"שרצית"

[זקן ששכח]

בברכה אחת מעין שלש מודים אנו ומברכים 'ועל ארץ טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו'. לכאורה יש להבין תיבת 'שרצית', הלא אין כל סברא לומר שהנחיל בלא שירצה קודם לכן, אם כן מה משמעותה של תיבה זו לכאן? ובכלל, גם ללא שאלה זו יש להבין את חשיבות הזכרת הרצון, הלא המעשה גופא חשוב לאין ערוך מן הרצון.
עוד יש לדעת, אם אכן יש מקום להזכיר את הרצון, מפני מה בברכת המזון גופא מודים אנו 'על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה', ואין אנו מזכירים כלל את ענין הרצון?

[נוטר הכרמים]

בפי' 'ורצית' (אגב, מלה זו אינה מופיעה במקור בגמ', אלא בבה"ג וברא"ש), ראה ביאור נפלא בספר עבודת לבב להגרי"פ גולדווסר על תפילה (עמ' צז).

על השינוי בין ברכה מעין שלש לברכת המזון, כבר עמדו רבים, ובסידור צלותא דאברהם הידוע הניח בצ"ע.

וראיתי למי ששיער בזה, כי בברכת המזון ההודאה באה בחדא מחתא עם ההודאה על יציאת מצרים שהיא עצמה לא היתה מתוך רצון, שהרי הללו עובדי ע"ז וכו', ובכדי לא להדגיש את השינוי בין יצי"מ להנחלת הארץ בפרט זה לא נכתב 'שרצית' בברכת המזון.

[זקן ששכח]

וראיתי למי ששיער בזה כי בברכת המזון ההודאה באה בחדא מחתא עם ההודאה על יציאת מצרים שהיא עצמה לא היתה מתוך רצון, שהרי הללו עובדי ע"ז וכו', ובכדי לא להדגיש את השינוי בין יצי"מ להנחלת הארץ בפרט זה לא נכתב 'שרצית' בברכת המזון.

דברים תמוהים חזיתי. וכי מי הכריחו להקב"ה שיוציאם, עד שאתה מצטט שלא היה ברצון?! אדרבה ואדרבה, על אף המקטרגים רצה הקב"ה וביצע רצונו להוציאם.
[אגב, טענת הללו והללו היתה ביציאת מצרים או בעת עמדם על הים? אני מאד מקוה שאין כאן טעות].

[נוטר הכרמים]

וראיתי למי ששיער בזה כי בברכת המזון ההודאה באה בחדא מחתא עם ההודאה על יציאת מצרים שהיא עצמה לא היתה מתוך רצון, שהרי הללו עובדי ע"ז וכו', ובכדי לא להדגיש את השינוי בין יצי"מ להנחלת הארץ בפרט זה לא נכתב 'שרצית' בברכת המזון.

דברים תמוהים חזיתי. וכי מי הכריחו להקב"ה שיוציאם, עד שאתה מצטט שלא היה ברצון?! אדרבה ואדרבה, על אף המקטרגים רצה הקב"ה וביצע רצונו להוציאם.
[אגב, טענת הללו והללו היתה ביציאת מצרים או בעת עמדם על הים? אני מאד מקוה שאין כאן טעות].

ס"ה ציטטתי מה שראיתי, [ולא בכדי בהעלם שמו].

לגוף הענין, כבר בדברי השע"ת (שער ראשון פיסקא מב) למדנו שישנו מושג מיוחד של רצון אצל הקב"ה, שהאדם הוא מרוצה אליו ולכך הוא ממלא את משאלותיו, אף שודאי כל מה שהקב"ה עושה הוא מרצון ול"ש מושג הכרח ח"ו.

טענת הללו והללו בנוסח זה נזכרת בחז"ל על קרי"ס, אבל ודאי שביצי"מ לא היו בדרגה גבוהה יותר, ואדרבה נתעלו בימים אלו. וכי תימא א"כ למה לא קטרגו המקטרגים כבר ביציאתם ממצרים, ולמה המתינו עד כה. יש בזה כמה תשובות, והתשובה הפשוטה שקבלתי ממו"ר שליט"א, כל היציאה ממצרים היתה בדרך דילוג ופסיחה באתערותא דלעילא שלא לפי מדרגת בנ"י, אבל עתה היו צריכים לצאת באתערותא דלתתא ובזכויותיהם, [וכפי שהבאתי במקו"א כאן), וע"ז בא הקטרוג.

[עט סופר]

אתה בחרתנו אהבת אותנו ורצית בנו, שם הכוונה רצית בנו לאחר חטא העגל [בחרתנו בפסח, אהבת בשבועות רצית בסוכות בכפרת החטא] מתאים עם דברי האומרים אף על המקטרגים, אגב התפילה מלאה בבקשות בסגנון של רצה, ואף בהודאה צמודים בנתקבלה תפילתינו.

[איסתרא בלגינא]

בברכה אחת מעין שלש מודים אנו ומברכים 'ועל ארץ טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו'. לכאורה יש להבין תיבת 'שרצית', הלא אין כל סברא לומר שהנחיל בלא שירצה קודם לכן, אם כן מה משמעותה של תיבה זו לכאן? ובכלל, גם ללא שאלה זו יש להבין את חשיבות הזכרת הרצון, הלא המעשה גופא חשוב לאין ערוך מן הרצון.
עוד יש לדעת, אם אכן יש מקום להזכיר את הרצון, מפני מה בברכת המזון גופא מודים אנו 'על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה', ואין אנו מזכירים כלל את ענין הרצון?

בדומה לזה ובשביעי רצית בו וקדשתו. ולע"ד פירושו שם לא שרצית בו לקדשו אלא שרצית באותו יון שהיה הוא לרצון לפניך וע"כ קדשתו וה"נ שרצית לא שרצית להנחיל אלא שרצית בה שהיא ארץ מעולה לפניך וע"כ והנחלת אותה לאבותינו.

[נוטר הכרמים]

וראיתי למי ששיער בזה כי בברכת המזון ההודאה באה בחדא מחתא עם ההודאה על יציאת מצרים שהיא עצמה לא היתה מתוך רצון, שהרי הללו עובדי ע"ז וכו', ובכדי לא להדגיש את השינוי בין יצי"מ להנחלת הארץ בפרט זה לא נכתב 'שרצית' בברכת המזון.

דברים תמוהים חזיתי. וכי מי הכריחו להקב"ה שיוציאם, עד שאתה מצטט שלא היה ברצון?! אדרבה ואדרבה, על אף המקטרגים רצה הקב"ה וביצע רצונו להוציאם.
[אגב, טענת הללו והללו היתה ביציאת מצרים או בעת עמדם על הים? אני מאד מקוה שאין כאן טעות].

ס"ה ציטטתי מה שראיתי, [ולא בכדי בהעלם שמו].

לגוף הענין, כבר בדברי השע"ת (שער ראשון פיסקא מב) למדנו שישנו מושג מיוחד של רצון אצל הקב"ה, שהאדם הוא מרוצה אליו ולכך הוא ממלא את משאלותיו, אף שודאי כל מה שהקב"ה עושה הוא מרצון ול"ש מושג הכרח ח"ו.

טענת הללו והללו בנוסח זה נזכרת בחז"ל על קרי"ס, אבל ודאי שביצי"מ לא היו בדרגה גבוהה יותר, ואדרבה נתעלו בימים אלו. וכי תימא א"כ למה לא קטרגו המקטרגים כבר ביציאתם ממצרים, ולמה המתינו עד כה. יש בזה כמה תשובות, והתשובה הפשוטה שקבלתי ממו"ר שליט"א, כל היציאה ממצרים היתה בדרך דילוג ופסיחה באתערותא דלעילא שלא לפי מדרגת בנ"י, אבל עתה היו צריכים לצאת באתערותא דלתתא ובזכויותיהם, [וכפי שהבאתי במקו"א כאן), וע"ז בא הקטרוג.

.

שוב ראיתי שלאו מילתא דפשיטא הוא,
viewtopic.php?f=7&t=4752#p37415

[היא שיחתי]

דבר מעניין ישנו שבקדיש אומרים כרעותיה וכן בעל הכל יתגדל שבהוצאת ספר תורה (בעולמות שברא וכו' והעולם הבא כרצונו וכרצון יראיו וכו')
וחזינן שיש מושג לומר שהקב"ה עשה כרצונו

ואעיר בכאן שבסידור התפילה לר"י ב"ר יקר כותב שהנקודה בכרצונו שבברכה ראשונה במעריב צריכה להיות לפני כרצונו וצ"ל במשמרותיהם ברקיע.
(נקודה) כרצונו בורא יום ולילה כמו בקדיש שברצונו הולך על הבריאה

[צופה_ומביט]

נוסח הרמב"ם (ברכות ג, יג) הוא "ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת את אבותינו".

מוסיף אות אחת [ש] - שמשנה לגמרי את המשמעות וממילא לק"מ מה שהקשו בתחילת האשכול.

דהיינו: "רצית" לא קאי על "והנחלת", ואין הכוונה "שרצית [להנחיל, ועשית רצונך זה] והנחלת" אלא "רצית" קאי על "ארץ חמדה", והכוונה "ארץ חמדה וכו' שרצית אותה/בה", והוא על פי הפסוק "רצית ה' ארצך". [וכעין "ובשביעי רצית בו וקידשתו, חמדת ימים אותו קראת"]. עד כאן שבחי הארץ, וממשיך ואומר שאת אותה ארץ הנחלת לאבותינו.

כנ"ל ברור בכוונת נוסח הרמב"ם, ותול"מ.

[צופה_ומביט]

לגרסתנו "שרצית והנחלת" י"ל שהכוונה כמו "והנחילנו ה' אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך", וכן בקידוש "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו" [והלוא אם הוא מנחיל בוודאי שהוא רוצה בכך, כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל], דהיינו שיהיה זה בהארת פנים ואהבה, בריצוי והתרצות [ולא רק מכל מיני סיבות וחשבונות, או באופן של הסתר פנים ונתינה "דרך אחוריים"]. וכך גם כאן אומרים אנו שהנחלת הארץ לאבותינו היתה ברצון והארת פנים.

ויש להמתיק את הטעם שמזכירים ומדגישים זאת במיוחד, משום שהכניסה לארץ היתה אחרי ארבעים שנה במדבר, לדור שרובם היו קטנים ביציאת מצרים או טרם נולדו אז, כי כל השאר ספו תמו במדבר בחטא העגל והמרגלים ושאר חטאים. ועכ"ז את הדור שהכניס הקב"ה לארץ הכניס ברצון ואהבה, בנתינה שלימה בהארת פנים ובשמחה, כמו היחס שהיה לו עם האבות שנשבע להם לתת את הארץ לזרעם.

וידוע בסוגיית התשובה החילוק בין מחילת החטא לבין התרצות כבראשונה. לאו היינו הך כלל, והיא מעלה בפני עצמה. וכך בענייננו, זו מעלה בפני עצמה שמה שהבטיח הקב"ה ונותן כפי שהבטיח - הוא נותן בהארת פנים והתרצות. ובשלמא כשאין סיבה שיהיה אחרת - אין סיבה לציין זאת, אבל כשהיו באמצע חטאים וכו' - זהו שבח ותודה עצומה בפני עצמה.

בזה יש אולי לבאר מדוע מזכירים זאת רק בברכת מעין שלש ולא בברכת המזון. משום שבברכת מעין שלש מזכירים רק את הנחלת הארץ לאבותינו [ומיד עוברים לבקשה "רחם נא" וכו'] וי"ל ש"אבותינו" הכוונה כנ"ל על דור הנכנסים לארץ אחרי ארבעים שנה במדבר, ומשכך יש שבח ותודה מיוחדת על כך שהיה זה ברצון שלם והארת פנים, כי יש בזה חידוש וכנ"ל.
אבל בברכת המזון, אחרי התודה על הארץ שהנחלת לאבותינו מוסיפים "ועל שהוצאתנו מארץ מצרים" וכו', וא"כ [מסדר הדברים] יש להבין ש"אבותינו" שמזכירים בברכת המזון היינו האבות הקדושים [שקדמו ליציאת מצרים] שנתן להם הקב"ה את הארץ לנחלה להם ולזרעם. וכלפי האבות הקדושים אין חידוש מיוחד במה שנתן להם את הארץ לנחלה ברצון שלם והארת פנים, מדוע שלא יהיה כך, הרי הוא בחר בהם כי מצאו חן בעיניו במעשיהם הטובים וכו'. לכן בברכת המזון אין סיבה לציין "רצית והנחלת".