הנה שיטת הרמב"ם הל' מילה א,ב דמי שלא מל עצמו אינו חייב כרת בקיצור שנים, שאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד, ועי' השגות הראב"ד שם. והנה בחזו"א יו"ד קנה,א כתב, וז"ל: ונראה דמודה הר"מ שאם נאנס אחר שכבר עבר במזיד, כגון שנכרת הגיד או שנעשה חולה שאי אפשר למולו, שחייב כרת, שכבר גמר חטאו. דאל"כ, לא משכחת ליה כרת לעולם, שהרי בשעה שהוא גוסס הוא אנוס.
ולכאורה זה חידוש גדול, שהרי למעשה לא מת והוא ערל במזיד, ואין זה עולה יפה הן בלשון הרמב"ם, והן בסברתו שמתחייב כרת על כך שהיה ערל כל ימי חייו במזיד, וצע"ג.
(אכן מצאתי בספר נשמת חיים לרבי מנשה בן ישראל שכתב בדעת הרמב"ם הנ"ל ביאור אחר בענין הכרת במצות מילה, וז"ל במאמר ראשון פרק רביעי: ויצא לנו מזה כונותינו שהעונש הזה מהכרת הוא לאחר המות, והנפש היא נצחית ולא תפסד בהפסד הגוף, ויעו"ש בהרחבה ביאור ענין הכרת בעוה"ב).