איך מתמודדים עם קבצני הרחוב?
ההלכה לא מעודדת איסור על קבצנות במרחב הציבורי אבל בהחלט יש מקום למנוע מפושטי יד לנהוג באלימות מילולית כלפי הציבור
הרב ד''ר בנימין לאו | 23/12/2009 12:25
"רוב יושבי בתי הקפה במרכז תל אביב הם שכירים בגילאים שבין 25 ל-60, הלחוצים בין גליוטינת הישראכרט והמשכנתא לבין הבוס שמחכה להם עם מכתב פיטורין ובלי וזלין... הגבינה היחידה במבוך העכברים הזה היא בית הקפה הקבוע, הסיגריה, אולי הפוך קטן. אבל בדיוק ברגע בו מצליח השכיר היגע להינתק מטרדותיו, יצוץ מולו הקבצן החדש. השכיר ינדב מכיסו מספר מטבעות מתוך רגש אשמה או כסגולה נגד עין הרע, אבל אז- הפתעה! 'טפו עליך ועל החמש שקל המעפן ש'ך יא זבל'... הם דורשים מאיתנו תשלום על עצם קיומם. הקבצנים האלו לא דומים בכלל לאוליבר טוויסט ול'בבקשה אדוני, אני רוצה עוד' שלו. אצלם אין 'אדוני' או 'בבקשה'. הם רק רוצים עוד". (נועה אסטרייכר, דה מארקר, 12.5.09)
קבצן,מקבץ נדבות,עוני,נער,אומללות, צילום:מירית שחם
התיאור הזה מוכר לכל אחד מאיתנו. בכל פינת רחוב, בית כנסת, מרכז קניות, קופת חולים, אולם שמחות –יימצא פושט יד המחייב אותך להתמודד עם הסכסוך הטבעי בין חמלה לבין כעס. חמלה על אדם שירד עד כדי אובדן הכבוד העצמי ומקבץ נדבות. כעס על כך שפושטי היד מצרים את מרחב החיים ואינם מאפשרים לי לקבוע בשיקול ויישוב הדעת את מטרות הצדקה שלי. נוסיף לכך את תחושת החשד הקבוע שנלווה ביחס לרמאים המתחזים למסכנים ונקבל את תמצית התגובה המצוטטת לעיל של נועה אסטרייכר. תופעת הקבצנים המתדפקים על הדלתות ופושטים יד בכל פינה אינה חדשה כמובן.
בתלמוד הירושלמי (מסכת פאה פרק ח) מסופר על אחד מראשוני חכמי התלמוד, שמואל, שבהיותו ילד ברח מן הבית ומצא את עצמו בשכונה של עניי העיר: "שמע קולם שאומרים: 'באיזה כלים נאכל היום בכלי כסף או בכלי זהב'?" רץ הביתה וסיפר לאביו (שהיה מגבאי הצדקה בעיר נהרדעא). אמר לו אביו: "צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם" – שבזכות אותם רמאים יש לנו תירוץ לכל הפעמים שאיננו נותנים צדקה לפושטי יד.
בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא פרק א) מובא מעשה על אחד מהחכמים בדור הרביעי, רב פפא, שהיה ממונה על חלוקת הקצבאות מטעם הקהילה. הוא פעל על פי התקנון שנקבע בימי המשנה ש"אם היה עני המחזיר על הפתחים – אין נזקקים לו". כלומר – לכל עני יש שני מסלולי פעולה. או דרך קצבאות ממוסדות או באופן עצמאי בהליכה מבית לבית. יום אחד הגיע לפתחו של רב פפא עני שנהג לחזר על הפתחים. רב פפא סרב לתת לו מהקופה ועל כך "ננזף" על ידי חבירו, רב סמא, שאמר לו: אם אתה לא תתן לו – איש לא יתן לו. אלא תן לו מנה מועטת אבל אל תחזיר את ידו ריקנית. הסוגייה מסתיימת בסיפור על רב פפא שעלה במדרגות, מעד ועמד ליפול. תגובתו הייתה מיידית: בודאי עשיתי משהו שגרם לי לנפילה. אמר לו אחד מחביריו: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו, ששנינו: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים".
לפני למעלה מארבעים שנה פנתה עיריית תל אביב לשר הפנים בבקשה ליזום תיקון בחוק ולפיו יהיה מותר להרחיק פושטי יד מהרחוב, בהיותם מטרד לעוברים ושבים. באותם ימים עבד באגף לשלטון מקומי במשרד הפנים מר דב רוזן (אביו של הרב ישראל רוזן ממכון צומת), ממייסדי בית כנסת הרמב"ן בדרום ירושלים. הוא פנה לרב ש"י זוין, שהיה חבר מועצת הרבנות הראשית ומראשי הרבנים המזוהים עם הציונות, בבקשה שיחווה דעתו ביחס לשאלה הזו.
התשובה של הרב זוין נתפרסמה בכתב העת תחומין, כרך י, עמ' 135. בתשובתו הוא נזקק לשני תקדימים. האחד מבית מדרשו של ה"חפץ חיים" והשני מבית מדרשו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. בספרו על עניינים שבין אדם לחבירו: "אהבת חסד" פרק יז, כותב הרב ישראל מאיר מראדין: "חדשים מקרוב באו שמונעים רגלי העניים מלבוא לפתחי בעלי הבתים וקוצבים איזו קיצבה על בעלי הבתים שבעיר בשבילם". ה"חפץ חיים" האריך להסביר את החומרה שבתקנה זו. לדעתו התקנה הזו עשוייה למוטט את בניין הצדקה בישראל, שעליו מושתתת כל החברה.
הסיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב הוא שהיה מוסכם בינו לבין פרנסי העיר שהם יכולים להתייעץ עימו בכל שאלה של תקנה חדשה שמתעוררת בעיר. הגיעה השעה שביקשו לתקן איסור על העניים לחזר על הפתחים ובאו להתייעץ עם הרב. הוא סרב לבוא לדיון בגלל שזוהי אינה תקנה חדשה: "כבר מימות סדום ועמורה היא עומדת". הרב זוין מביא את שני הסיפורים כדי להדגים את מעמדה של הצדקה בישראל ואת הנזק שייגרם לעיר תל אביב אם יקבלו תקנה כזו. אולם הרב הוסיף עוד הערה: "שיגבילו אותם שלא לתבוע בקהל כל עובר ושב, אלא שישבו בשקט על מקום קבוע ומי שירצה יתן מעצמו ומי שלא ירצה לא יתן".
נדמה לי שהשורש המבדיל בין גישת הרב זוין לגישתה של נועה אסטרייכר הוא ההבדל בין "שיח זכויות" לבין "שיח חובות" בחברה הישראלית. שיח הזכויות עוסק בשמירה על חופש הפרט ועמידה על זכותו לכבוד וחרות. במסגרת שיח הזכויות יש כמובן הקפדה גדולה על זכותו של כל אדם לכבוד ולחיים, כולל הקבצן וחסר הבית. אך למה אני צריך לדאוג לזה? אם יש מוסדות מדינה הדואגים לכבודו ולזכויות הקיום של האזרח – שידאגו הם לרווחתו. ב"שיח החובות" נקודת המוצא היא "מה חובתי ואעשנה". אני נותן צדקה כחלק מתפקידי ולא רוצה להפיל את חובתי על אחרים. החובה מעצימה את כוח הנתינה ומעודדת את הרצון ליטול חלק בתיקון החברה.
עם זאת ראוי ללמוד את דברי הרב זוין בשלמותם. גם החברה הנותנת צריכה לקבל הגנה על מרחב חייה. פושט היד במרחב הציבורי צריך להימנע מלהפריע לשגרת החיים של האזרח. הכפייתיות של הקבצנות אינה מעוררת סימפטיה אלא דחייה. ריבוי הרמאים מעצים את קימוץ היד וגורם נזק של ממש לנזקקים באמת. הרב זוין מבקש לקבוע שהמימסד לא יאסור על נוכחות פושטי יד במרחב הציבורי אך ימנע את סוג פעילותם הקולנית וישאיר לכל אחד את חופש התמרון והבחירה להימנע מנתינה או לפתוח את היד.
קלונימוס הזקן כתב:למה לא סביר להניח שזו אכן תקנה טובה??
בברכה המשולשת כתב:זה שרבותינו נאלצו להעיר הערות מעין אלו מאימת הגויים- זו עובדה ידועה.
תופעה זו קיימת בספר משנ"ב (לגבי טיפול בגוי בשבת), כמפורסם.
חיימקה כתב:בברכה המשולשת כתב:זה שרבותינו נאלצו להעיר הערות מעין אלו מאימת הגויים- זו עובדה ידועה.
תופעה זו קיימת בספר משנ"ב (לגבי טיפול בגוי בשבת), כמפורסם.
היכן כבודו מתכוון?
בברכה המשולשת כתב:משנ"ב סימן של סק"ח בהערה למטה: במדינת אנדיא שעד היום האומות הם עובדי כוכבים ומזלות.
תוך כדי דיבור כתב:בברכה המשולשת כתב:משנ"ב סימן של סק"ח בהערה למטה: במדינת אנדיא שעד היום האומות הם עובדי כוכבים ומזלות.
מאיזו מהדורה ציטטת זאת? מצו"ב קישור לדפוס הראשון של משנ"ב הלכות שבת, ושם לא נוספה הערה כזו. כנראה רק באחת המהדורות שאחר כך הוסיפו כן.
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49625&st=&pgnum=340=
גביר כתב:על עליית הקבצנות בקהילת קזבלנקה, הבעייתיות שבה וניסיונות הקהילה להיפטר ממנה עד כדי פנייה למשטרה הצרפתית, ששלחה את הקבצנים למחנה מעצר, ....]
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 243 אורחים