איש_ספר כתב:סוף פרשת השבוע:
קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:
ומנאה הרמב"ם למצות עשה (עשה עט).
ומלבד זה יש מצות פדיון הבן, הנזכרת בפרשת משפטים ובפרשת קורח אותה מנה הרמב"ם במצוה פ.
גם ביד מנה הרמב"ם מצוה זו בשתי מקומות.
פ"א מהלכות בכורות ה"א, מ"ע להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם וכו', ובביכורים פי"א ה"א, מצות הפדיון.
וצריך עיון גדול מה נוסף במצות קדש בבכור אדם, שמנאה הרמב"ם לדורות, על מצות הפדיון.
ובשלמא בבכור בהמה מתקיים הדבר באיסור גיזה ועבודה או בקידוש בפה (שאע"פ שקדוש מאליו מצוה להקדישו בפה וכו'). אבל במה מתקיימת מצות הקידוש באדם?
דהנה במצרים נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו הבכורי אדם ומהו זה מאי דכתיב בבמדבר [יג, יג] הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו וגו' והנה במדבר היתה קדושתם לעבודת המשכן ונלקחו הלוים תחתם כדכתיב שם קח את הלוים תחת כל בכור וגו' אבל א"כ מה היא קדושתם לדורות ואין לומר דבאמת אינם קדושים לדורות דא"כ למה צריכים פדיון ועוד דהא גם בהמת הלוים נקדשו תחת בהמתם כמבואר שם ועכ"ז גם לדורות הם קדושים כל בכורי בהמת ישראל וא"כ גם בכורי אדם כן הוא:
סעיף לז
והאמת כן הוא שהם קדושים לד' ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה וזהו דכתיב בסוף פ' בא [שמות יג, יב] והעברת כל פטר שגר בהמה וגו' דפשטא דקרא דוהעברת כל פטר רחם קאי אבכורי אדם וכמו שמסיים על כן אני זובח וגו' וכל בכור בני אפדה שחשב שניהם וה"נ כן הוא וכן פירש"י בחומש בלשון אחר דוהעברת קאי על בכורי אדם ע"ש ובמכילתא תניא אין והעברת אלא הפרשה ע"ש ולדעתי ה"פ שיהיו מופרשים לד' וידוע דדבר זה א"א לעמוד בו לזאת נתנה תורה תקנה בפדיון דע"י זה יוצאים מקדושתם וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בזכרך יהיה כולו קודש לד' כהכוונה הראשונה ביציאת מצרים או חמש סלעים למפרקיה ומודיעו הכהן מהו עניין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו וזהו כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם ובוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו:
ברזילי כתב:הזכרתני נשכחות, שאף אני נגעתי בנושא בפדיון הבן של בכורי נ"י, להביא מכאן ראיה שפדיון הבן אינו חיוב ממוני גרידא כפי שעולה מדעת כמה מן האחרונים.
עכ"פ מהות קדושה זו עמומה וכמש"כ, ויש להציין לדברי הספורנו (במדבר ג) שאף בכור אדם אסור במלאכת הדיוט עד שיפדה, דומיא דגיזה ועבודה, וז"ל
וַאֲנִי הִצַּלְתִּים בַּמֶּה שֶׁהִקְדַּשְׁתִּים לִי, בְּעִנְיַן שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לְהִתְעַסֵּק בַּעֲבודַת הֶדְיוט, כְּמִשְׁפַּט כָּל הֶקְדֵּשׁ שֶׁהוּא אָסוּר בְּגִיזָה וַעֲבודָה.
וּלְמַעַן יִהְיוּ מֻתָּרִים בָּזֶה הִצְרַכְתִּים פִּדְיון, כְּמִשְׁפַּט כָּל הֶקְדֵּשׁ הַיּוצֵא לַחֻלִּין, כְּאָמְרו "וְכל בְּכור אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"
וע"ע בהעמ"ד לנצי"ב עה"פ כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, שמפרש סיפא דקרא על הבכור, היינו אף שנפדה ויצא מקדושתו, מ"מ לא יראו פני ריקם ונשאר בו רושם הקדושה.
אחשדרפנטובסקי כתב:שוב ראיתי להרה"ג אוצר החכמה שליט"א, שהענין כבר נחרש ונטחן הדק היטב. עיי"ש באורך.
אחשדרפנטובסקי כתב:http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?85450&&page=21
עיינו כאן מאריך בענין.
בעלזער כתב:הואיל נא בטובך ר' אחשטרפר... לצטט תורף דבריו או להדפיסו לPDF כי לא אוכל לגשת לאוצר עד יום ראשון הבעל"ט.
ברזילי כתב:שבוע טוב,
אכן רבים הקשו על דברי הספורנו מגמרא שהביא הרב אי"ס, וכן דברי ר"ש בדף ט ועוד מקומות, ובזמנו ראיתי רבים מתרצים שאף הספורנו לא נתכוון אלא לבכורים שהיו בשעת מכת בכורות
ולא לדורות, ומ"מ לשונו לא נראית כן, שהרי הביא עלה את הפסוק כל בכור בניך תפדה שהוא לדורות, שהרי הפרשה מתחילה והיה כי יביאך וגו', והיה כי ישאלך בנך מחר וגו'
וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם דהוא ג"כ קדוש קצת
חקר כתב:כל הישובים שהובאו לעיל אינם מיישבים את הרמב"ם שהרי לשונו בספר המצוות שם שצוונו לקדש הבכורות כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם, וא"כ אינה 'קדושה' [כדברי הספורנו הנצי"ב וערוה"ש] אלא רק הפרשה והבדלה לקיום דינם [דהיינו פדיון], ומה תוכן הפרשה זו ולמה נתייחדה מצוה בפ"ע לזה.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 490 אורחים