הודעהעל ידי שטיינער » ג' יולי 28, 2015 2:10 pm
דברי הגרי"ח סופר שליט"א בענין ענוותו של רבי זכריה בן אבוקלס, מספר דרופתקי דאורייתא ח"ב (סימן ד אות ד, יצ"ל בשנת תשנב) העוסק בבירור גדרי מצות הענוה.
רבינו יוסף אלבו ז"ל בספר העקרים (מאמר ד' פרק כ"ב) עמד לבאר ענין מי מריבה, ומה היה חטאם של משה רבינו ואהרן הכהן ע"ה, ובתוך דבריו כתב: "ואף על פי שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה מכל מקום נחשב להם לעון ולמיעוט אמונה מפני חילול ה'" ע"ש.
ורבינו יצחק עראמה ז"ל בספרו היקר עקדת יצחק (פרשת חקת, שער פ' דפ"ט סע"ב) אחר שהביא דברי הרב בעל העקרים ז"ל הללו כתב עליו: "ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי הענוה עד הנה הפך מה שנאמר (משלי כ' ב') עקב ענוה יראת ה', כי אין לנו מדה משובחת ומעולה כמדת הענוה, ונמנע הוא שתצא ממנה חלול ה' וכו', כי בודאי במקום שיש ענוה אין שום חטא כלל" עש"ב.
וראיתי לגאון יעב"ץ ז"ל בהגהותיו לספר עקדת יצחק, אשר נדפסו בקובץ התורני היקר "כרם שלמה" דבאבוב (גליון ק"א דף י"ב) שעל דברי הרב עקדת יצחק הללו שמעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מדת הענוה כתב: "נעלמו ממנו דברי רז"ל ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה בית המקדש וכו' כדאיתא בהנזקין" עכ"ל.
ועם שאיני כדאי כלל, בעניותי אמינא לא כן אבי, וחלילה לא נעלמו דברי רבותינו ז"ל הללו הידועים לכל בר בי רב דחד יומא, מאותו גאון קדמון הפילוסוף האלקי "אבי כל הדרשנים בדורות שלפנינו שותי מימיו הנאמנים באו שעריו בתודה" (כלשון הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים בערכו), מר ניהו רבה רבינו יצחק עראמה בעל עקידת יצחק ז"ל, ומרן הבית יוסף ז"ל למד והוציא דין מדברי הרב בעל עקדת יצחק כמבואר בבית יוסף או"ח (ס"ס תרכ"א), וכדרך הסבא הוא מרן ז"ל עשה גם נכדו הגאון מהרש"ם ז"ל ואף הוא למד והוציא דין מדברי בעל עקידת יצחק וכמבואר בספר תשובותיו ח"ד (ס"ס ק"ד) עיין בו. [ידוע שהגאון עמוד ההוראה מהרש"ם ז"ל היה נכד מרן הבית יוסף עיין בחיבורי יחי יוסף (סימן א' דכ"ד ע"א)].
ובעניותי אמינא אדרבה דלכאורה דברי הגאון יעב"ץ ז"ל הן הם שלכאורה הטעונים ביאור לענ"ד, וכדי להסביר הדברים על בוריין בס"ד חובה עלינו להקדים ולבאר ולברר מהו גדר מדת הענוה.
כתוב בספר תורת משה (במדבר י"ב ג'): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ופירש רש"י ז"ל: "עניו, שפל וסבלן". הרי שתחת תואר עניו נגדרים שני גדרים חדא שפל, והשני סבלן. ובספר ישעיה (כ"ט י"ט) כתוב לאמר: "ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו", ופירש רש"י ז"ל: "ענוים, סבלנים, שסבלו עולו של הקב"ה וגזרותיו", וכן תרגם יונתן שם: "ויוספון מקבלי עולבן" וכו', והיינו כההיא דאיתמר בעירובין (י"ג ב'): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו", ופירש רש"י ז"ל: "עלובין סבלנים".
וביאור גדר וענין שפל היינו: "היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, שהתאמת אצלו אשר אין התהלה והכבוד ראויים לו כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו" כלשון הזהב של קדוש ה' אדוננו הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים (ר"פ כ"ב).
והנה גבי ההיא דרבי זכריה בן אבוקלס בגיטין (נ"ו א') דאמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבוקלס החריבה את ביתנו וכו', פירש רש"י ז"ל: "ענותנותו, סבלנותו, שסבל את זה ולא הרגו". הרי דהתם בחלק הסבלן עסקינן, ואילו הרב עקדת יצחק ז"ל על חלק השפל שבמידת הענוה קאי, ועלה קאמר: "ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי הענוה עד הנה", ודוק.
ואם כן מאי קא קשיא ליה לגאון יעב"ץ ז"ל מההיא דגיטין אתמהא, וקרוב אצלי דהגאון יעב"ץ ז"ל כתב הערתו זו דרך לימודו בספר עקדת יצחק בלא לעיין אז בגוף דברי התלמוד התם בגיטין, וסמך על כח זכרונו המבעית זיע"א, ולא ראה לדברי רש"י ז"ל דלעיל, והא ראיה שציין וכתב כדאיתא בהנזקין ולא ציין הדף ודוק.
ועיין בהגהות הגאון מהר"צ חיות ז"ל לגיטין שם שכה כתב: "ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה ביתנו, לא ידעתי מה ענוה היתה בזה שלא הניח לקבל קרבנו ולא להורגו, והיה לו לתלמוד לומר צדקתו או חסידותו של רבי זכריה בן אבקולס, אבל לא לשון ענותנותו, ועיין לרש"י ז"ל שהרגיש בזה וכתב סבלנותו ע"ש, אכן באמת ענוה לחוד וסבלנות לחוד" וכו'.
ולא הבינותי דבריו ובמחכת"ה לא זכר לדברי רש"י ז"ל בביאורו לתורה דענו היינו שפל וסבלן, ושניהם נכללים בשם ענוה, עם שמהותן ומציאותן חלוקה וכנ"ל, וכפי שאף מהר"צ חיות ז"ל עצמו הרגיש, וכאן קאי רבי יוחנן על סבלנותו היתרה של רבי זכריה בן אבקולס, ופשיטא דפשיטא שלא נעלם מאביהם של ישראל רש"י ז"ל שענוה לחוד וסבלנות לחוד, ורש"י ז"ל בזבחים (קט"ז א') פירש: "תמים בדרכיו, עניו וסבלן" ודוק.
ולפי האמור יובנו כמין חומר דברי התלמוד בסנהדרין (פ"ח ב'): "שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך", וכו' ונתחבטו רבנן מאי האי ענוותן ושפל ברך והלא לכאורה הוא כפל הענין במילים שונות, ועיין מה שכתבו בזה רבינו המהרש"א והגאון רבי ישעיה ברלין ז"ל במסורת הש"ס שם, ומה שכתבנו אנן בחיבורי הנכחי לעיל (סימן א' אות א'), אבל לדרכינו כאן יש לפרש ענוותן היינו סבלן, כנגד הגדר הראשון שבענוה, ואילו שפל ברך היינו שפל, כנגד החלק השני שבענוה וכמשנ"ת ודוק.
ודע דאדונינו הרמח"ל ז"ל בספר תורה דיליה מסילת ישרים (פרק כ"ב) הגדיר לנו מהי מדת הענוה וזו לשון קדשו: "הנה כלל הענוה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה וזה הפך הגאוה ממש", ורצונו לומר דביאור גדר הגאוה כתב שם (פרק י"א דף ס'): "הנה כלל ענין הגאוה הוא שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה", אם כן ענין הענוה אכן הוא הפך הגאוה ממש.
אבל ראיתי לגאון נצי"ב ז"ל בספרו מרומי שדה סוטה (מ"ט ב') על אומרם שם אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, כה כתב: "פירוש ענוה אינה שפלות הלב, אלא ההנהגה בין בני אדם שלא בגסות, ולא כמסילת ישרים והארכנו במקום אחר, והיינו דאמר רב יוסף שהיה מתנהג כאחד מן התלמידים כדאיתא בהוריות (י"ד א') דכ"ב שנים דמלך רבה לא קרא אומנא לביתיה".
וחושבני שמצאתי בס"ד היכן הוא "המקום האחר" שבו האריך הנצי"ב ז"ל לחלוק על המסילת ישרים, והוא בפירושו לתורה העמק דבר במדבר (י"ב ג'): "ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד [כמו שכתב במסילת ישרים דפירוש עניו שהוא שפל ברך], אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו, והיינו דאמר רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאמרו בסוף הוריות דכל השנים שמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ופירש רש"י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתו, אף על גב שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכל מקום לא חשש לכבודו והיינו ענוה".
ושם בהרחב דבר הוסיף הנצי"ב וכתב: "במסילת ישרים פירש עניו שהוא שפל ברך, אבל אינו כן והרי בסנהדרין (פ"ח ב') איתא ענוותן ושפל ברך הרי דתרי מילי נינהו, וכן כתב מהרש"א שם, אבל הענין להיפך [מדברי המסילת ישרים], והראיה דאיתא בערכין (ט"ז ב') ענוה שלא לשמה ותוכחה לשמה איזה מהן עדיף ע"ש, ואם משמעות עניו היינו שפל ברך היאך הוא ענוה שלא לשמה. ותו בסוטה (מ"ט ב') אמרו משמת רבי בטלה ענוה אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, והאיך יאמר מי שהוא שפל ברך שהוא עניו, ותו בספרי תניא והאיש משה עניו מכל האדם ולא ממלאכי השרת, וכן הוא באבות דרבי נתן [פרק ט'], ואם אתא שענוה היא שפלות היאך שייך לומר על מלאכים שאין יודעים ערכם, ולא עוד שאנחנו אומרים שבח על הקב"ה אין ענוה כענותיך, ובמגילה (ל"א א') בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו" עכ"ל.
ועם שאיני כדאי המעיין היטב בדברות קדשו של הרמח"ל ז"ל יראה דיש ליישב ראיות הגאון הנצי"ב ז"ל, ובפרט שלא נעלם מעיני הרמח"ל ההיא דסנהדרין (פ"ח ב') ושם באותו פרק באותו מקום (פרק כ"ב) כבר הוא עצמו הביא מאמר זה, ועיין בדברינו בזה לעיל (בסמוך, וכן לעיל סימן א' אות א'), ומההיא דערכין - עיין שם ברש"י ובפירוש המיוחס לרבינו גרשום, ועוד יתבאר בעזה"י.