנשמה שניתנה לאדם מאלוהים. גם המילה "ילד"- הנולד מהאב והאם, ערכו בגימטריה 44. (ובמילה איש הא' שולטת על ה-יש).
הופעותיה של האות א' כאות רבתי ואות זעירה במקרא
בתנ"ך יש שלשה סוגי אותיות: אותיות בינוניות, אלו הן האותיות הרגילות והקבועות בתורה. אותיות גדולות (אות רבתי), ואותיות קטנות (אות זעירה). כל אות מאותיות האלפבית מופיעה בתנ"ך פעם אחת כאות גדולה ופעם אחת כאות זעירה.
הופעתה של האות א' בתנ"ך פעם כאות גדולה ופעם כאות קטנה מלמדת אותנו שדווקא - הקטן הוא הגדול, והנראה גדול הוא קטן.
האות א' מופיעה כאות גדולה במילה "אדם" בפתיחה של הספר "דברי הימים" בפסוק הראשון: "אדם שת אנוש".
האדם הראשון חש כמקבל את אור אין סוף, אור של גילוי עצמי אדיר, שהשתקף אצל אדם - באופן כמעט בלתי נמנע, בהיותו שליט יחיד בעולם - בתחושה שהוא כל יכול כה'. תחושה זו גרמה לאדם לאבד את הכלי היחיד לו זכה - מצות "לעבדה ולשמרה" - והאור נסתלק ממנו. ה-א' רבתי של אדם, המבטאת תחושה פנימית של 'אני גדול', היא שגרמה לו בסופו של דבר לאבד את האור הגדול. [2]
תיקון ההתנשאות ותחושת הגדולה הזו הוא ב-א' הקטנה של "ויקרא" הפותחת את חומש 'ויקרא':
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד
רבי יעקב בן אשר, (מחבר "ארבעה טורים") מציג את מסורת הכתיב המוכרת לנו כפשרה בין רצונו של משה לבין רצון הבורא, וזו לשונו: "א' של "ויקרא" זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר", כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם ב'אלף' - וכתבה קטנה".
כלומר משה בגלל ענוותו רצה לכתוב כי אלוהים נגלה אליו במקרה (כמו שכתוב על בלעם "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם"). אך הקב"ה הורה לו לכתוב את המילה עם א', אז הוא כתב אותה קטנה.
ר' שמחה בונים מפשיסחה אומר שהא' הזעירה רומזת על כך שאפילו שהקב'ה קורא למשה לדבר אליו נשאר משה במלוא צניעותו וענוותנותו. משל לאדם העולה על הר גבוה, המתנשא על כל סביבותיו. האדם הנמצא על ההר עלול להיתפס למחשבה מוטעית, שהוא רם ונישא מכל אדם אחר. אך מי שחכם ובעל מידות יודע היטב שרוממותו הנוכחית אינה נגרמת בשל כוחותיו העצמיים, אלא בגלל ההר שאל פסגתו טיפס ועלה.
הנמשל הוא, בכתוב "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו". משה נקרא על ידי בורא עולם להתייחד עמו ולקבל את תורתו, ובכל זאת כוחותיו הרוחניים עמדו לו להשאר עניו ושפל רוח אף בשעה גדולה זו בחייו. כאן ההדגשה על מקומו היחסי של האדם.
האות א' - ההבדל בין גולה לגאולה
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. [תהילים קי"ט]
בחסידות אומרים: אל תקרא 'נפלאות' כי אם 'נפלה אות'. האות שנפלה היא - א'. בפתיחה של הספר "דברי הימים" בפסוק: "אדם שת אנוש" האות א' במילה "אדם" מופיעה כאות גדולה. לאחר שהאדם הראשון חטא והתרסק לאלפי רסיסים (שבירת הכלים), כל אחד ואחד מהחלקים של האות הזאת, ה-א' הגדולה, נשמת אדם ראשון, התפזר ומאז נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, בני האדם. כולנו בעצם קשורים אחד לשני דרך הנשמה שלנו, כמו שהתאים בגוף נפרדים אך קשורים בגוף אחד.
במילה "גל" האות ל' היא חיבור לבורא. האות ג' היא החיבור לבני אדם. "גל עיני" משמעו גלה לי איפה האות הזאת והתשובה היא שהיא נמצאת בכולנו, בפנים אחד אצל השני. ועד שלא נאסוף את האות הזאת ניהיה בגלות. כשנמצא אותה ניהיה בגאולה.
• המהר"ל מפראג מפראג כתב על האות א' בשרש גָּאַל כמייצגת אחדות:
"במילים 'גאל' ו 'גלה' יש אותן אותיות. ה-א' במילה 'גאל' מציינת את האחדות והקיבוץ מארבעת רוחות השמים. האות 'ה' במילה 'גלה' מציינות את הפיזור לארבע רוחות השמים. מכך שה-ה' במילה 'גלה' נמצאת בסוף רואים שלמרות הגלות עדיין נשאר לעמ"י אחדות (שהרי האות האמצעית (גאל) מחברת את המילה והיא העיקרית בעוד שאפשר לקרוא את המילה גלה ללא ה-ה)."
"הגלות מובנה שחסר לנו גילוי, גילוי הבורא, הכוח העליון שמנהל אותנו. הגלות זה לא שחסר לנו אוכל, ביטחון או כל מיני דברים חומריים. גלות זה חוסר אל"ף (לעומת המילה גאולה) האל"ף היא אלופו של עולם, הבורא. כלומר שאתה לא יודע בשביל מה אתה חי? מה הם מקור חיים? מה מתרחש בסוף החיים? מהי מהות החיים? מה הטעם בהם? וכו'". [מבוסס על דברי הרב לייטמן בתוכנית "תהילים עכשיו מס' 3"]
הופעותיה של האות א' בשורשים שונים
• אלף בשיכול אותיות היא אפל, ומן המילה אֲפֵלָה מתקבלת המילה "אַפְלָיָה".
"אדם שמפלה אדם אחר חוטא בגאווה משום שהוא רואה את עצמו טוב מן האחר"
הא' שבשורש אינה יכולה לדור בכפיפה אחת ולצאת אל הפועל כמו בפועל ב-מפלה.
• את המילה אמונה – הכוח הראשון שבנפש (שממנו נובעים כל הכוחות האחרים) – ניתן לקרוא גם א מונה: ה-א (שערכה המספרי הוא אחד) 'מונה' את כל המציאות מן האחד. בדרגת העולמות, 'מניית' המציאות מן האחד היא מניית 'יש מיש', כמו בתופעות של סיבתיות והתפתחות. [1]
1. מתוך המאמר "סוד האל"ף" מהאתר "גל עיני" בראשות הרב יצחק גינזבורג.
2. מאמר "הגדול הוא קטן והקטן הוא גדול".
3. מאמר מקטיף.נט "ויקרא- א' זעירא - לפרשת ויקרא"