ך

[המתלמד לפני רבו]

א

[בברכה המשולשת]

א. לכאורה השוו מדותיהם לנקוט לשון ביאה (שגם היא לשון תורה) השווה בכל ביאות הן דהיתירא והן דאיסורא
ג. האם כך גם הגרסא ללא צנזורה?
ד. אמרו עליו= אמרו חכמים עליו

[המתלמד לפני רבו]

ח

[המתלמד לפני רבו]

[qu

[בברכה המשולשת]

א. בלשון מקרא לא נוקט אלא בביאה דהיתרא לשון ביאה, ואילו באיסורא נוקט לשון גילוי עריות, וע"ז היתה ההערה למה שינו מלשון מקרא.
ג. חפשתי בדקדוקי סופרים פסחים ג: ההוא אמראה, וכתב שלפני הצנזור היה כתוב גוי, אולם בשבת נא. ליתא שום שינוי הצנזור ואיתא קפילא ארמא וכ"ה בכת"י הוטיקון, וביבמות מה: איתא בכת"י וטיקון ומוסקוא ארמאה. בפסחים קי"ב: איתא בכת"י וטיקון וסמינר ארמית. ברכות ח: בכת"י פריס ארמית. בסנהדרין פ"ט מ"ו הבועל ארמית כ"ה בכת"י בודפסט ופרמא.
ד. בכל המקומות שאיתא אמרו עליו רובם הם דברי שבח שאמרו עליו או הנהגות ומן הסתם שהביטוי המיוחד אמרו עליו אינו סתם כלשון אמרו חכמים אלא שזה מורה על מה שאמרו העם עליו והוא ביטוי לגודל החשיבות או לרגילות ההנהגה, וזה לא שייך כאן לגבי מלאך המות, ואם הכונה לחכמים למה נקטו במקומות הללו הביטוי הזה. ולבסוף לא ראיתי הכרח כלל להיות שזה מדברי חכמים.

ג. גם בכתבי יד יש תופעות של צנזורה

[אוצר החכמה]

בלשון המשנה בריש כריתות ובסנהדרין פ"ז הבא על האם ועל אשת האב.... וכן הוא בכולה תלמודא שלשון עריות הוא הבא, ולמה שינו מלשון מקרא ערות אמך לא תגלה, והו"ל למימר כלשון מקרא.

בראשית לח ט והיה אם בא אל אשת אחיו.

אני רואה שכבר הרב בברכה העיר בזה, לא ברור לי מה שאלתך. הפעולה נקראת ביאה, האיסור מוגדר כגילוי הערווה.
.

[המתלמד לפני רבו]

ה

[המתלמד לפני רבו]

[quo

[אוצר החכמה]

כמו שערכתי אח"כ הפעולה נקראת ביאה בלי קשר לשאלה אם זה היתר או איסור. גם בבהמה נקרא ביאה כמו שמבואר ביבמות נד א נתכוון להטיח בכותל וכולי דהא קא מכוון לשם ביאה בעולם.

[המתלמד לפני רבו]

ה

[המתלמד לפני רבו]

[qu