כתב המ"ב בסי' רסח ס"ק כב שאם הקהל אומרים ברכת מעין שבע, צריך אח"כ הש"ץ לחזור ולומר ממגן אבות וכו' בקול רם (ולא ציין מקורו בשעה"צ, וכנראה שהוא סברא דיליה).
וטעמו כנראה, שברכת מעין שבע היא כעין חזרת הש"ץ, ולכן צריך שיאמר בקול רם.
והנה עיני הרואות שיש מנהגים חלוקים בכך, ויש שצי"ם שממשיכים בברכה ואינם חוזרים על מה שהציבור אמר בקול רם.
וראיתי בספר המצויין אשי ישראל (פרק לו הערה פד) שהביא דברי קצות השלחן שאין הש"ץ צריך לחזור אלא אומר עם הציבור בנחת, ואח"כ ממשיך בקול רם.
ואינו תח"י לראות טעמו, אבל מסתמא בגלל שטעם התקנה היא בשביל אלו שמאחרים תפילתם, וממילא אינו כחזרת הש"ץ ממש.
אודה אם יודעים מקורות נוספים לשאלה זו, איך המנהג הנפוץ, והטעמים לכך.