הר''צ הנעמתי-
צופר הנעמתי כתב:לענ"ד אתה מנסה לרקוד כאן על שתי חתונות בעת ובעונה אחת. מצד אחד אתה רוצה "להרויח" את אלו ואלו דא"ח, ומצד שני אתה טוען שא"א לתת ערך לסברת ר"ת אם לא קלע אל האמת בפירוש דברי רבא כי ר"ת במקום רבא אינו משנה. והתשובה פשוטה, שברור שכאשר מדברים על האמת להלכה (או על האמת בדברי רבא) בהכרח אחד צודק ואחד טועה, הרי זה עצמו הויכוח ביניהם, אבל גם אם נוקטים להלכה כשיטה אחת אין זה שולל את העובדה שיש אמת בסברה השניה, ולענין זה שייך לומר אלו ואלו דא"ח. ולא שייך לומר ר"ת במקום רבא אינה משנה על דבר כזה.
( "שגיאה שהשתרבבה למכלול התושבע"פ" בודאי אינו נכון, שכן דרך התורה היא שיהיו מחלוקות ודעות בין החכמים והכל בכלל התורה, למרות שודאי שרק אחד מהם צודק להלכה.)
ודאי אף אני מודה שלא אומרים כאן ר''ת במקום רבא אינה משנה, אלא שבאתי לתת טעם בדבר. כוונתי היתה שא''א סתם לנפנף בזה שיש גברא רבא מאחורי הדברים, כי איכא גברא דרבא מיניה טובא שמבטל דבריו. [אבל אתה לא התכוונת סתם לנפנף, אלא שיש מ''ט פנים טמא ומ''ט פנים טהור, ורבא סובר כפן אחד ור''ת וכפן אחר, אם אני מבין אותך כראוי]. השאלה שלי היא בעצם איך יתכן שיש גם מ''ט פנים לכאן וגם מ''ט פנים לכאן וכולם אמת. ועל זה תירצתי [וכעת אסביר יותר] שהקב''ה לא ברא רק את התורה, אלא גם את השכל שלנו, שציונו ללמוד בו את תורתו. ואם הוא נתן לרבא שכל שמבין כך ולר''ת שכל שמבין אחרת, א''כ כוונתו שרבא יבין כך ור''ת יבין אחרת. [כדי לסבר את האוזן אתן דוגמא. אם אני אומר לדובר עברית את המילה 'היא' הוא מבין שמדובר על נקבה, ואם אני אומר זאת לדובר אנגלית הוא מבין שמדובר על זכר [he]. אם אני אומר זאת לשניהם בב''א, כוונתי שהישראלי יבין שמדובר על נקבה והאנגלי יבין שמדובר על זכר]. כך אני מבין את דברי הרמב''ם בהקדמה לפיהמ''ש. וכידוע שרבו הדעות בסוגיא זו, והדברים עתיקים וארוכים, ואני לא מתמצא בהם.
צופר הנעמתי כתב:בכל מקרה את מסקנתך שאין משמעות בכלל לשאלה מי צדק או טעה בדברי רבא כי כל אחד אנוס ללמוד לפי שכלו, ודאי אי אפשר להחיל ברמת הדיון ההלכתי. אם כך אין בכלל ויכוח בין ר"ת לר"י, כי ר"י מודה לר"ת שלר"ת האמת כר"ת, ור"ת מודה לר"י שלר"י האמת כר"י, ואין מה להביא ראיה נגד שיטה אחרת כי ודאי דבריו נכונים לפי שיטתו ולפי מה שאנסו שכלו, ודרך כל איש ישר בעיניו ואין מקום בכלל למשא ומתן וויכוח והכרעה. את המסקנה הזו אפשר להחיל ברמה העקרונית-השקפתית, אבל ברור שבדיון בהלכה בין שתי שיטות אנחנו מניחים שיש אפשרות אחת בלבד ליישב את הסוגיא ומנסים למצוא את הדרך המרווחת ביניהם (כמובן תוך התחשבות בזהות החולקים ובכוחינו להכריע ביניהם בכל מקום לפי עניינו).
את חילוקך בין הרמה ההלכתית לרמה ההשקפתית לא הבנתי. לפענ''ד בשתי הרמות כל אחד חושב שרק הוא צודק, אלא שהוא מודע לזה שיתכן שהוא טועה, אבל להלכה הוא צריך לפסוק כמו שנראה לו. ומטרת המו''מ היא כדי לגלות את הטעויות, וכל אחד בא להעמיד את השני על טעותו שהוא סבור שהשני טועה בה.
צופר הנעמתי כתב:קודם כל, הנחתך שכל מקום שר"ת פירש את גירסתו ברור שהגירסה היתה ברורה לו כמו "אי עיד לא מהני" לא ברור לי על מה היא מסתמכת. לפעמים הראשונים (או האחרונים) פירשו את הגירסאות שהיו לפניהם ולא הכירו את הנוסחאות האחרות וגם אם הכירו לא תמיד היתה להם את האפשרות להכריע בין הנוסחאות מכח כ"י, ולפעמים אצלנו האפשרות הזו קיימת. כך שבהרבה מאד מקרים למרות שכל נוסח יש חכם שסומך עליו,וגם כאשר כל אחד הכיר את שתי הנוסחאות, בדרך כלל הויכוח בין החכמים הוא מה מסתבר שאכן היה הנוסח המקורי לאור העובדה שיש שתי נוסחאות שאין דרך לדעת מי מהם הנוסח המקורי. אבל כאשר אנו יודעים את הנוסח המקורי (מכתב יד הרמב"ם עצמו נגיד) הויכוח נכנס למקום אחר לגמרי, ומסתבר שברוב מוחלט של המקרים אף אחד לא היה שולח ידו בספרי הרמב"ם לתקן את הגירסא כל סמך סברתו (הנידון הוא בדר"כ בעיקר בנוסחאות בראשונים עליהם דנו האחרונים או שפירשו את דבריהם לפי נוסחאות שגויות שהגיעו לידיהם, ופחות על מחלוקות בין נוסחאות בגמרא בראשונים).
דבר שני, אפילו כאשר ר"ת עצמו הגיה את הנוסח לפי פירושו נגד גירסת כל הספרים, וגם אם נניח שהיה עושה זאת גם אם היה מכיר את עדויות הנוסח הרחבות יותר, עדיין חשוב לדעת ששיטתו מסתמכת על הגהה, כי זה דוחק מובנה בשיטה, ולמרות שר"ת עצמו כך סבר מ"מ כשדנים בין שתי דעות ורוצים לדעת איפה כל שיטה יותר מרווחת ואיפה היא דחוקה אז כמו שצריך לדעת מי מסתדר בסוגיא ברווח ומי נדחק כך השאלה מי הגיה את הנוסח ומי מסתדר עם הנוסח המקורי היא מאד משמעותית, וכלשונם המצויה של הראשונים "דוחק להגיה כל הספרים".
לא הנחתי שתמיד ר''ת ברור לו כמו עיד ועביד, כי ודאי שרמת הודאות בכל מקרה היא לגופה. אני באתי להביא ראיה ממקרה היפוטתי, לעיקרון שלי, שהוא שפעולה של מגיה היא לא לברר מה היה כתוב בפועל, אלא מה צריך להיות כתוב.
לא באתי לומר שבתהליך הבירור הזה לא משתמשים בעדי נוסח, ולכן אף אני מסכים לשיקולים הנכוחים שהעלת בענין השימוש בעדי נוסח,
באתי רק לומר שהבדלי הגירסאות הן לאו דוקא מחלוקת במציאות, אלא יתכן שהן מחלוקת בסברא.
במחלוקת במציאות, באופן עקרוני הבירור הוא בירור גמור שאין אחריו כלום, אלא שלא תמיד מגיעים עד סוף הבירור. במחלוקת בסברא, באופן עקרוני הבירור הוא לא גמור. והיות ובירור גירסא באופן עקרוני יתכן שהוא בירור סברתי, לכן באופן עקרוני לא מדובר בבירור גמור שאין אחריו כלום [אף שבפועל הרבה פעמים הוא מבורר למעלה מכל ספק], אלא ככל הבירורים בתורתנו הקדושה, שהקב''ה נתן לנו את התורה בצורה כזו שהיא מסורה לסברתנו.