אין לי צורך במקורות נוספים - כי אם בהסבר השקפתי למדרש מופלא שהובא בדברי רבינו 'אור החיים' בריש פרשתן.
בפסוק הראשון ביאר את ה"ארבע תנאים הצריכין לקבלת התפילה."
התנאי הרביעי הוא "שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון."
כראיה לדבר, הביא את דברי רבותינו באסתר רבה (פרשה ז כד) שמשלו משל לו הדבר דומה:
משל לאדם שהיה מהלך בדרך מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה אמר הלואי הוה לי חד חמר, עבר עלוי חד רומי דילדית חמרתיה חד עולאי, א"ל סב ארכב הדין עולאי, אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהוגן אם למרכב אם למרכיבה.
למי שיתקשה בפיענוח דברי המדרש, הנה הוא בקצרה : הולך רגל שנקע את קרסולו, נשא תפילה לאלוקיו, שיחוס עליו ויזמן לו חמור.
הוא טרם כילה לדבר, ויעבור עליו איש רומי אחד, שבדיוק באותם רגעים ילדה לו חמורתו עיר אחד. אמר הרומאי לפצוע הקרסול: קח והרכב עליך את העיר הזה עד לביתי. ואמר אותו עלוב לעצמו: הרי תפילתי נשמעת, אלא שלא שאלתי כהוגן, כלומר שכחתי לפרש את דבריי אם ארכוב אני על החמור או שמא חפצתי בחמור שינשא על כתפי.
מאותו מדרש שנאמר בהקשר אחר, למד רבינו האור החיים, הלכתא גבירתא לעניין התפילה, שצריך האדם לפרש את תפילתו, עד שלא יוכלו לתופסו על מיליו.
רצוני לשאול את החוקרים, שמא יש בידכם הסבר - עדיפות למקור - מניח את הדעת לאותו סיפור. כלומר, כביכול הקדוש ברוך הוא, הבוחן כליות ולב, תפסו לאותו עלוב בדיבורו ושמע לתפילתו בדיוק רב, בלא להתייחס לכוונתו?!
לשם מה הזהירות הגדולה בפירוש התפילה, לפני יודע מחשבות?! מה צורך יש בה?!
