הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' דצמבר 05, 2011 12:15 am
אולי קצת ארוך, אבל גם מענין הפרשה וגם מענינא דיומא, ואפשר ליטול חלק.
בקיעת וקריעת ים סוף
קשין כקריעת ים סוף
סוטה ב,א: אמר רבה בב"ח, וקשין לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות.
וראה פסחים קיח,א אר"ש משמיה דראב"ע, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. ומקום אתנו לבאר שייכות וקישור הענינים זה לזה.
בקיעה או קריעה
והנה ידוע להקשות, מאי טעמא בלישנא דקרא מצינו הלשון "בקיעת" הים לכל אורך הפרשה, ואילו בלשון חז"ל בהגש"פ ובכל דוכתי קרינן "קריעת" ים סוף.
המושג של קריעה ביאר הגר"ז בשו"ע שלו סי' שמ (מובא בביאור הלכה סעיף יג ד"ה אין שוברין, וראה נשמת אדם כלל כט,ב), דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות המשכן. אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר.
(אגב, זה תמוה ממקרא מלא שדבר הכתוב בפר' מצורע (יג,נו): וקרע אתו מן הבגד או מן העור, ועי' פרדס יוסף שם).
והנה קרא כתיב (יד,כז): וישב הים לפנות בקר לאיתנו. ובב"ר ה,ה: אריו"ח תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון, והובא בבעה"ט כאן.
לפי המדרש הזה ביאר החידושי הרי"ם (מובא ברמתיים צופים) את מטבע הלשון "קריעת" ים סוף, שהרי כיון שמתחילה מותנה הים ועומד להקרע, היינו שזה ב' חלקים נפרדים שנתחברו מעיקרא ע"מ שיפרדו, והוי תנאי בגוף יצירת הים, ולכן נחשב לקריעה בהתאם להגדרת הגר"ז הנ"ל. אמנם "בקיעה" זה לשון של שבירת דבר שלם, וצ"ב למה בפס' כתוב לשון בקיעה, והחידושי הרי"ם לא השיב ע"ז.
וישב הים לאיתנו - לתנאו הראשון,
ניכר בשיבת הים התנאי הראשון
ונראה לפי מה שכבר תמהו מפרשי המדרש וכן החיד"א ועוד, למה נזכר ענין תנאי שהתנה הקב"ה בשיבת המים ולא כבר בשעת הקריעה.
ברם י"ל, דבאמת בבקיעה עצמה לא היתה מונחת איזה הוכחה שזה ע"פ התנאי הראשון, שהרי יתכן שזה מציאות חדשה ומצב שלא היה קודם לכן שהים נבקע. אבל בשיבת הים ממה שזה נקרא "וישב" מוכח שחזר לתנאו הראשון, שאם זה היה שבירה של דבר אחד והוי מציאות חדשה, לא שייך לשון שיבה, שכן זו מציאות ובריאה חדשה של דיבוק קרעים, שלא היתה קיימת קודם לכן.
ומלשון שיבה גופא מוכח שזה חזרה למצב קודם דהיינו תנאו הראשון, שתחילה היו קרעים ונתאחו ונדבקו זה לזה ונקרעו ושבו ודובקו.
ולפי"ז יתבאר ג"כ, שבכל הפרשה כתיב לשון בקיעה ולא קריעה, משום שעד ששב הים לאיתנו לא היה ניכר ענין קריעה כלל, והיה נראה כבקיעה בעלמא, ולאחר מכן לא מוזכר במקרא מענין הקריעה כלל.
בקיעה - שידוד מערכות הטבע
ולא רק קיום תנאי
יתירה מזו נראה, שאמנם ניסי הים נעשו באופן של שידוד מערכות הטבע, ולא באופן של קיום תנאי קדום. שהרי מצינו שהיו זקוקים ישראל לצעקה ותפילה ע"מ שיבקע הים בפניהם. ואיתא במכילתא מובא ברש"י, שתפסו אומנות אבותיהם בידיהם, וגם כח האמונה וזכותה עמדה להם וכן זכות אבותיהם כדאיתא שם.
ונראה שזהו שנזכר בתורה "בקיעה" ולא קריעה, דזה נעשה באופן של שינוי הטבע ולא רק כקיום תנאי. ומובא בחז"ל שהתנאי היה נצרך בשביל עוזא השר של מצרים שטען לפני הקב"ה שאינם ראויים לזה, כיון שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז (עי' ש"ך עה"ת לאחד מגורי האריז"ל), אבל הנס עצמו היה בהנהגה של למעלה מדרך הטבע, וע"כ זה מוגדר כבקיעה שמשמעה שבירת ושינוי הבריאה של שישת ימי בראשית.
זיווג ומזונות כ"קריעה"
בזה נראה לבאר הקושי המיוחד שישנו בזיווגו של אדם שדומה לקריעת ים סוף. שכן איתא בסוטה שם שארבעים יום קודם יצירת הוולד כבר יוצאת בת קול בת פלוני לפלוני, ואע"פ שכבר נגזר הזיווג מתחילת ברייתו של אדם, מ"מ נצרכת לזה תפילה והרבה אמונה ובטחון, וכמו שמצינו שמותר לעשות שידוכין אפילו בת"ב שמא יקדמנו אחר ברחמים.
וזהו הדמיון לקריעת ים סוף, שאף שהכל מותנה ועומד מברייתו של הים מ"מ היה "קושי" של זעקה ונסיון של אמונה ונעשה בצורה של בקיעה.
וכיוצא בזה י"ל במזונותיו של אדם. אע"פ שאחז"ל (ביצה טז): מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' וכן אמרו מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ובא תינוק וככרו בידו, מ"מ השגת המזון מן שמיא הוא ע"י אמונה ותפילה תמידית, וכמו דכתיב: עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעיתו.