הודעהעל ידי יחיעם מלח הארץ » ב' יוני 27, 2011 5:35 pm
יודעני שאני נוטל על שכמי מעשה שאינו פופולארי, אך עת לעשות ה' ואקוה שתצא תועלת גדולה לכל חברי הפורום
שמעתי מדברים (בעקבות אשכול בנושא באתרא דלא קדישא ושלא אעלנו בל"נ על דל שפתי) כי חסרה בציבור הרחב ידיעה הכרה מלאה בהיקף
דמותו התורנית של הגאון רבי אברהם יהושע הלוי שליט"א סאלאווייצ'יק, מפאת שמירתם הקפדנית של אנשי בית בריסק על מסירת התורה
מרב לתלמיד בע"פ כדרך המסורה מדר דר, ומשום כך אין מדפיסים חידו"ת אלא לאחר מאה ועשרים שכבר א"א להעביר השמועה כמסורה
והנה בפורום כאן, ישנן ב' מעלות גדולות למקום עלינו:
א' ישנם כאן טובי ת"ח שבודאי יש עמהם באמתחותיהם מהני מילי מעלייתא דמדבדרו משמי' דהגאון הנ"ל שליט"א (ועדיף אם יהיו בסוגיות הש"ס ולא רק ביאורי אגדה או ביאורים עה"ת שזה פחות נדיר לשמוע)
ב' אין כאן חיוב לחסיון ד"ת, ואדרבה, תרבה הדעת ותרחב היריעה להעלות עליה על שולחן מלכים משופרי דשופרא
אקרא בזה לכל אשר בידו לסייענו, ושכמ"ה
אצ"ל ואין מזרזים אלא למזורזים, לשמור על רמת הפורום ועל נושא האשכול ולא להסיטו אפי' לא למטרות חשובות, כדי שיווצר אשכול ובו מרוכזים ד"ת רבים ככל האפשר
משל הגאון הנ"ל, שתורתו כפה"נ מוטלת בקרן זוית, ורק מתי מעט (באופן יחסי) ניאותים לאורה
ב"ה, ט"ו תמוז
כיון שנתרכזו כאן כבר כמה וכמה מהני מילי מעלייתא ע"י חברנו "תולעת ספרים", אמרתי להעלותם ולאספם כאן בראש האשכול לבל יטרחו המעיינים:
חידושים עה"ת (נרשם ע"י תולעת ספרים)
פרשת חקת
א) כתיב (י"ט ב') זאת חוקת וכו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו', ומבואר דאיכא דין לקיחה. והרמב"ם (הלכות פרה אדומה פ"א ה"א) כתב, ואין לוקחים עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה ולא עגלה, לא מצאו אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. והראב"ד שם השיג, דהטעם שאין קונים עגלה הוא משום שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזו קרוי חטאת וכשם שאין מקדישים בעלת מום כך אין מקדישיןם אותה מחוסרת זמן וכו'. והנה מצינו שפסולי מומין נוהגים בפרה, אמנם צ"ב מנלן דאין מקדישין פרה בעלת מום. ובדין מחוסר זמן כתבו תוס' במקום אחד דאין ההקדש חל, ובמקום אחר כתבו דהוי רק איסור אבל ההקדש חל, ולפי"ז יהיה נפק"מ בפרה מעוברת דתנן במתני' דפסולה ור' אלעזר מכשיר, והר"ש מפרש משום פרה אחת ולא שתים [ולפי"ז כשילדה, כשירה] ועוד פירש דהוי כמלאכה, למ"ד עובר לאו ירך עמו, והר"י סימפונטי..? פירש דר"ל שהעובר פסול משום פרה ולא עגלה [ולפי"ז נמצא דר' אלעזר פליג על דין זה] ולפי"ז לכאו' לפמש"כ השטמ"ק בזבחים (י"ב ע"ב) דליכא מחוסר זמן בעובר ונמצא דלהראב"ד יהיה כשר, אמנם זה אינו, דהשטמ"ק מיירי רק במחוסר זמן של שבעת ימים יהיה תחת אמו, ולא בשאר מחוסר זמן, והרי עובר למעשה אינו פרה. ובמנחות (נ"א ע"ב) דרשינן חטאת מלמד שמועלים בה, והקשו בתוס' תיפוק ליה דהוי קדשי בדק הבית. ותירץ הגרי"ז דפרה נקנית מתרומת הלשכה ודברים הנקנים מתרומת הלשכה אין בהם קדושת תרומת הלשכה, דהא מתרומת הלשכה קונים קרבנות ציבור [שהם קדושת הגוף] ותיקון חומת העזרה [בדק הבית] ועוד כמה דברים, והיינו דתרומת הלשכה ניתנת לקנות כל דבר הנצרך, והקדושה חלה לפי דין דבר הנקנה, ולכן מהא דפרה נקנית מתרומת הלשכה לא הוי ידעינן שמועלים בה.
ב). כתיב: (י"ט ג') והוציא אותה מחוץ למחנה. ומשמע לכאו' שיש דין הוצאה, אמנם ברמב"ם לא נזכר דין כזה שצריך להוציאו להר המשחה. והנה ביומא (מ"ב ע"ב) מובא המשנה שאם לא היתה הפרה רוצה לצאת אין מוצאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחטו וכו' רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר [והוציא] אותה, לבדה. והיה אפשר לפרש דפליגי אם יש דין הוצאה בפרה או לא, ולכן הרמב"ם שפסק כהת"ק לא הזכיר דין הוצאה, אמנם לכאו' זה אינו, אלא דלכו"ע איכא דין הוצאה ופליגי רק בדרשת "אותה".
ג). הר"ש הביא תוספתא שאם גלגל העין הוא שחור אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה והגר"א הגיה כשירה. וכן בתוספתא לפנינו איתא פסולה והגר"א הגיה כשירה. והנה בקרנים וטלפים שחורים איתא יגוד [שיחתך אותם] והיינו משום מראית עין, אבל אינו מעכב. ולפי"ז לגירסת הגר"א יש לפרש דגם בגלגל העין איכא דין מראית עין, וקמ"ל התוספתא דלכתחילה אין לוקח פרה כזו אא"כ אין אחרת, דאינו מעכב בדיעבד, אמנם לגירסתנו לכאו' קשה מאי קמ"ל אם אין אחרת, ובמנחת בכורים שם פירש דר"ל אפילו אם אין אחרת וכו'. ומ"מ צ"ב מאי קמ"ל דאם וכו' היא פסולה, פשיטא שפסולה אע"פ שאין אחרת. ויש לפרש דר"ל אם אין פרה אחרת בשחרות גלגל העין כמותה, פסולה, דמוכח שהיא שחורה יותר מדי, וכן מבואר להדיא בילקוט דפרה שגלג עיניה שחורה, מערבים אותה עם פרות אחרות ורואים אם היא ניכרת שהיא יותר שחורה מהם דאז פסולה [ומבואר דלא כגירסת הגר"א ג"כ].
ד). תנן בפרה (פ'..) היתא בה יבלת וחתכה פסולה. וצ"ב למה תהא פסולה, ובפירוש הגר"א כתב משום דהוי כמלאכה, וצ"ב וכי ליבלת היה צריך בתמיה, הא הוי לצורך הפרה, דלא מיקרי מלאכה. ואם יש בה עצם פסולה בלא"ה משום מום, ואם אין בה עצם למה תהא פסולה. וגם משמע דכשלא חתכה כשירה, וצ"ב.
ה). הנה מבואר בכמה משניות שבני ירושלים חצירות בנויות על חלל [מפני קבר התהום] ושם היו מביאים נשים מעוברות להוליד את בניהם וכו' הכל כדי שיהיה כהן אחד טהור להזות מי פרה, דבר שא"צ מדינא כלל, ונמצא שהוציאו סכום עצום של כסף ועבדו כמה שנים רק כדי שישיגו דבר שא"צ לו מדינא, ומבואר הטעם בגמ' כי היכי דלא ליתי לזלזולי בה. ומבואר דדבר שצריך לה משום טהרה צריכים ליזהר מאוד ולהבטיח דלא ליתי לזלזולי בה. ובילקוט איתא שהכהנים גדולים היו נוהגים לבנות כבש מהר הבית להר המשחה להוצאת הפרה, ולא היו משתמשים בכבש הישן אלא סתרוהו ובנו כבש חדש והוציאו עליו ששים ככרות זהב, וכולם עשו כן משום שהיו בעלי גאוה, ומקשה הילקוט והא שמעון הצדיק עשה שתי פרות, וסתר הכבש הישן שהוא עצמו בנה בשביל הראשונה [ר"ל ואיך אמרינן שהיה משום גאוה], ומתרץ דמשום סלסול הפר עשה כן, [ויש לפרש דרק על שמעון הצדיק תירץ כן, וגם יש לפרש דמפריך בזה מה שאמר שמשום גאוה היו עושים כן]. וחזינן דרק משום סלסול הפרה היה כדאי לשמעון הצדיק להוציא ששים ככרות זהב לכל כבש, והיינו כנ"ל, שדבר שבא בשביל טהרה צריכים וכדאי להוציא עליו הוצאות ענקיות כדי לסלסלו ולהבטיח שלא יזלזלו בו.
ו). כתיב (כ' כ"ג כ"ד) ויאמר וכו' על גבול ארץ אדום וכו' יאסף אהרן אל עמיו, ואיתא במדרש דמשום שנתחברו לרשעים [אדום] ניטל מהם אותו צדיק [אהרן]. ומבואר מזה דרק משום שביקשו לעבור דרך ארץ אדום, ועל מנת שלא להטות ימין ושמאל, כבר מיקרי התחברות לרשע, כשרואים רשע צריכים לברוח ממנו, ויותר מזה דאע"פ שיצא אדום לקראתם בעם כבד וכו', מ"מ מיקרי התחברות, וגם עצם בקשתם לעבור דרך ארצו היה לצורך ישוב ארץ ישראל. ורואים מזה עד כמה האדם יכול להיות מושפע מסביבו.
וכשנמצא בסביבה של אפיקורסות ופריקת עול וכדו' עלול להשלים עם המצב, אמנם באותה מדה שאדם משלים עם המצב, באותה מדה אכלה האפיקורסות וכו' בלבו. ואילו היה אדם מבזה את אחד שהוא מוקירו, בודאי היה כועס וכו' ולא היה משלים עם זה, והרי התורה היא יקרה מכל ואנשים דורסים עליה ברגליהם ר"ל.
והגרי"ד סיפר שאחד מבניו של ר' שמחה זעליג זצ"ל נטה קצת מהדרך והיה מחלל שבת, ובכל פעם שהיה הרש"ז מזכיר בנו הנ"ל היה תיכף מתמלא צער חזק כאילו רק היום נטה מהדרך, וכמעט שחשבו שיתעלף [הגם שכבר עברו הרבה שנים מאז שנטה מהדרך]. והיינו שלא השלים עם המצב.
ז). תנן בפסחים (נ"ה ע"א..?). שחזקיה המלך כיתת נחש הנחושת והודו לו חכמים, משום שהיו פעם תועים אחריו. והנה מה שהשאירוהו בכל הדורות עד חזקיה בודאי היה לאיזה תועלת, והיינו דבראש השנה (...) תנן שלא הנחש היה ממית או מחיה אלא כשהסתכלו ישראל וכיוונו לבם כלפי מעלה, היו מתרפאין, ונמצא שהנחש היה מורה על אמונה בד' שרק הוא המרפא [וברמב"ן מבואר דע"פ טבע היה ראוי שהבטה בנחש יזיק למי שנישוך ע"י נחש], ולכן השאירוהו במשך כל הדורות, עד שהגיע זמן שהיו אנשים שטעו לומר שהנחש הנחושת הוא ג"כ מרפא, ובדבר המורה גופא על אמונה שאין טבע, אמרו שיש בו טבע, ולכן כתתו חזקיה וחזינן עד כמה עלול אדם לטעות.
ח). כתיב: (כ"א ל"ד) ויאמר וכו' אל תירא אותו [עוג] כי בידך נתתי אותו וכו' ואיתא במדרש שהיה משה ירא דכיון שחי כל כך הרבה שנים [מזמן אברהם] בודאי יש לו זכות, ואולי זכות זה יעמוד לו לנצח את בני ישראל. והנה בברכות (...) איתא שעוג עקר הר אחד שהיה ג' פרסה על ג' פרסה ורצה להניחו על מחנה ישראל ולכלותם כאחד, וחזינן דמזה לא נתיירא משה כלל, רק שמא יעמוד לו זכות.
פרשת בלק
א). כתיב: (כ"ב ב') וירא בלק וכו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויש לבאר אמרו כל אשר עשה. דבישראל איכא שתי ענינים, אחד מצב שהם אומה ואיתא בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) ישראל עזים שבאומות, ופירש"י קשים להינצח. והשני מצד הנהגת הקב"ה עמהם למעלה מדרך הטבע, וי"ל דזהו ג"כ מש"כ בסמוך ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, דמצד שהיו עם רב וחזק נתייראו מהם, ויקץ מואב מפני בנ"י, דמצד מעלתם שהם בנ"י ומתנהגים ע"פ הקב"ה בעצמו, קצו בחייהם, שלא ידעו כלל מה לעשות וי"ל דזהו ג"כ מכ"כ בהפטרה והי' שארית יעקב וכו' כטל מאת ד' וכו' [וכדאיתא בגמ' תענית דליכא חיוב הזכרה בטל כיון שאני נעצר רק בגשמים כיון דלפעמים נעצר, אבל הטל נותן ד' תמיד] וזהו מה שמתנהגים ע"פ הקב"ה בעצמו, ואח"כ כתיב והי' שארית יעקב בגוים וכו' כארי' בבהמות יער וכו' וזהו ענין חוזק העם.
ב) כתיב (כ"ב ד') עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, וביאר הגרי"ד דבעצם הרי כתיב אל תצר את מואב וכו' וא"כ למה נתייראו אלא שאמרו שילחכו ישראל את כל סביבותם עד שלא יוכלו מואב לעצור את עצמם ויתחילו הם במלחמה, ואז כבר יהא מותר לישראל ללחום בך, וכמו שאמר דוד הם פרצו הגדר תחילה.
ג) כתיב (שם) ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ולכאו' צ"ב הא כבר כתב זה לעיל, ופ' א' שזהו ג"כ מטענת אנשי מואב, שאילו הי' לנו קיסר חזק הי' רק חצי צרה, אבל הרי ובלק בן צפור הוא מלכנו עכשיו.
ד) במדרש כאן איתא (ומובא קצתו ברש"י) דמדין ומואב היו שונאים זה את זה אלא שנתחברו יחד כדי להינצל מישראל. ומשלו זה לזאב שבא נגד ב' כלבים שהיו שונאים זה את זה, ובילקוט איתא עוד משל בזה לחתול ועכבר שהיו רוקדים יחד על חלב של רע-מזל א'. והיינו דכדי להשיג איזה מטרה מתחברים ב' שונאים זה עם זה ואפי' רוקדים יחד, וזה משום שכל א' יש לו רע-מזל (שהפילו), אבל הרקידה היא רק לזמן, דלמחר יחזור החתול וינשך את העכבר, ואעפ"כ היום הם רוקדים יחד.
ה) עוד איתא במדרש (והובא ג"כ ברש"י) דלכך השרה הקב"ה שכינתו על בלעם, שלא יוכלו אומות העולם לטעון לא נתת נביאים ומלכים גם לנו, ולכן נתן להם בלעם ונבוכדנצר, ומשה תיקן את ישראל ובלעם הכשילם בזנות, שלמה בנה את בהמ"ק ונבוכדנצר....? [כן אמר הגרי"ד בפשט דברי המדרש] דמצד נתינת הקב"ה, היו בלעם ונבוכדנצר כמו משה ושלמה, וכדאיתא בגמ' ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ומאן הוא בלעם. אלא דזהו אומות העולם, שנעשה בלעם ממה שהי' יכול להיעשות משה.
ו) כתיב (כ"ב ז') וקסמים בידם ופירש"י קסם זה לקחו בידם שאם לא יסכים תיכף ללכת עמהם אין בו ממש. והנה בלעם אמר להם אינני יודע אם ימליכני הקב"ה ללכת אם אנשים כמותכם [וכמש"כ רש"י], שהתנהג דאדם מכובד שהכל תלויים בו, וכן הוא דרכו של עולם שאנשים חושבים שאע"פ שאינם בטוחים בשאר בני אדם, מ"מ באותם ששוכרים אותם הם בטוחים שבודאי זיי האלטן פון אים, ולכן מתנהגים בכל גינוני כבוד וכו', אמנם בעצם הוא להיפך,
דאנשים נכרים יכולים אולי לרמות לפעמים, אבל אותם ששוכרים אותם יודעים היטב עם מי הם עוסקים ושאין בו ממש, סהדי שקרי אאוגרייהו זילי ומה שרק שרי מדין חזרו ולא שרי מואב, לפי ששרי מואב היו מוכרחים לקיים שליחות בלק מלכם, ולכן לא יכלו ללכת תיכף.
ז) כתיב (כ"ב י"ב) לא תאור את העם כי ברוך הוא, ופירש"י שרצה בלעם לברכם לכל הפחות, והיינו שהי' רוצה כסף וזהב מבלק לכתחילה, אבל "בדיעבד" הי' רוצה לקללם גם אם לא יקבל שכר, ולכל הפחות רצה לברכם. דגם ברכה של בלעם הי' משפיע לרעה על כלל ישראל, שהי' לו כבר "א פוס" (דריסת רגל) אצלם.
ח) כתיב (כ"ב ט"ו-י"ז) ויוסף עוד בלק שלוח שרים וכו' כי כבד אכבדך מאד וכו'. ובפעם הראשונה לא אמרו כן, דאנשים מכובדים אין רגילים לדבר על עניני כסף וכו' במפורש אלא ברמז [אויפן וואונק], אמנם כשראו איך הוא מדבר בעניני כבוד וכו' להדיא, הבינו מהו ה"שפה" שלו, ולכן בפעם השני' כבר הזכירו מפורש כי כבד אכבדך וכו'.
ט) כתיב (כ"ב כ"ג) ויך בלעם את האתון להטותה הדרך, וכן כתיב ויוסף להכותה וכו'. ולכאו' הכוונה כפשוטו, שרצה רק להטותה הדרך, אמנם בסמוך (פסוק כ"ט) מפורש בקרא דכששאל אותו האתון למה הכיתני וכו', אמר כי התעללת בי, שהחציפה נגדו, ואמר הגרי"ד דכך הוא דרכם של בעלי גאוה שמגיעים עד כדי לתביעת כבוד מאתון, ולא עוד, אלא שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, שה' הורגה על גודל "חוצפתה" ואע"פ שהי' מוכרח אז ללכת רגלי ונמצא "קובר את עצמו", מ"מ הכל כדאי ורק שיענוש האתון על שהתעללה בו.
ועד היכן מגיע ענין הכבוד, אמר מהגר"ש שבדרון שליט"א דלפני כמה שנים היו רגילים להוציא את זבל האשפות על מאשין אחד, (רכב המפנה אשפה) שהיו ג' או ד' אנשים רצים לאטה ברחוב וזורקים האשפות למעלה, ואיש א' הי' עומד בתוך הזבל שהי' מגיע עד ארכובותיו, והוא הי' מוריק הזבל לתוך המקום שהי' עומד שם, וזורק הכלי הריק למטה, ומפעם לפעם הי' צריך להגבי' את רגליו ולהשפילם, כדי שלא יגיע הזבל עד ירכיו. וכשהי' המאשין ממהר, היו אותם שלמטה צריכים לרוץ במהירות ואותו שלמעלה הי' מקבל הכלי ומוריקו ומשליכו למטה. פעם אחד, אמר אחד מאותם שלמטה לחבירו, אתה חושב שלא הייתי יכול לעמוד שם למעלה ולעשות מה שהוא עושה? בודאי הייתי יכול לעמוד שם למעלה, נאר איך זוך נישט קיין כבוד...
והגרי"ד אמר שהח"ח הי' אומר, כבוד, כבוד, איר ווייסט וואס איז דאס כבוד, מען נעמט דעם גוף, און מען לייגט אים אויף א וואגאן, און פיר פערד שלעפן אים..(כך הי' שיא הכבוד אז, לרכוב בעגלה של ד' סוסים) כבוד, א כבוד, מען וויל כבוד, יע, זאל מען טאקע וועלן כבוד, כבוד חכמים ינחלו.
[בדרך אגב: ובענין הכאת הסוס כדי שיסע יותר מהר, אמר שבעולם אומרים שהאתון ממהר מפני שחושב שעי"ז ינצל מהמכות, אלא ששוכח שבעל עגלה שמכהו נוסע בעגלה שהוא עצמו מוביל תמיד, וזהו הסוס...ובעצם כן הוא האדם, שחושב לפעמים לברוח מן היסורים, ושוכח שבכל מקום שבורח לשם נוסע עמו בעל העגלה ג"כ..] א"ה: בזמן מלחמה, כשבאו לשאול את מרן הסטייפעלער זצ"ל, האם כדאי לברוח בעת כזו לחו"ל, אמר, ביי אונז פלעגט מען זאגן, "פון זיך אנטלויפט מען נישט". ע"כ.
י) כתיב (כ"ג ג') ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתך, וביאר הגרי"ז דהנה איתא בגמ' בשכר הקרבנות שהקריב בלק זכה שיצאו ממנו רות ודוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, ומבואר שהקרבנות הם של בלק [ורק שבלעם הקריבם], ובקרבנות קיי"ל דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו, ולכן אמר לבלק התיצב על עלתיך. והעיר הגרי"ד דאפשר דקרבנות בני נח א"צ עמידה על הקרבן.
יא) הנה ג' פעמים לקח בלק את בלעם לקלל את ישראל ובכל פעם ברכם א"ל לבלק שאינו יכול לעבור את פי' ד' וכו', ולכאו' קשה למה לא שלחו בלק לביתו תיכף בפעם הא' (בס' בית יצחק עה"ת (מבעהמח"ס קהלת יצחק עה"ת) הביא משל מהבית לוי לא' שביקש מחבירו ליכנס לבהכ"נ הגדול באמצע תפלת מוסף ולסטור את הרב על לחייו בפני כל הקהל, ואמר לו הלה אינני יכול, א"ל הנה אתן לך מיליון פונם אם תעשה כן, א"ל אם כן, אוכל לעשות כן..אמנם אם אחד יבקש מחבירו לגשת אל בית אחד ולהפילו ע"י דחיפה בידו, ויאמר לו הלה אינני יכול, לא יועיל אפי' אם יציע לו עשר מיליון פונט, דהא אינו יכול במציאות וזהו שטעה בלק, שחשב שבלעם אמר איני יכול, ר"ל אמנם אם יציע לו כסף וזהב כבר יוכל, וזהו שאמר לו בלעם, טעית, הלא כוונתי היתה שאינני יכול במציאות [וכדאיתא בגמ' שהיו לו....?] ולא יועיל אפי' מלא ביתך כסף וזהב.
יב) כתיב בהפטרה, עמי זכר נא מה יעץ וכו' ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת דבקות ד', ולכאו' קשה, דהא בשטים נכשלו בחטא ומתו במגיפה, ואיך ...? דמזה נדע צדקות ד', אמנם ר' איצלה וואלאזינר זצ"ל ביאר ע"י משל לכפרי אחר ששכר מלמד מן העיר בשביל בניו והביאו לכפר והי' מחזיקו שם. יום אחד הראה להמלמד כל חלקי הכפר, הכרמים ושדות וכו', וא"ל המלמד, הכל אני מבין חוץ מדבר אחד, והיינו שראיתי שבסוף הכפר עומד כלב גדול אחד קשור בזיקים בתוך תיבה גדולה, ולא הבנתי, למה קושרים הכלב ואין מניחים אותו חפשי, א"ל הכפרי, הכלב הזה שומר על הכפר, שאם יבואו גנבים וכו' יתחיל לנבוח בקול, אמנם איך היינו מתירים את הכלב הי' עושה יותר היזק מכל הגנבים יחד. א"ל המלמד מה אתה אומר, הלא הוא כלב טוב, וחזר הכפרי ואמר לו שזה רק כשהוא קשור, אבל אם אך יתירוהו, יעשה היזק גדול. המלמד לא האמינו, והתחיל הולך בכל יום אל הכלב, ונתן לו קערה עם אוכל, ואח"כ ניגש יותר קרוב, והחליק לכלב, וכו', ובכל יום הי' טוען אל הכפרי למה אתה קושר כלב טוב כזה, עד שהחליט הכפרי שילמד את המלמד פעם א' שיספיק לו לעולם. א"ל, טוב, הנה נלך ונתיר את הכלב. המלמד הלך עמו ברוב שמחה, והכפרי העמיד בסמוך שני אנשים מומחים בתפיסת כלב פראי. התקרב המלמד אל הכלב עם קערת אוכל, והתחיל לפתוח את המנעול של הזיקים, ויהי אך פתח את המנעול, והכלב התנפל תיכף עליו [ולא הסתכל כלל על הקערה] וכמעט שהי' מת אלמלא תפסו שני המומחים את הכלב וחזרו ונעלוהו. כשהתאושש המלמד, רץ אל הכפרי והתחיל לומר לו, הכלב הזה, אינך יכול לשער גודל פראותו, וכו' וכו', א"ל הכפרי, והלא אני בעצמי אמרתי לך כן כל הזמן, א"ל המלמד לא, אינך יודע כלום בגודל ההיזק וכו' שיכול הכלב הזה לעשות.
וכן הי' בבלעם, שלא היו ישראל יודעים גודל צדקות ד' במה שלא הניח לבלעם לקללם, ולא כעס כל אותם הימים, ולכן אמר הנביא, הלא תראה שכשאך ..? לבלעם לעשות משהו, כבר נפלו כ"ד אלף במגיפה בשטים, ומזה תדעו צדקות ד'. [וכך הוא דרכו של עולם, שמתרים באדם שלא יעשה כך וכך דאל"כ יתחרט, ולבסוף אינו שומע ונופל בפח ומתחרט אח"כ וחוזר אצל הראשון [שהתרה בו מלחתכילה] ואמר לו שבענין הנ"ל יש סכנה וכו' ולא ישוער הדבר, ואומר הלה הלא אני התריתי בך מאז על זה, ואומר לו, מה שאמרת אז אינו כלום וכו'.
יג) ידוע שברוסיא בדורות הקודמים היו תמיד גזירות רעות על ישראל, וגדולי ישראל היו נוסעים לפטרבורג הבירה להשתדל לבטל הגזירות [והי' מסירות נפש ממש מפני הסכנה, והיו נוהגים לקחת תכריכים עמהם שמא לא יחזרו חיים..] ופעם אחד נסעו לשם ר' איצלה והצמח צדק ועוד אחד, ודיברו עם הצאר [אמר דמסתמא הי' ניקולאי] וביקשוהו לבטל הגזירה, ואמר להם, אינני מבין מה אתם רוצים לבטל הגזירה, הלא המדובר באומה שהיא בכלל איבעריק (מיותרת) בעולם, כשמעם דבריו אלה, התחילו שנים האחרים להזדעזע בכל גופם ור' איצלה חייך. כראות ניקולאי שהוא צוחק, נתכעס, ואמר לו, אתה שוטה או חכם? אם בחרו בך לבוא לכאן מסתמא שאתה חכם, וא"כ איך אתה מחייך, איר ווייסט וואס דאס שמעקט, א"ל ר' איצלה איך ווייס גאנץ גוט מיט וואס דאס שמעקט, איך ווייס וואס איר האט געזאגט, ובשביל כך אני מחייך וכו', אני מחייך משום שחיכיתי לשמוע דוקא תיבות אלו, ומכיון שנאמרו תיבות אלו, חייכתי. שאלו ניקולאי מה כוונתך, וא"ל, הי' פעם א' בלעם, והוא אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל קל, והיינו שיבוא זמן שיאמר ליעקב ולישראל "מה פעל קל" למה נברא עם זה בעולם, הלא מיותר הוא, ושם כתיב מה יהיה אז, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וכו', ולכן כל זמן שלא נאמרו תיבות אלו (ר"ל שעם ישראל הם בכלל איבעריק ) יראתי, אבל עכשיו שנאמרו, חייכתי. כשמוע ניקולאי את דבריו, נרגע, וביטל את הגזירה.
ופעם נסע הבית הלוי לפטרבורג להשתדל לבטל גזירה אחת, וקודם שנכנס אל חדר המיניסטר [כשאחז הקלאמקע של הדלת] חזר כמה פעמים על הפסוק, "מי את ותיראי מאנוש ימות", עד שהתחיל כל גופו רועד וידע שאין לו מורא בשר ודם כלל רק מהקב"ה, ורק אז נכנס אל החדר.
ופעם היתה גזירה קשה, ושיחדו היהודים את כל השרים, חוץ משר א' שהי' כל כך שונא ישראל עד שלא הניח שום יהודי אפי' ליכנס אליו לדבר, ולא יכלו לשוחדו. נסע הגר"ח וואלאזינר זצ"ל לפטרבורג עם סכום גדול של כסף, והלך ועמד לפני פתחו של השר הנ"ל, ואמר אל השומר שימסור להמיניסטר שבחוץ עומד א' מגדולי רבני היהודים שרוצה ליכנס אליו ולדבר רק שתי תיבות, ואם ידבר שלישית, הרשות ביד המיניסטר לירות בו. חשב המיניסטר שבודאי היהודי הוא פיקח וסובר שכשיכנס פנימה ויתחיל לדבר, ימשיך כבר באריכות, ולכן אמר המיניסטר אל השומר שיגיד להיהודי שאם ידבר אפי' תיבה אחת יותר, ירה בו...? ונכנס הגר"ח לפנים, הוציא הארנק עם הסכום כסף, והניחו על השלחן, ואמר "ברי מאלטטי" (ר"ל נעמט און שווייגט), ויצא החוצה.
כשאסף הצאר את שריו, עמדו כולם ודרשו דרשות ארוכות שיש לבטל את הגזירה, ורק השר הנ"ל ישב ושתק. ראה הצאר שכולם משוחדים, ופנה אל השר הנ"ל ושאל אותו, מה אתה יושב ושותק שקוע במחשבות, א"ל השר, אגיד לך על מה אני חושב, אני חושב, אם בשביל שאשתוק קיבלתי סכום כל כך גדול, כמה קיבלו אלו בשביל לדרוש דרשות ארוכות כאלו... (וכמובן שנתבטלה הגזירה).
פר' פנחס
א) איתא בסנהדרין (פ"ב) הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. ואמר הגרי"ז דזהו דוקא בהבועל, שמיתתו רק ע"י קנאים, אבל הארמית נהרגת משום שבאה תקלה על ידה [וכמו דאמרינן בהריגת בהמה שנרבעה מאדם], ולפי"ז כל התנאים שנאמרו בפגיעת הקנאים בו, שייכים רק בו, אבל היא נהרגת בכל ענין. והקשה עפ"ז על מש"כ הרמב"ם (הל' אסורי ביאה..?) ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה, דלכאו' ..?לפגוע בו וכו', דהא...? נהרגת גם לאחר שפורש.
ב) עוד איתא שם, דהלכה זו היא הלכה ואין מורין כן. ולכאו' הכוונה היא, כמו שאר מקומות שמצינו שהם הלכה ואין מורין כן, וכמו המוציא זבלו לרה"ר בב"ק ( ) אמנם רש"י פי' בסנהדרין שם "שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך" וביאר הגרי"ד דר"ל דההלכה היא שרק קנאי פוגע בו, ומי שבא לימלך הרי אינו קנאי, דהעושה ע"פ פסק לא מיקרי קנאות, ולכן אין מורין כן.
ג) כתיב (כ"ה י"א) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו', ופירש"י לפי שהשבטים היו מבזים אותו ואומרים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. לכאו' קשה, וכי קודם שבא הכתוב לא ידעו מי הי' זקינו, אמנם הם חשדו שמעשהו נובע לא מקנאות [וכמש"כ לעיל דרק לקנאי ניתן לפגוע בו] אלא שהיתה כאן הריגת נשיא שבט מישראל, שנובע מהיחוס הנכרי שלו, ולכן ייחסו הכתוב אחר אהרן לומר שעשה כאן מעשה קנאות, שנובע מהיותו נכדו של אהרן הכהן.
ד) כתיב (כ"ה י"ב) הנני נותן לו את בריתי שלו'. ואמר הגרי"ז דהנה הקב"ה משלם שכר מדה כנגד מדה ואם היו שואלים אותנו איזה שכר יש ליתן לפנחס עבור מעשהו, היינו אומרים שיש ליתן לו כל דבר שבעולם ואפי' כל המדות טובות -חוץ משלו', דלכאו' קנאות הוא ממש היפך השלו', וא"כ היאך כתיב כאן שקיבל שכר של ברית שלו', ומבואר מזה, שקנאות אמיתית אינו היפך שלו', אלא אדרבה, המדה כנגד מדה שלו, הוא שלו'. ובודאי אם העיקר בקנאות הוא להכות הלה, זהו היפך השלו', אבל קנאות אמיתית אינו כן, וכמובן שצריכים להיות במדרגה הראוי' לזה [מען דארף האלטן ביי דערביי].
ואם רואים שאחד נכנס לבית ועוקר חתיכת ברזל מהכותל, בודאי נאמר שעשה מעשה סתירה כאן, אבל אם בסמוך יש בנין של ק' קומות שעומד ליפול, ורק ע"י שימת ברזל זה שם יוכל להצילו, הרי אז נאמר שאין זו מעשה סתירה כלל אלא מעשה בנין. וכן הי' כאן, שפנחס הבין איזה חורבן עלול זמרי בן סלוא לגרום לישראל, ולכן הרגו, והריגתו היתה מעשה הצלה לכלל ישראל, השיב את חמתי וכו' ולא כליתי את בנ"י וכו', ולכן הגיע לו מדה כנגד מדה את ברית שלו'.
---
ז). כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ואומר הגרי"ד דהיינו דאע"ג שהיו ויש כמה צרות בישראל, מ"מ בט' באב צריך להתאבל רק על חורבן ירושלים והמקדש ולא על שאר צרות [וכגון דרשות על ניתוחי מתים וכדו'] ואע"פ שכללו חורבן כמה קהלות בתוך הקינות, מ"מ זהו רק טפל, אבל העיקר צריך להתאבל בט"ב רק על חורבן המקדש.
תוספת לפרשת פינחס
א. [בסוף פרשת בלק] כתיב (כ"ה ז') וירא פנחס וכו' ויקם מתוך העדה וכו'. יש לפרש ע"פ מה דקיי"ל רמב"ם הל' איסורי ביאה פ"יב ה"ד דהא דהבוע] ארמית קנאים פוגעים בו היינו כשעשה כן בפרהסיא וזהו מתוך העדה, שהי' שם עדה [עשרה אנשים] ומיקרי פרהסיא. ויש לעיין אם הי' די במה שהקריבה לפני עשרה אנשים או אם גם באוהל היו עשרה אנשים.
ב. [עי' בפנים אות ב'-ג'] וביומא (כ"ג) תנן מעשה בשני כהנים וכו' ותקע לו בלבו. וכו' בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר וכו' ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים [ואע"ג דאיכא מחלוקת אם סכין של שחיטה צריך להיות כלי שרת מ"מ תוס' בזבחים (מ"ז) הביאו מתוספתא לדכו"ע מצוה לכתחלה בכלי שרת, ולכן ידע אבי התינוק שהי' כלי שרת]. ובגמ' שם (כ"ג:) איבעיא להו שפיכות דמים הוא דזל להו אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא וטהרת כלים הוא דחמירא וכו'. וחזינן מזה דאפי' בעל מדרגה גדולה כמו אבי הכהן [שלא צעק תיכף אודות מיתת בנו אלא דאג קודם לטהרת כלים, וזו היתה מחשבתו הראשונה] מ"מ צריכים לברר אם מעשה מדריגה זו נבעה מתוך מדריגה גבוהה באמת או אם נבעה משפיכות דמים הוא דזל להו, [וכן הוא מסקנת הגמ' שם דשפיכות דמים כמו שדאג לטהרת כלים. וכן הוא במעשה קנאות שצריך לידע ממה זה נובע [וכמש"כ בפנים] ובחובות הלבבות כתב שיש ג' מיני מחאה, מחאה במעשה וכדכתיב ויקח רמח בידו וכו', מחאה בפה כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך וכו', ומחאה בלב וכדכתיב שנאתי הבלי מרעים [ובדרך דרוש י"ל דזהו ג"כ כנ"ל, וכדאיתא בגמ' תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח, דבענין ראוי להוכחה, וכמו בקנאות דבעינן קנאי וכמש"כ בפנים].
ג. [בהא דאיתא בסנהדרין שם שאם הפך זמרי והרגו לפנחס לא הי' נהרג שהרי הי' רודף, מקשים הלא קיי"ל דביכול להצילו באחד מאיבריו אינו יכול להורגו, ולהרמב"ם אם עבר והרגו בכה"ג פטור ממיתה אבל להטור חייב מיתה וקשה כנ"ל, דהא זמרי הי' יכול לפרוש ממנה ועי"ז לא הי' פנחס הורגו והוי כיכול להצילו באחד מאיבריו, ובמל"מ (סוף הל' חובל ומזיק) כתב דהא דחייב בהי' יכול להצילו באחד מאיבריו, היינו דוקא שאר אינשי, אבל הנרדף עצמו מותר להרגו בכל אופן, וממילא לקיי"מ, ומ"מ זהו חידוש גדול. ובכלל יש לעיין אם מה שהי' יכול לפרוש ממנה מיקרי יכול להצילו באחד מאיבריו].
ד. [בסוף פרשת בלק] כתיב (כ"ה ו') ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים וכו', ופירש"י שאמר למשה אם זו אסורה בת יתרו מי התירה לך, והיינו דאילו רצה סתם לבעול מדינית הרי הי' יכול ללכת אתה מחוץ למחנה ולעשות מה שלבו חפץ ואין מי שיעכבנו אלא שהוא רצה לבטל הכל, שאין כאן משה בכלל, ולא רק שבא לחלוק על משה אלא שטען שהולך יחד עם משה, וכמו שגם משה נשא מדינית גם הוא נושא, ובמצב כזה געו כולם בבכי' ונתעלמה ההלכה מהם עד שבא פנחס, וגם פנחס הוצרך ליכנס לתוך האוהל כשהוא נשען על מקלו [שהסיר המתכת מהרומח] כדי שיאמרו שאף הוא לצרכיו הוא נכנס וכדאיתא בחז"ל, והיינו שהי' מצב שכולם היו בדיעה אחד עם זמרי וסברו דעכשיו הכל עושים ככה.
ה. בגמ' איכא מחלוקת די"א שקרח הי' מן השרופים וגם מן הבלועים וי"א שהי' לא מן הבלועים ולא מן השרופים והנה בפר' קרח כתיב הבליעה קודם ואח"כ השריפה, וא"כ אם הי' קרח בלוע ושרוף לכאו' צ"ל שהכל נבלעו קודם, ופי' הארץ נשאר פתוח עד אחר שנשרף ואז נבלע הוא. ואפשר דאין מוקדם ומאוחר בתורה ובאמת השריפה הי' קודם, וקרח נבלע יחד עם שאר הנבלעים.
ו. איתא במדרש (פר'-כ', ה'-כה) עשרה נסים נעשו לפנחס, ונס התשיעי שלא הטיפו דם כדי שלא ייטמא, וצ"ב דהא אפי' הטיפו דם לא הי' נטמא דא' מהנסים הי' שלא מתו וא"כ הו"ל דם מן החי שאינו מטמא, [וגם דם תבוסה מטמא. רק לאחר מיתה וכמש"כ הרמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"יג]. ובמתנת כהונה שם פי' דר"ל שלא יתלכלך פנחס, אמנם הוא דוחק בלשון המדרש.
ז. כתיב (כ"ה, י"א) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' ופירש"י שייחסו לפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו'. ולכאו' הי' אפ"ל עוד טעם למה ייחסו משום דע"י מעשה זה נתכהן פנחס [דעד אז לא הי' כהן] והי' אפשר לחשוב שניתנה לו כהונה חדשה ואין לה שייכות עם כהונת אהרן, ולכן ייחסו הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שניתנה לו כהונת אהרן.
ח. בבריסק [בזמנו של רבי יהושע לייב] היה אחד הנקרא ר' שלום מנשה שהי' מאסף כסף בשביל הבחורים שלמדו בעיר, וכשבחור הי' חולה יום אחד, הי' אומר לו, הכסף שאני מאסף הוא בשביל תורה, ומכיון שלא למדת היום, א"א לי ליתן לך ממנו, לך אל חברת ביקור חולים והם יתנו לך כסף בשביל היום.
נערך לאחרונה על ידי
יחיעם מלח הארץ ב א' יולי 17, 2011 6:30 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.