בע"ה. ערב רה"ש תרצ"ד. ווילנע.
לכבוד אדמו"ר הגאון ר' אברהם ישעיהו שליט"א.
אחדשה"ט. כל הזמן לא כתבתי אז עכשיו קשה עוד יותר. אבל כמו אותו ארטיסט שמחכה להיות בעל תשובה (שעד אז לא מאפשרים לו להיכנס לגן עדן), גם אני חיכיתי עד אשר אתיישב ללמוד...
בשני השבועות האחרונים הייתי מאד חולה . השקדים, חום 39, 5 פעמים נחתך בגרון. באותו בוקר שאמרו לי להכניס למשמרת חולים – ע"י שלמה – הוא בא ואמר שלע"ע אין הוא יכול לעשות דבר,
הגיע הידיעה מראדין... מוזר: שבמשך כל הזמן הזה לא התגעגעתי אליך כמו הרגע ההוא- הדמעות היו כולו שלכם. כזו הרגשה היתה לי. אתם יכולים לתאר לעצמכם: אני, המשורר והפילוסוף, שוכב במיטה ובוכה על פטירת הח"ח בקול רם...
רציתי לנסוע לראדין. שלמה לא איפשר. התקיעות שלי בפאפלאוועס [קלויז בווילנא הנקרא ע"ש הרחוב. א"ס] ממילא התבטלו. עכשיו מחניק לי עוד יותר בגרון.
תדע הרבנית שמה שאפשר לעשות עבור האחות אני עושה.
אם תכתבו לי, בלי ספק אלמד – בלי ספק?... את מה שרציתי באמת לכתוב – אני מתבייש לכתוב לך.
כן, את מכתביכם קיבלתי. גם את דרישת השלום השנייה. אבל באמת אם לא בקשר ללימוד לא היה לי על מה לכתוב. אבל עכשיו כתבתי בקשר...
כתיבה חתימה טובה.
אני מבקש אתכם מאוד בפשטות ובהכנעה, כתבו לי.
חיים
בע"ה. כ"ד מנחם אב. ווילנע
אדוני מורי ורבי!
בכסף השתמשתי עבור האמא.
רבי!
אני – וגם שלמה – אין אנו מבינים את כוונתכם. מאי משמע לפנות אל קוק, זאת הרי יכולים כל אנשי הישיבות. הרי הוא ודאי לא ישיב. האם אינכם יכולים לעשות דבר בשביל זה? אולי יכולים אתם לכתוב [אויס שרייבן] באריכות יותר. מבקש אני אתכם, עשו זאת פעם בניגוד לדרככם [או: למנהגכם]. במשך כל הזמן המתנתי ליותר בהירות [שיהיה ברור יותר], כלומר, למכתב [מילולית: מכתבון] מכם. סלחו לי. אני מוכן להיות בא"י. מה שאתם רוצים. כאן כבר איני יכול להיות [במקור: דאָ קען איך שוין דאָס ניט זיין]. אל תבינו אותי באופן לא טוב [מילולית: באופן רע]. לאחרים הריני אותו דבר כמו קודם. תודה על הכל [במקור: א דאנק פאר אלע]. אני ממתין למכתב [מכתבון] ברור ומפורט מכם. מסרו דרישת שלום! אני מבקש אתכם, חישבו עלי [קלערט וועגן מיר. במשמעות של הרהור והיפוך במחשבה] שליש שם בא"י, שליש מכאן. חיים גראדע
הגם שאתם יודעים את האמנות הנפלאה [זאנדערבארע] של "הסתלקות" [השתמטות? התחמקות? במקור: "מסלק" זיין זיך]. הנ"ל.
בודאות איני יודע, אבל כיון שהנהגתו משתפרת מיום ליום, אין להעמיק חקר כל כך ולשאול מה יהא בסופו. כשאני לעצמי, הנני בטוח שאפילו יזנח את התורה התורה לא תזנחנו.
מחולת המחנים כתב:מצאתי רשימה מרתקת וארוכה באידיש בשם "חיים גראדע און דער חזון איש", מאת מרצה באוניברסיטה העברית בשם בן שמואל על אודות חיים גראדע, תיאור כללי על אישיותו ובפרט על קשריו המיוחדים עם מרן החזון איש - שנמשכו אצלו גם לאחר הסתלקותו, ונסיונות כותב הרשימה להתחקות אחר ההתכתבויות של חיים גראדע עם החזון איש, וכמו כן שיחה שהיתה לו עם הגר"נ קרליץ שליט"א (שהננו כפי הנראה קרוב משפחתו) לפני כשלושים שנה בנושא, וממנה מתבאר גם היחס בחוג משפחתו ותלמידיו של מרן החזון איש כלפי חיים גראדע.
מכאן
http://congressforjewishculture.org/201 ... hazon-ish/
נושא ספרים כתב:הנה התרגום המדויק:בר אוריין תנינא כתב:זהו תרגום החתימה:
בכבוד ובברכה ובתודה עבור הדאגה (המסירות?) לידידינו שליט"א, למעשה ועוד יותר לעושה בכפליים. ולרפואה קרובה.
מקום החותם.
בכבוד ובברכה ובתודה עבור העידוד לידידנו שליט"א קודם המעשה ועוד יותר לאחר המעשה [בכפלים?] ולרפואה קרובה.
אדג. זה אמור לעניין גם מי שאינו חסיד חב"ד, ואם כן למה?
ברכות לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. כתוב במכונת כתיבה על נייר רשמי, עם הוספת כ-17 מילים בכתב יד קדשו ובחתימת ידו:
"... בכבוד ובברכה ובתודה פאר ערמוליקן אונזער פריינד שליט"א פאר דער מעשה און נאכמער לאחר המעשה... ולרפואה קרובה - מ. שניאורסון". [=בתרגום חפשי: בכבוד בברכה ובתודה לידידי הקרוב שליט"א מימים ימימה לפני המעשה, ועוד יותר לאחר המעשה בכפליים...].
איש_ספר כתב:אני מוכן להיות בא"י. מה שאתם רוצים. כאן כבר איני יכול להיות.
איש_יהודי כתב:איש_ספר כתב:אני מוכן להיות בא"י. מה שאתם רוצים. כאן כבר איני יכול להיות.
התרגום הנכון כאן הוא "בא"י אני מוכן להיות מה שאתם רוצים, כאן כבר איני יכול להיות זאת".
שליש שם בא"י, שליש מכאן.
איש_ספר כתב:כמובטח:
מכתב נוסף ומלא ענין:בע"ה. ערב רה"ש תרצ"ד. ווילנע.
לכבוד אדמו"ר הגאון ר' אברהם ישעיהו שליט"א.
אחדשה"ט. כל הזמן לא כתבתי אז עכשיו קשה עוד יותר. אבל כמו אותו ארטיסט שמחכה להיות בעל תשובה (שעד אז לא מאפשרים לו להיכנס לגן עדן), גם אני חיכיתי עד אשר אתיישב ללמוד...
בשני השבועות האחרונים הייתי מאד חולה . השקדים, חום 39, 5 פעמים נחתך בגרון. באותו בוקר שאמרו לי להכניס למשמרת חולים – ע"י שלמה – הוא בא ואמר שלע"ע אין הוא יכול לעשות דבר,
הגיע הידיעה מראדין... מוזר: שבמשך כל הזמן הזה לא התגעגעתי אליך כמו הרגע ההוא- הדמעות היו כולו שלכם. כזו הרגשה היתה לי. אתם יכולים לתאר לעצמכם: אני, המשורר והפילוסוף, שוכב במיטה ובוכה על פטירת הח"ח בקול רם...
רציתי לנסוע לראדין. שלמה לא איפשר. התקיעות שלי בפאפלאוועס [קלויז בווילנא הנקרא ע"ש הרחוב. א"ס] ממילא התבטלו. עכשיו מחניק לי עוד יותר בגרון.
תדע הרבנית שמה שאפשר לעשות עבור האחות אני עושה.
אם תכתבו לי, בלי ספק אלמד – בלי ספק?... את מה שרציתי באמת לכתוב – אני מתבייש לכתוב לך.
כן, את מכתביכם קיבלתי. גם את דרישת השלום השנייה. אבל באמת אם לא בקשר ללימוד לא היה לי על מה לכתוב. אבל עכשיו כתבתי בקשר...
כתיבה חתימה טובה.
אני מבקש אתכם מאוד בפשטות ובהכנעה, כתבו לי.
חיים
חיים גראדע
דער מענטש פון פייער
לידער און פאעמעס, ניו-יארק תשכ"ב 1962, הוצאת ספרים ביכער פארלאג, עמ' 102-95.
קינה על החזון איש
(עלעגיע אויפן חזון איש)
אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו
נמוג לו במרכבה של קרני אור
אבל בדמעותיי ימשיך לבעור
אם כי לא עלי השליך אדרתו
בעבר, על ידיו יצקתי מים
ועכשיו על מותו אני מזיל דמעות, ללא הרף
חוזה השאול לא המתין למבשר
שיכריז בשופרו על הגאולה,
דומה כעוף כבול כנפיים
מנמיך מעוף מעל זרמים רחבים
עד שלפתע פתאום ראי הכסף נבקע
והוא נופל מרום הרים לתהום מטה
חיש יטוס העוף כחץ ירוי מקשת
מעל חומות-מים, תהומות ומהמורות
בוקע עבים, מתוחות כנפיו הרחבות
כן מורה דרכי, מבורך בכוח צפיית השאול
צפה מראש השבר והלך לו בעוד מועד
ויקם את סוכת דוד הנופלת.
את שמו מצלצל שמעתי ממרחקים
כשמוע בחלום מקהלה של שירה א-לוהית.
יודעני, גרמתי לרבי ייסורים ומכאובים
כאשר מאנתי שבת בבית ה' כל ימי חיי
עונשי היה בשבר ענן, בסערה
שטלטלתני, נע ונד, רדוף כאבק פורח
והשיבתני לארץ פזורי-קברותיי
להראותני איך שרד מעיר מולדתי
וילנא, אך ורק שמה, מודפס בספרים עתיקים
נהי ובכי עירי ירושלים דליטא!
הצצתי לתוך ביתו של צדיק-תמים
בשבעת השנים שלי, שנות שמיטה,
בצל אהלו, של אנשי-אמת וחכמים –
הייתי רוצה להביט מבעד לחלונותיו,
מקום שם גם בלילה כשמש מאור פניו האיר.
אך מה שראיתי המיתה את אמונתי
ראיתי שתי וערב, צלם בהיכל
אני חזיתי זאת באמת בהקיץ ולא בחלום
מאז יודע אני, ווילנא לעדי עד חרבה,
ריב ללבי עם א-להים, מנוחה איני יודע
משום שגם לבית המקדש לא ערב.
אבל רבי, מתוך הגזרה לא התנער
ולקח לעצמו מן הגזרה חלק ארי הקשה ביותר
להיות אחראי ושותף לכל בעל יסורים
לברך כל כאב, לרוממו ולקדשו.
קרני השמש אינן דבוקות בשמש
יותר מאשר מחשבותיו דבוקות היו בשמים
הבדידות והעגמימות של עונשים ארציים
לא הניחו לו לנוח על משכבו בלילות
אתם, פליטי חופי הבוג וקצוות הנארעוו
נמלטי גלויות מרוקו
הרבי, חריף היה בכשרון ניחומיו
בקי היה בכל צרכיכם
יתומות מליטא עד לשרידי מדבריות תימן
בכינה על קברו באדמת זכרון מאיר
הרבי שלח לכן ברכת הנרות לבתיכן
הרבי כיסה אתכן בכיסוי-חופה
ואני ממרר בבכיי כיתום, בוער ומריר
קדיש יתום אקונן על שנותי שעברו
חוסר מנוחתי גדלה ועצמה עד לכדי סערה
הייתי בחרדתי אובד כל דרך
נוכחתי בשביל החלב שלו מעלי רוכן
ומקרוב, שבע שנים ראיתיו
עומד מעלי מקודש בשתיקתו
ובשתיקתו השתיק בקרבי את הגיהנם הרותח.
ראיתיו עומד ליד ה'שטענדער' בדביקותו
כאילו קורן בעומדו ליד הר סיני.
ובארץ הנבחרת מכל הארצות
חיפש את המדבר אשר שם הא-להים.
וכמו התשבי אחר הילחמו באלים זרים
על הר הכרמל מכורבל בעצמו היה מונח
(וצלו עודנו שם, ובתפילתו הוא מעתיר בעד
אדמתו החרוכה שתתברך בגשם) –
כך היה החוזה בן העיירה הליטאית
חולה ומרושש מוטל על מטת ברזל,
מוקפת בדורשי עזרה ותמיכה,
העטופים ביגון ומבקשים ישועה בנפלאותיו.
מטתו הדלה – מזבח, עקידה
בה לא סרה מעל לבו הגמרא שעמה נרדם.
בבית-יער היינו שנינו ישנים יחד
עד אשר מבית-היער לעולם הגדול ברחתי.
גופו המונח על המזבח, מטתו הדלה,
עוטף היה בטלית ותפילין.
להיכן שהרחקתי לתעות בעולם, הולך אני,
- ואמשיך ללכת – לאור זוהר רחמיו.
מלאך היה מרגע הולדתו
שהסתיר את כנפיו בין אנשים
ומזיו אהבתו הגדולה קורן גם אני
אף על פי שאת דרכי בחיים סרב לברך.
ניו-יורק 1954
טוב לי כתב:שליש שם בא"י, שליש מכאן.
לא נראה לי שזה התרגום הנכון. יתכן שמילה "פון" היא כבר חלק מהחתימה (אם כי איני מזהה את המילה הבאה בעקבותיה.)
אגב, מה פשר הכיתוב בלה"ק המופיע במהופך בחלקה התחתון של הגלויה?
גביר כתב:עוד אמירה מעניינת של גראדה המצוטטת אצל חנה שטרר עמ' 255 'למדתי מרבי, ר' חזון איש [כך!], להיות פסימי לגבי ההמון, האם אינה מספיקה הדוגמה של קפריזיות דור המדבר?'
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 263 אורחים