ראה כל העובדא דד' מאות ילדים וילדות בגיטין נז,ב.
והנה יש להבין מה שאמרו התינוקות: אם אנו טובעין בים מה אנו לחיי עולם הבא, מהיכי תיתי שלא יזכו לחיי עולם הבא, ומה הביא להם ע"ז הגדול שבהן מקרא ד'אשיב ממצולות ים'. וראה מהרש"א ח"א שפירש דקאי על גלגול מחילות, יעו"ש.
ואולי י"ל, דבאמת בכל המעשה דידהו היה חידוש גדול, ראה תוס' שם ד"ה קפצו שהקשו מהא דאמרינן בע"ז יח,א מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו, ותירצו: הכא יראים היו מיסורים...ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגין אותן. ונראה מדברי תוס' דבאמת זה ברור שהם צריכים למסור את הנפש על מעשה זה של משכב זכור (וראה הגהות יעב"ץ שהקשה שהרי קרקע עולם ניהו, ויש לפלפל, ואכמ"ל), והנידון הוא דמ"מ יהרגו ע"י השבאים ולא ע"י עצמן, שיש בזה מלתא דאיסור חבלה. ולזה תירצו דשרי להו משום להמלט מן היסורים.
וצ"ע שלא הקשו תוס' מאיסור מאבד עצמו לדעת. ואולי י"ל דזה כבר מבואר בדברי הגמ', דשאלת הילדים היתה אם יזכו לחיי עוה"ב כיון שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, וזה מייתי להו הגדול אסמכתא מקרא לזה דשרי להו במצב זה לקפוץ לים. ואולי יהא מכאן מקור נוסף לנידון האחרונים מה מקור דבר זה שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, (ראה למשל, תורה תמימה בראשית ט,ה: שו"ת ציץ אליעזר ו,מט).
אשמח לדעות החכמים בענין זה.