ובירושלמי, שבת, ה ד, פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שיצאתה ורצועה בן קרניה: "פעם אחת יצאת, והשחירו שיניו מן הצומות".
והשחרת השיניים מפני התעניות מופיעה בחז"ל במקומות נוספים.
והנה בספר חסידים, מ"ו, סי' סז, עמ' 49, כותב, ש"הראשונים כשהיו מתענין, לא היו אוכלין כי אם פת במלח ומים", כלומר, בלילות שבין התעניות הם לא היו אוכלים אלא את המינמום האפשרי - פת במלח ומים, והוא מוכיח את הדבר מ"ר' יהושע שדיבר כנגד בית שמאי, וכר' אלעזר בן עזריה שפרתו יצאה, בירושלמי כתוב, התענו עד [ש]הושחרו שיניו". כי אילולא שבין התעניות הם אכלו רק פת במלח, לא היו שיניהם משחירות.
כך מפורש בסדר התשובה, לרוקח, עמ' ס:
...יש לו להתענות ארבעים יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יאכל מאכל חם, כי הראשונים כשהתענו, לא אכלו כי אם פתח במלח, כרבי יהושע שדיבר כנגד בית שמאי, והתענה עד שהושחרו שיניו. ומי שמתענה יום אחד ובלילה אוכל מעדנים – לעולם לא ישחירו שיניו.
מישהו מכיר מקבילה לביאור מעניין זה?
