נימוסי עמי ארופא האם הם בכלל "דרך ארץ"?

[גילוי]

נימוסי עמי ארופא האם הם בכלל "דרך ארץ"?

[בברכה המשולשת]

הרי על זה בדיוק המליצו את לשון הפסוק - דרך ארץ פלישתים

[אדג]

דרך ארץ, כפשוטו. דרכה של הארץ.

[עשוי לנחת]

לא יודע עם קשור, אבל ככלל ידוע שאצל אומה"ע כל טיבו דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, שכל המידות הטובות שלהם היא מהנה"ב שכולו רע, ואין בו שום כוונת טוב, [למשל, גוי נימוסי, כשיתנגשו לו בחיים הוא לא יהיה מסוגל להעביר על מידותיו ולשתוק, וגם א"כ, משום שהוא מפחד שיחזירו לו או שמפחד מבלאגנים...], ואילו הדרך ארץ המבוקשת מישראל הוא טוב אמיתי מהנה"א, או לכה"פ מקלי' נוגה המעורב בה גם מעט טוב, אבל טוב אמיתי.
[ראה למשל תניא בתחילת הספר].

[ארזי ביתר]

עליהם נאמר: זובחי אדם עגלים ישקון.

[ידידיה]

שאלת מר רחבה ביותר לפע"ד.

ודאי שאנו חיים במקום שבו הנימוסים וה"דרך ארץ" יורופאים הם, אך האם דרץ ארץ שאנו מחוייבים בה משתנה לפי המקום והזמן?

וביותר הרחבה, וגם יותר נפיץ, נאמר "כל משנאי אהבו" וכו', והגמ' דורשת "אל תיקרי משנאי אלא משניאי", דהיינו אזהרה חמורה שלא להשניא את התורה ע"י שלומדי התורה ייראו בחיצוניותם שלא בצורה מכובדת, ומכאן לת"ח שנמצא רבב או רבד וכו'.

לכאורה זיל בתר טעמא, ובודאי שמשתנה עם המקום והזמן, ולפי זה ת"ח שאינו משתמש בדאור' ומביא לכך שיאמרו "דבר אחד למדתי היום, חרדים לא מתקלחים" עפ"ל, האם הוא בכלל אזהרה זו?

ועוד יותר,
מה נאמר במקום שאזהרה זו מתנגשת בדינים מפורשים של זכות ממון, כגון חזקת והורשת שררה הנהוג מאז ומתמיד, ואילו היום נחשב "נפוטיזם" אשר הוא מאוס ושנוא ביותר על המון העם (שאינו בכלל היורשים).
ובנימוסי המדינות נאסר הדבר בחוק, ולעיתים החוק מצליח למנוע זאת.

האם המצב היום שכל בית יעקב, והרבה מן הישיבות והמוסדות מספקים פרנסה לקבוצה סגורה שיש לה "חזקת שררה" על פי תורה, ובודאי משניא הדבר מאד (בין במחנה פנימה וצא וראה. ובין כלפי חוץ, ראו דו"ח ביקורת מעיין החינוך בימים האחרונים) את התורה על כל מי שאינו בתוך המאושרים, האם נכון להזהר משום "כל משניאי"?

[אדג]

יש פה עירבוביא:
נימוסים והליכות בצורה התואמת למנהג המדינה זהו דבר בפני עצמו, וכמו שלמדו חז"ל ממלאכי השרת ומשה רבינו. בנוסף לכך, כמובן, ישנו ענין של חילול ה' וקידוש שמו ית' בהנהגה מכובדת, והאריכו חז"ל בזה.

אין שום קשר, ובוודאי לא סתירה, בין ההלכה הפסוקה המקדימה את הבן למשרה ושררה לבין הנהגה קלוקלת ואסורה ע"פ דין כאשר מדובר במוסד ציבורי. כל דין הירושה בשררה אינו נוגע כלל במי שנשכר לעבודתו אלא רק למי שזהו תפקידו. כמובן ההבדל ואין צורך לענ"ד לבארו.

[אלי_ש]

גם אני לא הבנתי על מה הדיון כאן? על אכילה בסכין ומזלג? אמירת 'סליחה', 'בבקשה' ו'תודה'?

[ידידיה]

הנהגה קלוקלת ואסורה ע"פ דין כאשר מדובר במוסד ציבורי.

לאט לך, כב"ת נוקט כאן בהאשמה כבדה, שכל החינוך אצלנו מיוסד על מחנכים/חות שפועלים מכח הנהגה קלוקלת ואסורה על פי דין תורה, ודבר זה צריך זהירות רבה.

אני ביקשתי לדון בכך שהנהגה זו (שבשאר הציבורים והעמים פחתה בהרבה, עכ"פ בגלוי) משניאה את התורה (ח"ו) עלינו ועל נשותינו ומשפחתנו, לעצם הדין, מנהג ישראל תורה היא, ולא שמענו שחכמי התורה מחו על כך.

[שי אבי דוד]

מדברי הסבא מסלבודקא באור הצפון:

מושכלם הראשון של בני האדם הוא, אומר רבי נתן צבי, כי הנימוסים הינם מנהגי בני אדם בלבד, ומשכך יש שאינם מיחסים להם ערך רב.
אולם בדברי חז"ל אנו מוצאים, כי הם ראו בענין זה 'תורה שלמה' הכוללת ציווים מפורשים.
לא זו בלבד, אלא שעוד הקדימו תורה זו לתורה שניתנה למשה בחורב, כפי שדורשים מן הכתוב (בראשית ג'): 'לשמור את דרך עץ החיים', דרך - זו דרך ארץ, רק לאחמ"כ נאמר 'עץ החיים זו תורה' (ויקרא רבה פ"ט).
***
עניני דרך ארץ, אומר רבי נתן צבי, דרגות שונות להם: החל מנימוסיהם הרגילים של בני אדם, ועד לדרגות עליונות ביותר.
חז"ל (ראה מדרש תנחומא וירא פרק י"א ובבא מציעא פ"ו) מלמדים אותנו שהתורה באה 'ללמדנו דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה'.
פירושם של דברים: לכל מדינה ישנם נימוסים משלה, וחובה על כל אדם הנקלע לתחומה לנהוג בהתאם לנימוסים אלו.
לשם הדוגמה, בארץ אשכנז מדקדקים מאד על הנימוסים החיצוניים: באופנת התלבושת, בצורת הדיבור והתנועות, בכל סדרי ההליכות והנוהגים היום-יומיים.
בעיני אחרים הבאים ממדינה אחרת, נראים הדברים לפעמים כמגוחכים - על שמקדישים בני אותה מדינה תשומת לב מרובה מדי לענינים פעוטים שכאלה. אולם, האשכנזים שרואים בנימוסים אלו עיקר גדול ומכריע בחייהם, הרי שכאשר נוכחים הם לגלות כי אחרים אינם נוהגים בנימוסיהם, מביטים הם עליהם במבט של בוז, היחס והסבל הנגזרים כתוצאה מכך, הינם כמובן תוצאות בלתי נמנעות.
עד היכן מגעת כוחה של אותה מידת נימוס, תעיד העובדה הבאה: מספרים שפרופסור גרמני אחד התעלף פעם כשראה אדם שחסר לו כפתור בבגדו. ולכן על כל אדם הבא למחיצתם שישמור גם הוא על נימוסיהם. וכבר הזהירו ע"ז חז"ל: "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" (שמות רבה מז). ואין זו חובת נימוס של בני אדם בלבד, כי אם מדברי תורה וחסידות שיש עליהם כאמור חובה רבה ועוד קודמים לתורה.
חובת נימוסין זה אינה נגמרת במנהגים רגילים של הבריות כי אם מטילה על האדם חובות עליונות. איתא בגמא (ב"מ פ"ו) "א"ר תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם". כשעלה משה לשמים ונמצא במחיצתם של מלאכי מעלה היה צריך לנהוג כמנהגי שמים וללכת בדרכיהם של השכלים הנבדלים ולהתפשט מהענינים הגשמיים.

[ידידיה]

גם אני לא הבנתי על מה הדיון כאן? על אכילה בסכין ומזלג? אמירת 'סליחה', 'בבקשה' ו'תודה'?

כן.
ובאופן כללי על ההנהגה המערבית המקובלת כיום להשקיע שלסובבים אותך ינעם במחיצתך, ינעם לאזניהם, לנחיריהם ולעיניהם.

ואולי אם כן, תוכל להנעים גם לנשמתם.