עזריאל ברגר כתב:אכן. שמע"צ הוא יום "רציני" - תפילת גשם, יזכור וכו', לעומת שמח"ת שהוא יום שמח - הקפות, סיום התורה, עליית כל האנשים לתורה וכו'...
ובארה"ק זה מאוד מבלבל שאחרי כל החגיגה הגדולה של ההקפות וכו' - פתאום יוצאים ליזכור, ונעמדים לתפילת גשם...
התכוונתי יותר פשוט. עוד לפני שנוצרה תפילת גשם ויזכור (אם כי מקורם קדום), וגם אם שמיני עצרת הוא יום שמח מאד [כמפורש בתורה שהוא מקרא קודש = קדשהו באכילה ושתיה וכסות נקיה, ויש בו מצוות "ושמחת בחגך" כמו בכל שאר ימים טובים, וכמפורש ברמב"ם הלכות יו"ט ו, יז].
ואסביר כוונתי:
בתורה ישנו יו"ט שמיני עצרת, שאין בו שום מצוה מיוחדת חוץ מאיסור מלאכה וקרבן מוסף. הוא מאד בולט וחריג מול סוכות שאך זה עתה הסתיים: בסוכות יש שתי מצוות מיוחדות, סוכה וד' מינים, ובשמינ"ע שום מצוה. (בפסח יש את מצוות החמץ והמצה, ובשבועות יש במקדש את שתי הלחם וכבשי עצרת).
וקרבן המוסף שלו הוא פר אחד איל אחד ושבעה כבשים, בולט מאד לעומת ריבוי הפרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים כל יום מימי הסוכות. (למעשה מהרגלים הוא קרבן המוסף הקטן ביותר, בשבועות יש שני פרים. קרבן מוסף שמינ"ע זהה לקרבן מוסף של ר"ה ויוכ"פ שאינם במערכת הרגלים).
וגם אין בתורה שום טעם ברור ומבואר ליו"ט הזה (אין שום אירוע או תקופה שחל בתאריך הזה), וגם זה בניגוד לסוכות שטעם היו"ט ומצוותיו מפורש בתורה, שהוא חג האסיף בצאת השנה, ובסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. (כמו"כ פסח טעמו ברור ומפורש בתורה, ושבועות מפורש בפרשת ראה שגם הוא זכר ליציאת מצרים, ועכ"פ לפי הלוח שלנו הוא זמן מתן תורתנו, ואכמ"ל).
א"כ שמינ"ע הוא יום של שמחה וקדושה בלי טעם, ובלי מצוה מיוחדת. אלא: יום קדוש [איסור מלאכה, ומקרא קודש = אכילה ושתיה וכסות נקיה] שיש בו קרבן מוסף קטן [שאין באף רגל].
כל זה בולט מאד, ואינו אומר אלא דרשני [ובוודאי מבדל אותו להדיא ולאפוקי מסוכות ומטה לומר שהוא רגל בפני עצמו, אלמלא שהתורה כתבה להדיא שהוא שמיני של סוכות, ולכן הוא רגל בפני עצמו רק לענין פז"ר קש"ב, שאחד מהם הוא כנ"ל שהוא חלוק בקרבנותיו מקרבנות סוכות],
ואכן נדרשו לכך חז"ל ואמרו [- מתוך התבוננות ו"קריאה" של המצוה המסוימת היחידה שיש ביום הזה: קרבן המוסף המיוחד שלו -] שזהו יום שקשור ולא קשור לסוכות. הוא בא בגלל סוכות - ולאפוקי מסוכות. זהו יום של [קרבן מוסף (קרבה נוספת) בין ישראל לקב"ה, (וזהו כל ייחודו של היום הזה כנ"ל), שהאופי שלה (כמבואר מתוכה כנ"ל) הוא:] "עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך", "נגלגל בעדשים, בליטרא דג, בליטרא ירק, במה שנמצא - ונשמח אני ואתה", והוא אכן בא דיקא לאפוקי ולעומת חג הסוכות שמקריבים בו עבור הגויים [ומצות סוכה יבחן בה הקב"ה את הגויים ולעתיד לבוא יבואו הגויים להתפלל לגשם בבית המקדש בחג הסוכות כמפורש בנביא]. ואילו שמינ"ע הוא חג שכולו מציאות של הקב"ה וישראל שמחים זה בזה, בלי שום פעולה [מצוה מיוחדת] אלא עצם המציאות של קוב"ה וישראל יחד. וידוע לשון הזוה"ק על זה "מאן דיתיב בי מלכא ונטיל ליה בלחודיה". זוהי השמחה, ועל זה השמחה.
א"כ זהו ממש יום של "נגילה ונשמחה בך" כפשוטו. [וכמבואר בחז"ל שזו שמחת ימי הקודש, המועדים. שה"נגילה ונשמחה בך" בקב"ה זהו ה"נגילה ונשמחה בו" ביום. אלה מועדי ה'. פגישות והתוועדות עם ה'. מושג "זמני קודש". שבהם יש "קרבן מוסף" = התקרבות נוספת בין קוב"ה לישראל].
וכל זה לא קשור כלל לשמחה שעושים "לגומרה של תורה" [שלמדו משלמה בגבעון, כמבואר בריש קהלת רבה, וכמש"כ האור זרוע וכו']. שלא מוזכרת כלל בתורה ולא בחז"ל בהקשר וטעם שמחת יום זה.
וסימנך: בארץ ישראל שסיימו התורה כל שלוש ומשהו שנים, לא היה אז כלל "גומרה של תורה" ביום זה דיקא, [וגם אם במחזור אחד סיימו התורה במקרה ביום זה - במחזור הבא כבר התאחר התאריך של גמר התורה]. כך שלהדיא אין קשר בין שמחת שמיני עצרת לשמחת גומרה של תורה, שכלל אינה בגלל יום מסוים, ואינה קשורה כלל לסוכות, אלא היא ענין ושמחה בפני עצמו.
עד כאן מה שרואים מהתבוננות פשוטה בתאריך היום ודיניו בתורה.
ועומק ענין שמיני עצרת הוא הקשר העצמי שבין קוב"ה לישראל. שיהודי לא זקוק למצוה מיוחדת ולסיבה מיוחדת, לאור מקיף של סוכה ולאור פנימי של ד' מינים, אלא גם ביום בלי מצוות מיוחדות יש לו קרבה [קרבן] לקב"ה. ואחרי סוכות שקנה יהודי את כל אורות מצוות סוכות, דירת עראי וד' מינים [וכו' וכו' בפרד"ס התורה] - [וכן את כל מערכת הקדושה שהתחילה בר"ה וביוכ"פ שבהם קרבן זהה לשמינ"ע, וגם קשר זה מפורש בחז"ל ובדברי רבותינו ואכמ"ל] - כעת הוא נושא עמו את כל הקדושות האלה לתוך ביתו הרגיל ומאכלו הרגיל וחייו הרגילים, לשנה הבעל"ט. וכל תכלית מערכת חגי תשרי היתה כדי שיהיה היהודי קדוש ומחובר לקב"ה בעצם חייו כל השנה [ולא חודש מוחרג וחריג לעצמו שאח"כ "נופלים" ממנו לחיים אחרים וחוזר חלילה כל שנה].
לכן דיקא אין ביום זה מצוה מיוחדת, וגם לא התוויה מיוחדת סביב מה לחוג אותו וכיצד להתקשר בו בקב"ה. אלא יהודי יושב בביתו, אוכל ושותה ומהנה את נפשו, ומציאותו זו היא גופא "נשמח אני ואתה".
ולכן כשלוקחים את היום הזה ועושים אותו כולו כסובב סביב שמחת "גומרה של תורה" דיקא, נמצא שהמעיטו בענין ובמסר, ושינו את העבודה הזו, וכמו מצהירים הצהרה אחרת ושונה: שא"א ליהודי להיות קשור לקב"ה בעצם מציאותו, אלא הכל הוא דרך עסק התורה. ופוק חזי, למנהגנו - ביום זה שוב נמצא יהודי רוב היום בבית הכנסת, כמו בר"ה ויוכ"פ - במקום כנ"ל יושב בביתו במציאות חייו הרגילה ובזה גופא הוא והקב"ה שמחים זה בזה.
ומאידך, כשנהגו לסיים התורה כל שנה - קבעו את תחילת וסיום התורה ליום זה דיקא [ובחו"ל יומיים]. והקשר פשוט וברור, הרי אמרו חז"ל [שיהש"ר בתחילתו, וכן בתרגום שם] "נגילה ונשמחה בך - בכ"ב אותיות התורה, בך בתורתך". כי [ - ובוודאי לאנשים כערכנו - ] איך והיכן מוצאים את הקב"ה, היכן הוא מתגלה ואיך והיכן נפגשים ושמחים עמו? בתורה. [כמפורסם ואכמ"ל], וקוב"ה
ואורייתא וישראל חד. ממילא טבעי ומתבקש לעשות שמחת גומרה של תורה ביום שמחת קוב"ה וישראל, והחוט המשולש לא יינתק.
אלא שכשיש יומיים [בחו"ל], חילקו את שני העניינים. כי הגם שטבעי ומתבקש - אבל כאמור, סוכ"ס יש שמחה בקב"ה ויש שמחה בתורה [ובקב"ה השוכן ומתגלה בה], שתי מציאויות ודרכים והנהגות ששתיהן אמת, אבל הן מובחנות זו מזו. ויש לשתי השמחות האלה אופי אחר ושונה, ומסר אחר ושונה. שמינ"ע - מסר והנהגה של שמחה עצמית של נשמות ישראל בקב"ה, בתוך החיים הרגילים, יהודי בביתו אוכל ושותה ושמח - והוא עם הקב"ה. שמח"ת - מסר והנהגה של יהודי בבית הכנסת ובית המדרש רוקד סביב התורה ומוצא ומתחבר לקב"ה על ידה ודרכה.
ובא"י שיש רק יום אחד, שם שני הפירושים/דרכים ב"נגילה ונשמחה בך" [בקב"ה ובתורתך] התאחדו לאחד. ובפועל מה שקורה הוא שאחד ההרגשים/מסרים נדחה כמעט לגמרי מפני השני, ו"שמחת תורה" השתלטה אצלנו לגמרי על "שמיני עצרת". אנו רוב היום בבית הכנסת, ותשאל כל ילד בא"י מה יש בסוף סוכות ולמה הוא מחכה, והוא לא יגיד לך "שמיני עצרת" [יום שנמצאים בבית אוכלים ושותים ושמחים בשמחה העצמית של חיבור קוב"ה וישראל] אלא "שמחת תורה" [הקפות בבית הכנסת עד שעה מאוחרת ושמחה בקב"ה דרך תורתו].
ומבואר בזה מאד [גם שלא על פי סוד] הרחמנות שאמר אדמו"ר האמצעי על בני ארץ ישראל, שיש להם "רק" שמחת תורה [כנ"ל, ועכ"פ מעורבב], ולא זוכים ליום שכולו מסר ועבודה והרגשה של "קוב"ה וישראל" בביתם ובמאכלם ובעצם החיים, גם שלא בהבלטה דרך התורה דיקא. שהוא מסר ועבודה חשובה ביותר, שיש לקנות אותה במסוים [לצד הדביקות בקב"ה דרך עסק התורה]. ואם מערבבים ביניהן, ולא שמים לב ומתחברים לקשר העצמי הנ"ל - הנפק"מ גדולות ועצומות. ואכמ"ל וכו'.