ראיתי באחד מספרי האחרונים שהבין דברי הריב"ש המובאים בכ"מ הל' ע"ז פ"ג ה"ו, דהא דבמכוין לבזויי איננו חייב כרת במזיד הוא כיון דלא קבליה לאלוה, ואעפ"כ חייב קרבן בשוגג. ובתחילה תמהתי עליו, דהנה ז"ל הריב"ש, "כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי, אלא שעובדיה חושבין שהע"ג ההיא חושקת באותו בזוי [וכו'], וזה טועה בזה ומכוין לבזוייה. ולזה כתב הרב ז"ל 'חייב ומביא קרבן על שגגתו', ור"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת כשוגג". הרי שפתותיו ברור מללו דהא דאינו חייב סקילה וכרת הוי משום דלא חשיב מזיד אלא חשיב שוגג, אבל אם היה נחשב למזיד שפיר היה חייב כרת וסקילה. (ולכאורה ר"ל דבאמת לא משכחת לה מזיד במכוין לבזויי, וכעין מש"כ הכ"מ שם ה"ה. ואמנם הדברים צ"ב וכמו שתמהו כמה אחרונים, אבל אחרי שכתב כן הכ"מ ודאי אפשר לומר שזהו כוונת הריב"ש ג"כ.)
אולם אחרי זה ראיתי דמה שהבין האחרון הנ"ל כן את דברי הריב"ש הוא מפני שראה את דברי הריב"ש בכ"מ הנ"ל, ושם איתא (בדקתי בכסף משנה דפוס ראשון וגם בדפוס וורשא תרמ"א) בסוף דברי הריב"ש "שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג". התחלף ב' בכ'. וא"כ מבואר להדיא בדבריו דבמזיד אינו בר סקילה וכרת (וגם מבואר דמשכחת לה מזיד), ועל כרחך כמו שהבין הנ"ל דהוא משום דלא קבליה לאלוה. אולם באמת נראה פשוט שהנוסח הנכון בריב"ש הוא כמו דאיתא בשו"ת הריב"ש (על כל דפוסיו) "כשוגג" בכ', דאל"כ מהו שכתב תחילה "שאינו מזיד", דמשמע דבא לומר שאינו מזיד במציאות, ולפי נוסח הכ"מ על כרחך דר"ל שאין לו דין מזיד, ולא משמע הכי כלל. ע"כ נראה פשוט דט"ס הוא בכ"מ. וכן ראיתי שתקנו ברמב"ם מהדורת פרנקל (כנראה גם על פי הריב"ש). אולם לדעתי היו צריכים לציין שבדפוסים ישנים (וכן בכסף משנה דפוס ראשון, וכנ"ל,) הוא בב', כיון דנפק"מ רבתי איכא בזה, וכמו שביארנו.
האם זהו אכן דרכם?