מבוא התלמוד, פרק עשרים
וכן היה מקובל אצל חז"ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים, ולהפֵּך בזכותם, ולהכריע כף המאזנים לטובתם, יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר. ומזה הסיבה אמרו חז"ל (שבת נה: - נו:) "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה", ואמרו גם כן לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, רק בא להורות תשובה לחוטאים "שהקים עולה של תשובה" (עבודה זרה ד:). הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה, חפשו עצות בדרכי הדרוש להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה.
ומכל שכן שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים, ויגעו בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי הקודש הטיבו מעשיהם, והמקרא מכסה ומעלים, ודרכי הדרוש מגלים. ועיין בראשית רבה סוף פרשת לך לך (פרשה מז, ט) דחכם אחד דרש מזה שנאמר 'נימול אברהם', ולא כתיב מל אברהם, מכאן שמצא עצמו נימול מאליו[6]. אמר ר' ברכיה: בההיא עיתא אקיל וכו'. והורו לנו חז"ל בזה, דצריכים לדרוש פעולתיהם הטובים של הצדיקים, שהיו על הצד היותר טוב והמתוקן, ומפני זה בדרשת ר' לוי, שלא נצטער אברהם מן המצווה, רק מצא עצמו נימול, הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה, ואין זה נכון בדרכי הדרוש, ומפני זה אקיל ר' אבא לר' לוי ואמר לו: שקרנא כזבנא, שעל פי דרכי הדרוש, החוב לדורש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקים ביתר שאת, ומפני זה דרש להיפך - דנצטער ביותר, ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצוות השי"ת. ועיין ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מורנו משה חיים לוצאטו (הובא לעיל, מובאה קא) שהתעורר מדברי (ה)מדרש אלו להוכיח שבדרכי הדרוש, החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק בכל אופן האפשר.
ואולם בפועלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשריות, כמו דדרשו (סנהדרין מו:) דעכן חלל שבת ובא על נערה המאורסה, עיין שם. וכן דרשו על (בראשית כה, כט) "ויבא עשו מן השדה" (בבא בתרא טז:) - מלמד שבא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, ובתחיית המתים ושט ביזה את הבכורה. ואמרו על אחז שבא על אמו והעלה שממית על המזבח (סנהדרין קו:). ועל בלעם אמרו שבא על אתונו (עבודה זרה ד:), ובפרט הגדילו החטא בכל מקום לספר תועבות עושי רשעה, כי באו על נערה המאורסה ביום כיפור (בבא מציעא פג:). ועוד אמרו באלישע שראה שנתעברה אמם ביום כיפור (סוטה מו:) "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלַּוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות ... 'ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'' (מלכים ב' ב, כד) - מה ראה? ... ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים". ובירושלמי פרק ב דחגיגה (הלכה א), על אלישע בן אבויה שרכב על הסוס ביום כיפור שחל בשבת "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי", ועוד הרבה פעמים שהזכירו, לחומר האיסור, יום כיפור שחל בשבת.
ונתנו לנו חז"ל בסנהדרין פרק חלק (קו:) כלל "בכולהו לא תַפֵּיש למדרש, לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה - דרוש ביה" בכל הנזכרים שאין להם חלק לעולם הבא, אל תרבה לדרוש, חוץ מבלעם הרשע שכל כמה שאתה מוצא בו לדרוש לרעה, דרוש בו, היינו בשלושה מלכים "שלשה מלכים ... אין להן חלק לעולם הבא ... ירבעם, אחאב, ומנשה" סנהדרין צא. לא תדרוש לגנאי יותר מן המפורש בכתוב, חוץ מן בלעם הרשע, כל מה שתוכל למצוא על דרך דרש להראות כי הרבה לעשות לרעה, ופעל תועבות היותר מגונות, דרוש ופרסם ברבים, מפני שאיש רע במדרגה היותר פחותה כבלעם, הוא עלול נוטה לעבור על כל העבירות, ומפני זה אין זרות בדרשות חז"ל שבלעם בא על אתונו ... ועיין גם כן מה שכתב הרמב"ם (פירוש המשנה פרק חמישי דאבות משנה יט) על מה שאמרו במשנה תלמידיו של בלעם "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה", כתב בזה הלשון "שהאיש אשר כבר קלקל מעשיו כל כך, עד שהיה הנקל קל בידו ליעץ לבנות מדיַן שיפקירו עצמן לזנות, הנה הוא עלול בלי ספק לעשות כל התועבות האפשריות", עיין שם. וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פרק חלק (י, ב) "רבי לוי עבד דרש הדין קרייא אשתא ירחין לגנאי ר' לוי היה דורש במשך ששה חדשים בגנותו של אחאב את הפסוק 'רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'' (מלכים א' כא, כה). אתא לגביה בליליא אמר ליה: מה חטית לך ומה סרחית קדמך, אית לך רישיה דפסוקא ולית לך סופיה בא אחאב אל ר' לוי בחלום הלילה ואמר לו: מה חטאתי לך ומה פשעתי לפניך, ראש הפסוק יש לך ואין לך סופו? שנאמר 'אשר היסתה אותו איזבל אשתו'. עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח דרש ר' לוי במשך ששה חדשים לשבח, שהרי נאמר 'רק לא היה כאחאב אשר היסתה אותו איזבל אשתו'" עיין שם. ראינו דעיקר שעיקר ענין הדרוש תלוי ביד הדורש דמתחלה דריש כל מעשה אחאב לגנאי, ליחס אליו כל הרשעויות האפשריות אשר יוכל להכניס במקרא זה דרך רמזים ואסמכתאות. ולבסוף, הדר חזר לדונו לשבח, והִצדיק אותו, כי אף אלו העוונות והחטאים המפורשים, לא עשה מצד עצמו, רק על ידי הסתת איזבל אישתו, ומכאן אתה דן לכל הדרשות כאלו, שהכל תלוי בדורש, ולא היה בידו באלו העניינים שום דבר מקובל.
והסיבה שהניעה את חכמינו ז"ל בדרשות כאלו הוא מפני כי שׂמוּ מגמתם ומבטם, להחזיק לחזק אצל העם, את העקר הגדול אשר הניחו חכמינו בעלי משנה (אבות ד, ב) "מצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה", ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות בקהל, שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר, וללמד ל(ה)עם שהאיש אשר הולך בדרך התורה, ההרגל נעשה אצלו לטבע שני, עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות, ולא יכבד עליו מאומה, ואם באיזה פעם מצינו אצלם שפעלו פעולות פעולות הנראות לכאורה רעות, צריכין אנו להשתדל להראות על פי דרכי הדרוש, לדון עשיותיהם ופעולותיהם לזכות, שלא היה שום חטא ועון, כמו במעשה של דוד עם בת שבע, אמרו (שבת נו.) ד"כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו", וכן את שלמה דנו לכף זכות - דהוא בעצמו לא חטא כלל, רק שלא מיחה בידן של נשותיו (שבת נו:), וכן מעשה ראובן ובני עלי (שבת נה:) ראו כי נכון להפך בזכותם.
וכן מצד השני, רצו ללמד אותנו עניין כבד, כי מיד שיטה האדם מדרך התורה, רק נטיה קלה כמות שהיא כל שהיא, שוב צריך אחר כך התחזקות והזהרה יתירה, מפני שכבר הסכנה (מפחדת) מונחת לפניו שעבירה תגרור עבירה, וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות, אם לא יעמוד על נפשו לקומם לעמוד נגד יצר סוכן בו, אשר הטעים אותו טעמם של איסורים. והדרך המסולל ללמד העם, ולהראותם הדרך אשר ילכו בו, הוא לקחת הדברים רק מן הנסיון מן הקורות בדורות ראשונות, כמו שנאמר (דברים לב, ז) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ועל ידי מעשיהם והתנהגותם של הדורות הקודמים, אנו למדים ומתבוננים כי כל מדה טובה שהתחיל אדם להרגיל עצמו בה, תעשה שורש למטה עד שכל פינות שהאדם פונה אחר זה במשך הימים, המה רק לטובה. לא כן אדם שסורו רע, אשר אף אם בתחילה לא נטה רק מעט מן דרך הישר, שוב בהמשך הימים תגרור אחר כך עוד עבירות גדולות, מפני שנטבע אצלו למורגל ולטבע קיים. וקשה לאדם זה לעזוב את דרכו ונתיבתו. לכן צריכין אזהרה יתירה בתחילה שלא יהיה נשרש בעשיית הרע ויהיה נקבע אצלו.
אליהוא כתב:כמדומני שגם הלש"ם מתקיף את מהרצ"ח בענין זה.
(9) ספר לשם שבו ואחלמה - ספר הדע"ה חלק ב - דרוש ד ענף יט סימן ו
ובזה כתבתי במ"א על דברי מהר"צ חיות ז"ל בסוטה ל"ו ב' במאמרם ז"ל וחד אמר לעשות צרכיו נכנס. וכתב על זה מהר"צ חיות ז"ל זה לשונו. ע' תשובת רלב"ח סי' קנ"ו שתמה בזה כי הרי ראינו דרך חז"ל בכמה מקומות להצדיק את הצדיק ולהכריע עליו את הכף מאזניים לזכותו אף במקום שפשטות המקרא מורה על חטא. כמו בראובן ובני עלי ובני שמואל ודוד ושלמה. בשבת נ"ה נ"ו. וכאן ביוסף הצדיק דנו אותו לכף חובה שלעשות צרכיו נכנס באין הכרח מפשטות הכתוב כלל. ע"ש בארוכה עכ"ל מהר"צ חיות ז"ל. וכתבתי בגליון שם. ואני אומר כי אדרבא הוא שמכאן הוא באמת ראיה שלא דרשו כרצונם ח"ו אלא רק ברוח ה' אשר דיבר בם ומסוד ה' ליראיו. ע"ד שאמרו בסנהדרין מ"ח סע"ב וכן בסוטה ד' ע"ב. נדה כ' ע"ב:
וכן כל דבריהם ז"ל אשר בגזירות ותקנות אינם ע"פ שכל אנושי כלל (וע' רע"מ א' ג' רנ"ד ואי תימא וכו') אלא כולם הם ברוח ה' אשר דיבר בם מקול ה' בכח קול גדול ולא יסף דמתן תורה והקול הזה היה ממשמש והולך בכל מייסדי התורה שבע"פ. כה תדברו אל בני ישראל וכה תאמרו לבני ישראל. והם כולם גזירות העליון ב"ה אשר האיר ונתגלה לנו ע"י קדושת תורתם וחכמתם והם רק כשלוחים בדבר זה לומר להם כזאת וכזאת עשו (וכמדומה לי שראיתי כ"ז בשל"ה) וזו היא סברת בה"ג מה שכולל המצות דרבנן עם דאורייתא כי כולם ניתנו מרועה אחד כמ"ש בחגיגה ג' ע"ב. וע' בדברי הגר"א בספד"צ פ"ה בסוף דה"מ תליסר:
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 327 אורחים