והני מילי שריי/טריי ודקדוקי אינון

[עדיאל ברויאר]

בפיסקה בכת"י של אחד מקדמוני ראשוני ספרד הוא מביא דעה מחמירה וכותב עליה: והני מילי שריי/טריי ודקדוקי אינון ולא אשכחן דאחמירו רבנן כולי האי.

בכת"י אחד כתוב טריי. בכת"י שני נראה יותר שכתוב שריי. האם למישהו מוכר ביטוי שכזה? האם למישהו יש השערות נאות כיצד לבאר את המילה שריי/טריי?

[יעקובי]

אולי שריי - מותרים? (שרי - מותר לשון יחיד; שריי -מותרים לשון רבים).

רק שאיני יודע לכלכל המשך הלשון 'ודקדוקי אינון'...

[לוצאטי]

לכאורה לשון שקלא וטריא = לשאת ולתת.

[אריך]

אולי שריי - מותרים? (שרי - מותר לשון יחיד; שריי -מותרים לשון רבים).

רק שאיני יודע לכלכל המשך הלשון 'ודקדוקי אינון'...

למה לא להסביר: והני מילי שריי (ואותם דברים מותרים), ודקדוקי אינון (ואינם אלא דקדוקים וחומרות) וכו'.

[יעקובי]

אריך...

ובכ"ז הרב עדיאל פתח לנו רק בכדי חרך צר, ואולי בהבט הרחב של הדברים אין כ"כ הקשר לפירושנו.

[עדיאל ברויאר]

ראשית תודה לכולם על ההצעות.

לכאורה לשון שקלא וטריא = לשאת ולתת.

לא הבנתי איזו משמעות יש להבנה כזאת? "והני מילי נותנים ודקדוקי אינון"?!

אולי שריי - מותרים? (שרי - מותר לשון יחיד; שריי -מותרים לשון רבים).

רק שאיני יודע לכלכל המשך הלשון 'ודקדוקי אינון'...

למה לא להסביר: והני מילי שריי (ואותם דברים מותרים), ודקדוקי אינון (ואינם אלא דקדוקים וחומרות) וכו'.

זה לא מתקבל תחבירית כלל ועיקר. "ואותם דברים מותרים, ודקדוקים הם"?! (ההוספה "אינם אלא" לא נכנסת בכתוב). לפי הביאור הזה צ"ל: "ואני מילי שריי, דקדוקי אינון דלא אשכחן דאחמירו רבנן כולי האי...". אבל זה אומר שצריך להגיה פעמים - דקדוקי במקום ודקדוקי; דלא אשכחן במקום ולא אשכחן.
ישנה אפשרות אחרת - שני כתה"י אינם תלויים זה בזה אבל הם בני משפחה אחת, והאב המשותף שלהם, יחד עם הנוסחאות הטובות שהוא העביר לצאצאיו היקרים, הוא העביר גם כמה שיבושים. ואפשר שכאן השתבשו שניהם בעקבותיו, אבל בצורה קצת שונה אחד מהשני (וכגון שהיה כתוב בו: טריי, ובכת"י אחד, מתוך אי הבנה, קרא המעתיק: שריי), ואולי בנוסח המקורי היה כתוב: טרחי.

[צופר הנעמתי]

ראשית תודה לכולם על ההצעות.

לכאורה לשון שקלא וטריא = לשאת ולתת.

לא הבנתי איזו משמעות יש להבנה כזאת? "והני מילי נותנים ודקדוקי אינון"?!

הני מילי שקלי וטריי ודקדוקי אינון = פירוש אינם אלא דרך משא ומתן ודקדוק ולא לעיקר ההלכה.

אולי שריי - מותרים? (שרי - מותר לשון יחיד; שריי -מותרים לשון רבים).

רק שאיני יודע לכלכל המשך הלשון 'ודקדוקי אינון'...

למה לא להסביר: והני מילי שריי (ואותם דברים מותרים), ודקדוקי אינון (ואינם אלא דקדוקים וחומרות) וכו'.

זה לא מתקבל תחבירית כלל ועיקר. "ואותם דברים מותרים, ודקדוקים הם"?! (ההוספה "אינם אלא" לא נכנסת בכתוב). לפי הביאור הזה צ"ל: "ואני מילי שריי, דקדוקי אינון דלא אשכחן דאחמירו רבנן כולי האי...". אבל זה אומר שצריך להגיה פעמים - דקדוקי במקום ודקדוקי; דלא אשכחן במקום ולא אשכחן.
ישנה אפשרות אחרת - שני כתה"י אינם תלויים זה בזה אבל הם בני משפחה אחת, והאב המשותף שלהם, יחד עם הנוסחאות הטובות שהוא העביר לצאצאיו היקרים, הוא העביר גם כמה שיבושים. ואפשר שכאן השתבשו שניהם בעקבותיו, אבל בצורה קצת שונה אחד מהשני (וכגון שהיה כתוב בו: טריי, ובכת"י אחד, מתוך אי הבנה, קרא המעתיק: שריי), ואולי בנוסח המקורי היה כתוב: טרחי.

כמו שכתבו קודם תלוי בהקשר הרחב, אבל ייתכן שהפירוש הוא הני מילי שריי, ו[הטעמים הנ"ל שנכתבו קודם לאסור] דקדוקי אינון, ולא אשכחן וכו'. זה נשמע בהחלט אפשרי בעיקרו אבל תלוי בהקשר.

[הוגה ומעיין]

יש לשקול גם את האפשרות ש"טרי" הוא מושלך, דחוי. זה פירוש "טרי" בארמית ארצישראלית, כמו ב"טרון באפיכון" המופיע רבות באיכה רבה, ו"טרי על אפיה" בויק"ר קדושים. גם המשמעויות השונות בארמית הבבלית - זרייה, פיזור, התקפה וניעור - מגיעות מאותו שורש, ובהקשר זה הכוונה לדברים מותקפים, מושלכים ודחויים. ואלו דברי סוקולוף במילונו לארמית בבלית:

[עדיאל ברויאר]

האפשרות שהעלה "הוגה ומעיין" היא היחידה עד עכשיו שנשמעת לי הגיונית ומתקבלת.

"צופר הנעמתי" - בהצעה הראשונה שהתייחסת אליה הוספת "שקלי" שלא מופיע במקור. לגבי ההצעה השנייה, לא נראה לי שההקשר יכול להועיל, הוא פשוט תוכן הטענה. מבחינה תחבירית כל המשפט שקשור מופיע כאן, ולענ"ד זה לא מתקבל על הדעת.

ושוב, אני מודה לכולם על ההצעות. (אם יש הצעות נוספות, אשמח).

[עולה מן הארץ]

צופר הנעמתי" - בהצעה הראשונה שהתייחסת אליה הוספת "שקלי" שלא מופיע במקור. לגבי ההצעה השנייה, לא נראה לי שההקשר יכול להועיל, הוא פשוט תוכן הטענה. מבחינה תחבירית כל המשפט שקשור מופיע כאן, ולענ"ד זה לא מתקבל על הדעת.

אם ההקשר אינו סותר את זה אריך וצופר צודקים בהחלט. מבחינה תחבירית אין שום מניעה לכתוב הני מילי מותרים, ודקדוקים הם. ז"א שהם מותרים מצד הדין והאיסור הוא דקדוק.

[עדיאל ברויאר]

הנה לשון דבריו המלאים יותר (לא הבאתי את כל הפיסקה):

ויש מי שאומר נמי דהאי דהתירו חז"ל בתוספת[=בתוספתא] כתיבת חשבונות וכמו שפירשו בדבר האבד היכא דלא איפשר לכתוב על ידי סופר ארמאי אבל היכא דאפ' לכתוב על ידי סופר ארמאי יכתוב ארמאי ואל יכתוב ישראל. והני מילי שריי ודקדוקי אינון ולא אשכחן דאחמירו רבנן כולי האי בחולא דמועדא דאם כן כל פרקמטיא דשרו רבנן לעבדה על ידי גוים אלא ש"מ אפי' על ידו מותר

אגב, אמנם לא הספקתי עדיין להכנס לסוגייה שם, אבל למישהו ידוע מי מהראשונים ו/או אחרונים חשובים שדן בשאלה אם ההיתר של דבר האבד הוא הותרה או דחויה כמו הנידון כאן?

[לוצאטי]

אם הכוונה לדברים מושלכים ודחויים, קשה להבין פשר 'ודקדוקי'.

[בברכה המשולשת]

לאור ההקשר, גם לי הקטן נראה כדברי הרב אריך

[עדיאל ברויאר]

לשמחתי, פרופ' י"ש שפיגל השיב לפנייתי בנושא, ובבקיאותו המופלאה הביא מקור המסייע להבנת העניין - דברי רבנו נסים גאון, אוצה"ג ר"ה, תשובות סי' א עמ' 12 (מהמילה "בענין" מתורגם שם מערבית):

וכמה טיריי אית בגמ' דשנים אוחזין וגמ' דגט פשוט בענין זה ולולא הייתי יוצא מפירוש ההלכה שאני עומד בה הייתי מפרש את הענין עד הסוף

והכוונה ברורה, שיש שם דיונים (כנראה נובע הדבר מלשון "שקלא וטריא", וכפי שרמז שם לוין בהע' ג). וכנראה כאן לקח המחבר דנן את הביטוי וחיבר לו משמעות חדשה ע"י הצירוף למילה "דקדוקים", דהיינו דיונים ודקדוקים שאינם רצויים.

אפשרות זאת היא בעצם כמעט כמו האפשרות שהעלה "לוצאטי".

לגבי האפשרות להגיה טרחי הוא כתב לי שהוא גם חשב על זה, אבל נמנע מכך כדי לא להכנס להגהות אל אם הן מוכחות למעלה מכל ספק. עוד הוא הוסיף על כך שנדמה לו שהוא ראה חילוף בין למישקל ומיטרא ובין למישקל ומיטרח. ואעפ"י שזו הגהה מסתברת הוא נמנע מהטעם האמור.