מאהבת הצניעות, ביקש ממני לפרסם את רשימתו זו, והנני ממלא את בקשתו בחפץ לב.
רצונו לשמוע דעתם של החברים המרגישים דכאן
רציתי לנסות ולהגדיר
את שורש ההבדל הרוחני
בין גישת הראי"ה לגישת החזו"א.
מחשבה שמתהלכת עמי זמן רב היא,
שהתחזקה מקריאת האגרות של החזו"א ושל הגרח"ג,
אך דומני, שבאה לידי ביטוי גם בשיטת לימודם
שהלוז של גישתם היא סוד הצמצום.
זר לא יבין זאת,
אך מי שמצמצם את כמות ספריו בספרייתו
ולועס שוב ושוב את הגפ"ת עם המהרש"א,
עד כלות הכוחות,
מגיע לעומקים ולהשראה, מהפך גשם לרוח וכו'
כאלה שלא מגיע אליהם היושב בספריה
וספרים נערמים לו מהשולחן ועד התקרה.
כך גם בעולם האמוני: המקבל על עצמו יסודות אמוניים
ומפנים אותם עד פנים פנימיותו מצליח להגיע למעמקי אישיותו
שלא יתקרב אליהם אותו אינטלקטואל המרחיב עוד ועוד את אופקי השכלתו באסכולות מחשבה שונות
בקצרה: אל תחפש דברים בחוץ.
קח את הקיים ומצה אותו עד תום ויותר מזה!
ע"כ צד אחד.
ומאידך גיסא:
"מרחבים מרחבים מרחבי א-ל אוותה נפשי" - כתב הראי"ה.
ואידך זיל גמור.
וכאן אולי טמון שורש החילוק:
האם אפשר להתעלם מנטיית הנפש של האדם לחופש, למרחבים,
להרחיב את ידיעותיו את חוויותיו, להכיר ספרים חדשים, אישים חדשים
תרבויות נוספות אומנויות וכו' וכו'.
האם אכן צריך להתגבר על נטיותיו הטבעיות [הרוחניות!] של האדם?
לשם כך ברא הקב"ה את הנטיות הללו כדי שנתגבר אליהם?
כשאדם שקוע עמוק בסוגיא ומתענג עת דקות ההבנה אשריו וטוב לו,
אך כשהוא יוצא מסיבות שונות ממעמקים אלו,
ומנסה להסתכל על עצמו מבחוץ -
פתאום הוא חש "לא מחובר לעולם שסביבו" כאשר כל הוויתו הרוחנית ממשוקעת אך ורק בהוויותיהם של אביי ורבא.
שמעתי פעם שלפי תורת הגר"א אכן העולם הזה על כל פיתויו [גם אלו שנראים חיוביים] נברא כדי שנתגבר עליו.
אם כן - השאלה היסודית והמקדימה שאולי ממנה נתפרשו הדרכים זו מזו היא: יחסינו לנטיות לבנו היסודיות והפשוטות ביותר.
החזון איש כתב על כך בין השאר באמונה ובטחון כשתקף את המוסריות הלא הלכתית
ומאידך הרב קוק כתב על כך כמו שמוזכר בכמה מקומות כידוע.