ספרים על חייהם של הראשונים - בדגש על הנדודים והפרעות

[עדיאל ברויאר]

התבקשתי לאסוף רשימה של ספרים שמלמדים על מציאות חייהם של הראשונים, בדגש מרכזי על הנדודים והפרעות. (למשל, הספרים "בעלי התוספות" או "עידן הראשונים" אינם מתאימים).

הנה מה שריכזתי (כל הספרים נמצאים באוצר):

רשימות שנכתבו ע"י הראשונים עצמם:
ספר גזירות אשכנז וצרפת, א"מ הברמן - http://hebrewbooks.org/36648
קונטרס גזרות תתנ"ו (נכתב ע"י הראב"ן) - http://hebrewbooks.org/34838

ספרים נוספים שאולי יתנו מענה:
תולדות מסעי הצלב.
דוקטורט של ר' מתניה יוסף בן-גדליה: חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן – קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית.
יתכן שהספר "תולדות ישראל" של זאב יעבץ (יד חלקים!) יתן מענה לעניין. אבל אני לא מכיר אותו.

[מה שנכון נכון]

הקונטרס של הראב"ן על גזרות תתנו כלול בספר של הברמן.

ספר הדמעות.
תולדות ישראל ודאי מתאים, וכן העבר הישראלי.

[כנסת ישראל]

ספר הדמעות הוא ספר חובה לכל מי אשר בשם ישראל יכונה, ובפרט בימי בין המצרים.

[כנסת ישראל]

דם ואש ותמרות עשן / דניאל שלם
23 בדצמבר
פורסם ע"י מערכת 'שבת'
בשיטוטיי בין מדפי הספרייה נתקלו עיניי בשלושת כרכי 'ספר הדמעות', הגדושים ומלאים בתולדות ייסורי עמנו. בבת אחת הושלכתי אל הגלות

האם קרה לכם מימיכם שזעזוע חלף בגופכם רק למראה ספר מסוים על מדף? ואינני מתכוון לאיזו התרגשות למראה עותק שחיפשתם מזמן, או לתחושה הנעימה כשלפתע העין נתקלת בספר טוב, מוכר וישן, וחיוך קטן עולה על השפתיים לזכר חווית הקריאה הקסומה, כאומר: "ידעתיך, וכאח לנצח אתה לי". לא. אני מתכוון לזעזוע של ממש, ולנשימה שנעתקת, ולרושם שמשאיר צריבה בלב. לי אירע כזאת, וכך היה:

הדבר קרה לפני שנים. באותה תקופה חיפשתי לי צרות. כלומר, לא שהייתי מסתובב בסמטאות מפוקפקות ובשעות חשוכות, אלא צרות של עם ישראל חיפשתי: נצרכתי לעסוק במחקר היסטורי לא גדול בתולדות עמנו, ותרתי אחר תיעוד של רדיפות יהודים בתקופה מסוימת. לא מצאתי הרבה חומר על אותה תקופה, ושוטטתי בעיניים כלות בין מדפי הספרייה. האינטרנט היה פחות נפוץ אז, ולא הייתי רגיל בשימוש בו, כך שהייתי גולש פיזית בין שורות הספרים בחיפושיי. המרחק בין טור מדפים לבין שכנו הוא בדיוק טווח הגלישה הרצוי שבו מתאפשרים גילויים חדשים, אך עדיין אפשר להישאר ממוקדים בתחום הנושא המקורי. ספר מוליך לספר, ומאמר למאמר, ועולמות שלמים נפתחים ומתרחבים לפניי.

ויסעו ויחנו וירצחו

והיכן זה קרה? בספריית בית הכנסת ישורון בירושלים, שאיננה קיימת עוד, למרבה הצער והכאב. כמוה כאחיותיה, הספריות הישנות, שבהן היית יכול לשוטט בן חורין בין הספרים ולמששם ביד ממש, להוציא ולעלעל ולהחזיר. ייתכן שהקטלוגים הממוחשבים בני ימינו מסודרים ומקיפים יותר, אבל חיסרון אחד להם: קשה להם להפתיע. הקורא צריך לדעת בדיוק למה הוא נצרך. בעוד שבשיטוט חופשי נגלות הפתעות נעימות, לא מתוכננות, ואז, אם רוצים, לוקחים פסק זמן וסוטים הצידה לזמן מה, ולפתע נופלות העיניים על קובץ סיפורי חסידים עתיק יומין ונדיר; אפשר שלא להיעצר ולקרוא מעט? או חוברת מצהיבה נפתחת מאליה בידיים, והאדם מוצא עצמו מרותק עת ארוכה למאמר מחודד ושנון המקיף את כל תולדות המונח 'פרווה', למשל.

וכך הייתי מבלה את זמני בספרייה ההיא, משם לכאן ומכאן לשם, כגדי באחו. ובתוך כך לא הסחתי דעתי לרגע ממושא חיפושיי, ומתוך שהייתי מכוון למטרה נתחדדו החושים ביותר, וספרים שונים כמו הקרו עצמם לפניי בזה אחר זה, מציגים את עצמם ואת תוכנם, ואני מאושר כמו דג במים.

ואז אירע הדבר. לפתע העפתי את מבטי אל מדף פינתי עליון, שהיה שרוי בחשכה יחסית (הנורה נשרפה ממעל ולא טרחו להחליפה). שלושה כרכים כבדים וישנים השקיפו עליי בקדרות, ממתינים בסבלנות. וכל השקפה שבמקרא לרעה.

הידעתם שספר יכול גם הוא להסתכל על אדם? יכול אף יכול. התרוממתי על אצבעותיי ומשכתי אותם אליי. על גב הכריכה המתפוררת היה מוטבע השם הפשוט והאיום כל כך: 'ספר הדמעות'. כרך א' וכרך ב' וכרך ג'. צמרמורת אחזתני. לפני שפתחתי את הספר כבר ידעתי בדיוק מה מצוי בו. ואני ישבתי תחתיי והשתהיתי ככל שיכולתי לפני שפתחתיו.

הספר היה גדוש ומלא תיאורי פרעות ויומני שחיטה, עלילות דם וקינות, תפילות ותחנונים וספרי קהילה עמוסי שמות נרצחים, דם וצווחות ואש ומוות, למן ימי בית ראשון דרך צבאות מוחמד, מסעי הצלב, ועד פרעות המגפה השחורה וגירוש ספרד, עינויים וגזירות ושמדות בצרפת וברוסיה, שנאה אינסופית ואכזריות ללא קץ, וכמו דם ממש מטפטף מבין הדפים ודמעות, ודמעות…

שלושה כרכים עמוסים אלה היו פרי לקט דקדקני ופרטני שלא הותיר מאומה מזוועות העמים לידי השכחה והאבדון. ואני קיבלתי את מה שחיפשתי, מעל ומעבר, ובבת אחת הושלכתי אל הגלות: מאות עמודים של תיאורי מאורעות היסטוריים, עדויות וזיכרונות, פיוטים ורשימות. כל הרוצה לעיין בתולדות ייסורי עמנו, בכל תקופה שהיא, ימצא כאן את מבוקשו.

למשל, נחו עיניי על הפרקים העוסקים בגזרות ת"ח ות"ט, ושם מובאה מספר 'טיט היון' המתארת בקצרה את מסעי הפרעות של חמיל, וכך זה כתוב:

…בראשונה בא בארץ רוסיא חמיל עם חיל אנשי קוזקים לק"ק זטיאב. ושם היו מאה וחמישים בעלי בתים ונהרגו כולם.

משם בא לק"ק פאהריביטש. ושם היו שמונה מאות בעלי בתים חשובים ועשירים ונהרגו כולם.

משם הלך לעיר הגדולה ק"ק נעמירוב, ושם שמונה מאות בעלי בתים עשירים מאד, והיה אב"ד הגאון הגדול מוהר"ר מיכל, ונהרגו כולם שנים עשר אלף נפשות.

ומשם הלך לק"ק ארהרט ושם מאה בעלי בתים ונהרגו כמעט כולם.

ומשם הלך לק"ק ביזמיר ושם היו כחמישים בעלי בתים…

ועוד ועוד, ורשימת הקהילות ממשיכה לאורך תשעה־עשר עמודים (!). רשימת מוות נוראה, כמין העתק של סיטרא אחרא לפרשת מסעי בספר במדבר. ויסעו ויחנו וירצחו ויסעו. ואל הקהילות שבדרך מגיעות השמועות, ואין בידן לעשות מאומה להגנתן, וכך רצונו של מקום. ואחר כך מובא נוסח המצבה בנעמירוב, ופיוטים וקינות, ומייד אחר כך תיאורי המאורעות הבאים… אין מנוחה. דבר לא חסר. כל תולדות ייסורי עמנו. אני מדפדף לסוף הכרך האחרון. הוא מסתיים בגזרת גונטה באוקראינה, ב־1748. ומה הלאה?

לפום צערא

מי שכתב את הספר הזה, או יותר נכון ליקט וערך, הוא ר' שמעון ברנפלד, תלמיד חכם והיסטוריון שנולד ב־1860. כל ימיו היה עני ואביון, למרות עשרות הספרים והמאמרים שכתב וההכרה שזכה לה בגרמניה. הוא עצמו היה למוד ייסורים: גדל כיתום, שכל את בנו בכורו ואיבד את מאור עיניו בשני העשורים האחרונים לחייו. את הכרך האחרון הכתיב מכוח זיכרונו העצום למזכיר שבא לביתו מדי יום. הוא היה בקי מאוד בתנ"ך ובתלמוד, וקנאי לשפה העברית, לדת היהודית וללאומיות היהודית.

אך 'ספר הדמעות' לא נכתב כספר היסטוריה רגיל. ר' שמעון ברנפלד השקיע בו את לבו. הוא מדגיש את עוצמת הרגש שמצא באותם כתבים עתיקים וגנוזים שכתבו אבותינו על סיפורי המאורעות, שלעתים כתבום בקצרה ממש, אך כל תיבה עמוסה עד להתפקע:

אין כל פייטן יכול לבטא את תוקף הכאב כשם שהוא מבוטא על אמיתותו ברישומים המקוריים של קדמונינו. ומה שהשאירו לנו בקינותיהם ובתפילותיהם אינו פיוט, אינו ציור הדברים, אלא אותם הקולות הטבעיים היוצאים מן הלב המתכווץ והמתפלץ מרוב צערו.

הוא ראה שליחות חשובה בגילוי הכתבים ובהוצאתם לאור, כדי לשמר את דברי הקדמונים ואת רגשותיהם, וכדבריו: "לאסוף את הדמעות אשר שפכו אבותינו ולשימן בנאד".

את תיאור המאורעות הוא מסיים, כאמור, באמצע המאה ה־18. הוא מסביר זאת בכך שהוא מבחין שמאז אופי התיעוד השתנה: מאותה עת הפסיקו לכתוב את סיפורי המאורעות "האמיתיים", גדושי הרגשות והדמעות, ובמקומם באו תיאורי רשמים היסטוריים, "חסרי מקוריות פיוטית וטבעית של הדורות הראשונים". כלומר, תיאור ייסורים היסטורי ללא הערך המוסף של אמונה תמימה, קבלת הדין או אפילו הרהור מסותר אחר דרכי הבורא, כל זה פחות בערכו מאותם תיאורים ופיוטים עשירים קדמונים.

אך ברור שלא הייתה זו הסיבה היחידה להפסקת המפעל. אין ספק שר' ברנפלד הפך יותר ויותר למעורב רגשית בכתיבת ספר הדמעות. בהקדמות המאלפות והבהירות שכתב לשלושת הכרכים הוא מנסה לחלק ולתת סימנים בין כל סוגי שנאת ישראל שהתפרצה במקומות שונים ובתקופות שונות, להסביר ולנסות להבין, אך במהרה הוא מגיע למסקנה שלא ניתן לפענח את פשר האנטישמיות לאשורה. לבסוף הוא קובע, מתוך ייאוש מסוים, ש"אין שאלת היהודים באה לידי פתרונה הרצוי אלא בפתרון שאלת האנושות. עוד רבה מאוד הדרך". והוא מוסיף מתוך חרדה רבה, כנביא מר נפש: "למאורעות האלה אין עוד סיום. ההפסק הוא רק לשעה. תם המחזה הראשון של הטרגדיה האיומה של חיי האדם על האדמה. אבל עדיין לא באה כולה לידי גמר. חוששים אנו, כי מה שיבוא אחרינו יהיה קשה מזה שהיה בימינו".

וכך הוא כותב בהקדמתו לכרך האחרון:

ובהיות שאי אפשר לסיים את הסיפור הטרגי, לפי שעדיין אין לו סיום, הפסקתיו במאורעות השמד של שנת תקכ"ח. במובן ידוע עשיתי זה שלא בטובתי. אי אפשר לי להמשיך את סיפורי המאורעות עד הזמן האחרון, כי בעבודת סידור החומר, המצער והמדכא את הנפש עד היסוד, כשל כוחי. זיכרון המאורעות האיומים עלה לפניי. ראיתי אותם כאילו נגד עיניי, כאילו הייתי מצוי בתוך המחזות המבהילים… ייסורים ועינויים וסיגופים נוראים, שקשה לצייר אפילו את האפשרות לנסות לסבול אותם. רוצים אנו לשכך את המיית לבנו, ולהטעות את עצמנו בדברי פיוס: אין הדברים אלא חלום רע… עד כמה שרוצים אנו להכחיש עדות זו, אין אנו יכולים להטיל אף נדנוד של ספק באמיתותה ההיסטורית. קשה מאד לאדם, שאין לבו לב אבן, לקרוא את הדברים האלה, ומכל שכן לאספם ולסדרם. אין אני מתבייש לומר, כי עבודתי זו החלישה את כוחי וגזלה את שנתי מעיניי. ואני מפסיק אותה ואומר בדברי ר' יהודה הלוי: "כוס היגונים לאט, הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרורייך".

ר' שמעון ברנפלד נפטר חולה וחלש בברלין בשנת 1940, בעוד היתר הכניסה המקווה שלו לארץ ישראל מעוכב ומתמהמה. הוא, שהתמחה בליקוט תיאורי פורענויות מכל הדורות, האם שיער את גודל הפורענות הממשמשת ובאה בסוף ימיו?

טרגדיות קשות עברו על עמים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית, אך אין עוד עם שהגדרת קיומו הפיזי מתבטאת ברצף בלתי פוסק של רדיפות וייסורים מידי כל הסובבים אותו. ועוד מעט, ממש בקרוב, כששפתותינו יבלו מלומר די על שפע הטובה והברכה שיושפע עלינו, ונשכח את רוב התלאות, ועינינו יושפלו מחמת המבוכה שבקבלת נהמא דכיסופא לכאורה, אז יעלו ויבואו שלושת כרכי ספר הדמעות, הסניגורים הגדולים, ויקבעו: לפום צערא אגרא. יש שכר לפעולתך, יש תקווה לאחריתך.



פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

[מה שנכון נכון]

על השבחים לברנפלד שבמאמר הנ"ל עדיף לוותר....

[לוצאטי]

ספר זכירה לר' אפרים מבונא.
תיאור של הרוקח על הריגת אשתו ובתו נמצא במנהגי וורמייזא לר' יוזפא שמש.
י' פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הפרק על כיבוש עכו.
במגילת אחימעץ גם יש דברים בזה כמדומה.

[מה שנכון נכון]

ספר זכירה לר' אפרים מבונא.
תיאור של הרוקח על הריגת אשתו ובתו נמצא במנהגי וורמייזא לר' יוזפא שמש.

הכל כלול בספרו של הברמן הנ"ל.

[עדיאל ברויאר]

תיאור של הרוקח על הריגת אשתו ובתו נמצא במנהגי וורמייזא לר' יוזפא שמש.

א. צ"ל: אשתו ובנותיו.
ב. מלבד הספר של הברמן שהוזכר לעיל, נוסח מתוקן קצת יותר נדפס בהמעין, תמוז תשע"ב [נב, ד], גליון 202, עמ' 32.

[בברכה המשולשת]

הקינה גם נכללה בספר שירת הרקח

[אספקלריא]

ספר עמק הבכא לר' יוסף בן יהושע הכהן (וגם ספר דברי הימים וכו' שלו).
ספר שבט יהודה לר' יהודה ן' ווירגא.

[שטייגעניסט]

על השבחים לברנפלד שבמאמר הנ"ל עדיף לוותר....

למה?

[אספקלריא]

ספר שבט יהודה לר' יהודה ן' ווירגא.

ראה בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (מאת מ. בניהו) שהרב חיד"א רשם בהנהגותיו בכת"י, שבתשעה באב קרא בספר 'שבט יהודה', בשנת תק"מ ובשנת תקמ"ו (ראה שם עמ' תקל"ו ועמ' תקמ"א).
ועיין מחזיק ברכה או"ח סי' ש"ז בקונטרס אחרון אות ב' (בשם מו"ק).

[שטייגעניסט]

ספר הדמעות קיים באוצר.

[דרו בר פפא]

על השבחים לברנפלד שבמאמר הנ"ל עדיף לוותר....

למה?

אפשר לוותר לכל הפחות על השבח שברנפלד היה "קנאי לדת".

.

[מה שנכון נכון]

על השבחים לברנפלד שבמאמר הנ"ל עדיף לוותר....

למה?

אפשר לוותר לכל הפחות על השבח שברנפלד היה "קנאי לדת".
.

אפשר לוותר על עוד תארים. המכיר את שאר ספריו יודע, ומי שלא, לא נורא.