[זו שאלה של בית המדרש, אבל מסיבות גלויות אני מעדיף לכותבה כאן ולא בפורום 'בית המדרש'].
בסוגיה במסכת ע"ז דף ל"ט-מ', בדין טרית שאינה טרופה, כלומר בשר של דג שנחתך לחלקים, שאם אי אפשר לזהות ע"פ סנפיר וקשקשת, צריך שיהא עכ"פ ראשו ושדרתו קיימים, שגם בהם יש סימנים המבדילים דג טהור מטמא. ונחלקו בגמרא אם צריך את שני הבירורים, גם ראש וגם שדרה, או שמספיק אחד מהם. והעלו ש"מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן דברי הכל אסור". כלומר שאם רוצה לאכול את הבשר ממש, לכולי עלמא צריך גם ראש וגם שדרה. והקשה הרי"ד, מאי שנא ציר ובשר, הלא גם ציר הוא איסור דאורייתא?
וכן הקשו התוס' שם, ותירצו: "ויש לומר דודאי דאורייתא צירן אסור - מיהו צירן בטיל ברוב, וגופן לא בטיל, דבריה לא בטילה". כלומר, שכיוון שאת הציר (שעושים ממנו תבלין=רוטב) לא אוכלים בלחודייהו, אלא באופן שמ"מ בטל בתבשיל, לכן רב נחמן מיקל להצריך בו רק אחד מהבירורים, או ראש או שדרה (ולית הילכתא כוותיה) - אבל כשרוצה לאכול את הבשר ממש, גם הוא מודה להחמיר שצריך את שני הבירורים. (והר"ן ועוד תירצו שאין הכי נמי, איסור הציר הוא דרבנן ולכן קיל טפי, וכן העלה הרא"ש)
ונפלאתי מאד, מה שייך כאן דין בריה שאינה בטלה, הלא אנו דנים כאן על בשר הדג שחתוך הוא, שצריך שיהיה אפשר לזהות הראש והשדרה, והלא קיי"ל שאין איסור בריה אלא בדבר שהוא שלם, שאז לוקים עליו גם בפחות מכזית ועל כן החמירו בו חכמים וכו'. ואולי יש לתרץ דהתוס' ר"ל שנתחי בשר הדג הללו הן חתיכות הראויות להתכבד, שאז דינן כבריה שאינה בטלה. אבל הלשון דוחקת (דהו"ל 'חהר"ל' ולא בריה), וגם קשה עדיין מה שייך עניין בריה, הלא אנו דנים באותו הבשר הנאכל בפני עצמו, שאפילו אינו בריה לא יועיל בו ביטול (וזה החומרא שבו לעומת הציר, שנאכל תמיד ע"י דבר אחר ויש לעומתו ביטול ברוב).
א"כ לא זכיתי להבין, במאי התוס' עסקינן?