פרת [שכנתו?!] של ר"א בן עזריה

[זקן ששכח]

איתא בגמרא(שבת נד ע"ב): פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה וכו' תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.

לכאורה יש להבין הלא איתא במשנה (ביצה כג ע"א): שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים; פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה וכו'.

וכיון שסבר שהלכה היא שמתיר יציאת פרה באופן שכזה, אם כן מה הריעותא בהתנהגותו, וגם יש להבין למה תלו זאת בשכנתו על שלא מיחה, הלא שפיר יש לומר שהיתה פרתו שלו?

[חד וחלק]

כך הוה מעשה, ולק"מ (השאלה השניה).
ולשאלה הראשונה, בפשטות היה צריך למחות בה כיון שאין הלכה כמותו.

[זקן ששכח]

חו"ח,
בירושלמי איתא שהיה של אשתו. אבל אה"נ אי כך היה מעשה, כך היה.

אולם, מה שתרצת שכך נפסקה הלכה. יש לעיין 1. מתי קבעו כן הלכה, האם מיידית או לאחר זמן? 2. וכי חסרות דוגמאות בגמרא שבאתריה דמר נהגו כן, ואף שיודעים אנו שלא נפסק כן להלכה?!

[אוצר החכמה]

אני הייתי מפרש את הגמרא כך שראב"ע לא מיחה וודאי שעשה כדין לפי דעתו, אולם כיוון שאדם צריך למחות על דבר שנעשה שלא כהוגן נחשב שעשה הוא , את הדבר ומכאן חזינן שסובר להתיר וזה המשנה בביצה.

[חד וחלק]

אם חזינן שסובר להתיר מדוע נחשב שעשה הוא, הרי מה שלא מיחה לא היה שלא כהוגן.

[איסתרא בלגינא]

משום שכל שאינו מוחה הר"ז תחת אחריותו משום שלא מיחה והטעם שלא מיחה משום שמותר לדעתו אבל עדיין המעשה מתייחס אליו שהוא תחת אחריותו.

[שומע]

לא מסתבר. כל מעשה מותר שאדם עושה נקרא ע"ש הרב שבאזורו?

יתכן שכבר באותו זמן ובאותו מקום נפסקה הלכה שלא כראב"ע כי חכמי מקומו נחלקו עליו. וא"כ לק"מ ממקומו של ר' אליעזר ושל ריה"ג. וא"כ מה שלא מיחה כי סבר שמותר כמבואר בביצה, ועדיין אמרו שצריך למחות בשכנתו שלא תעשה כמותו. (לזה כיון ידידנו 'אוצר החכמה' במלותיו הקצרות?)