סדר הפרשת תרו"מ וחלה בספק טבל

[ברזילי]

במשנה דמאי (ה,א) מבואר שאחרי תרומ"ג ומעש"ר, הפרשת חלה קודמת למעשר שני\עני.

והנה בזמננו יש מן המדקדקים שאינם סומכים על ההשגחות למיניהן, ומפרישים תרומ"ע וחלה ממיני מאפה הנקנים מן הנחתום.
ויש מהם המפרישים סדר תרומ"ע כנהוג, כולל מעשר שני, ורק אח"כ מפרישים חלה. ולכאורה קשה מדוע לא לנהוג כפשטות
המשנה בדמאי, ולהקדים חלה למעש"ש?

אמנם, הרמב"ם מעשר (ט,ו) פסק שבדמאי אין להקפיד על סדר ההפרשה, אך יש מן הראשונים שנחלקו על זה (ראו דרך-אמונה שם)
ומהיות טוב למה לא נחוש לדבריהם. ועוד, דהנה כבר האריכו בנידון ספק טבל בזמננו, אם דומה לדמאי אם לאו, ולא ברור שלענין הקולא של
סדר ההפרשה אכן יש לדונו כדמאי . ומטעמים אלה לכאורה מוטב לחוש לאיסור מלאתך ודמעך לא תאחר (על הצד שמדובר בטבל, כמובן),
ולהקדים חלה למעש"ש.

היש היודע מנהג גדול"י בזה?

[קשר של קיימא]

אין ספק שבספק טבל צריכים לחוש לכל הדברים כמו טבל ודאי (אולי גבי דינים דרבנן נימא ספק דרבנן אבל יתכן שלא כמש"כ החזו"א מעשרות סי' ז סק"ט שאין ספק דרבנן לקולא בתרו"מ כי עיקרו דאו' יעו"ש שאפ' כמה ספיקות בחיוב מעשר דרבנן ל"א ספקן לקולא). אבל שמעשרים היום אחר שההכשר עישר, שמעתי מכמה ת"ח גדולים ובינהם הגאון ר' נסים קרליץ שליט"א שדיינינן ליה כדמאי (וכן עי' חוט שני ח"ד בעיניני ספייה כתב ד"ז גבי להאכיל תינוקות) ויש להקל בו הקולות של דמאי. ובתנאי שההכשר רציני ומטפל בכל עניני התרו"מ "ברצינות" ואמר גבי הבד"ץ ורובין שהם בכלל זה [גבי הכשרים אחרים לא שאלתי]. ויש בזה הרבה נפ"מ כידוע. וכן שמעתי מבעל מחבר ספר אמרי יושר הגאון ר' מאיר גריינימן שליט"א ששמע מהחזו"א שהיקל שלא לבער המע"ש שבחביות יין שהיו לו מהבד"ץ דאז, שהדין שמע"ש של דמאי א"צ ביעור.
אמנם לשאלת "ברזילי" אמאי לא מחמירים כשיטות דגם בדמאי יש להקדים החלה למע"ש, האמת דענין חלה עוד קיל טפי כי יש כמה ת"ח העומדים כל יום ויום וכמה פעמים ביום ומפרישים חלה מעיסת טבל שבידם ומתכונים שיחול לכל העיסות טבל שבעולם. ואמנם אינו חל אלא למי שניחא ליה שיחול לו דרק אז יש בזה "זכין לאדם". וע"כ אם למשל המשגיח לא הפריש חלה כדבעי, ודאי ניחא ליה שיחול ההפרשה שלהם על הלחמים שלא הפריש מהם. והיוצא דלעולם אנו מקבלים לבית לחמים שאף אם המשגיח לא הפריש כדבעי מ"מ כבר הפרישו עליהם ת"ח אחרים.
ואמנם אולי אין לסמוך ע"ז בעיניים עצומות כי הכלל שבדאו' אין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו ורק בדרבנן אמרי' כן. ואמת דהיום החלה דרבנן, מ"מ למש"כ החזו"א הנ"ל במעשרות סי' ז סק"ט דתרו"מ עיקרו דאו' וע"כ דיינינין כדאו', לכן אכתי בעי הפרשה. ולפי כל הנ"ל מובן דבאמת גבי חלה חומרא היא דכנראה המשגיח עישר וגם אם לא אזי עוד ת"ח עמדו ועשרו משלהם על אותם עיסות, וע"כ ליכא חששא כלל לעשות כרמב"ם אף לכתחילה ולא להשגיח מתי מפריש החלה.

[ברזילי]

תודה על דבריך.

הטעם שכתבת להקל בחלה לא ברור לי כ"צ. הלא כל הסיבה שמפרישים חלה מספק הוא על הצד שהעיסה טבולה עדיין, למרות כל צדדי הקולא שזכרת. ואם כן יש להפריש בסדר הנכון, או לא להפריש כלל.
וכנראה כוונתך שחוששים לחומרא רק לאיסור טבל החמור ולא לאיסור "לא תאחר" הקל, אבל עדיין לא ברור למה לא נחשוש גם לאיסור הקל מהיות טוב, וכי יש קושי בדבר לעשר כסדר הראוי? ושוב יש להזכיר
כי המשנה המלמדת את סדר ההפרשה עוסקת בדמאי.

אלא שמדבריך נתעוררתי לבעיה נוספת, אותם ת"ח מזכי הרבים המפרישים מטבל שבידם על כל עיסות שבעולם, אף הם יש להם לחוש שחלק מן העיסות עליהם הם מפרישים טבולות עדיין לתרומה ולמעש"ר
ומצאו עוברים על איסור הפרשה שלא כסדר (אלא אם נאמר שס"ל שעיסות של זמננו פטורות מתרו"מ כי הקמח מגיע מחו"ל, אף שגמר מלאכת העיסה ביד ישראל, ודלא כרמב"ם; אך עדיין יש לחוש כי חלק
קטן מן העיסות אף בזמננו הוא מתבואת א"י)

[קשר של קיימא]

אין חולק שמענין מהיות טוב ראוי לעשות כדבריך... אבל חיוב לחוש לחולקים על הרמב"ם אין כאן.
בענין להפריש על כל עיסות שבעולם אף שיש ביניהם שטבולים לשאר המעשרות, יעו' עירובין לב שניחא ליה לת"ח למעבד איסורא קלילא ולא למעבד ע"ה איסורא חמירא, יש שם ובשבת ד. סוגיא שלימה גבי לעשות איסור קל כדי להציל ע''ה מאיסור חמור (להפריש שלא כסדרן קל מאיסור טבל). אמנם יש בתוס' ועוד ראשונים שרק היכא שהת"ח הוא סיבב האיסור לע''ה ויל"ע בכל זה. מ"מ זה ברור שהת"ח מתכונים להפריש רק על הצד שמותר לעשות כן ורק למי שלא מתכוון להפריש בעצמו אח"כ [שא"כ נמצא שהבעלים יברכו על ההפרשה בזמן שכבר הפרישו מיניה וברכתם לבטלה. ובאמת בכה"ג גם לא תועיל הפרשת הת"ח כי אין כה"ג "זכין"]

[ברזילי]

בדיוק לזה התכוונתי, הרי כל ההיתר להפריש שלא מן המוקף (וה"ה שלא כסדר) הוא מצד ניחא ליה לחבר וכו' וא"כ ברור שהחברים
הללו לא מתכוונים להפריש על עיסות שבעליהן יפרישו בעתיד. ממילא שוב נפל פיתא בבירא, כי לאותם מדקדקים המפרישים בשנית
(שלישית, וכו') לא מועילה הפרשת מזכי הרבים כלל.

[קשר של קיימא]

מה שאין מכוונים על מי שיפריש שוב הוא רק לאלו שיברכו וכגון מי שעשה עיסה בבית, וממילא אין כאן זכין כי אינה זכות במה שלוקח לו המצוה וגם יברך לבטלה בהפרשה השנייה. אבל כ"ז שהוא בחנות, מכוונים על הכל ולא מוציאים מהכלל מי שיפריש שוב, כי אין בזה הפסד כלל דבלא"ה לא מברכים על ההפרשה השנייה שהיא רק לצאת מכל חשש. והבעלים באותו זמן הוא בעל החנות (וכן המשגיח שיש לו רשות לעשר או להסכים להפרשה של אדם אחר שיחול על המוצרים שבחנות). ואף אם יהיה קונה שיאמר שהוא לא מסכים לאותו הפרשה, לא יועיל לו כי הבעלים מחליטים אם יחול על מה שבחנות. וא"כ נמצא דלעולם מקבל לביתו מוצרים שכן חלו עליהם הפרשה שנייה. ואולי משכח"ל מי שקונה במאפייה שעשו עיסה לדוגמא בצהריים ומיד אפו ומכרו, שאז עוד הספיקו אותם ת"ח להפריש עבורם, דאז נימא ליה שראוי לחשוש לשיטות שצריך להפריש כסדרן. ובכלל מי אמר שצריך לחוש לשיטות המחמירות בזמן שהחיוב הוא לא יותר מחיוב דמאי, ודמאי מדרבנן, ומח' בדרבנן לקולא. וכ"כ החזו"א גבי דינים הללו עי' דבריו ביו"ד סי' קנ ססק"י.

[ברזילי]

לא נכון שאין הפסד כלל. יש הפסד למפרישים שעברו על איסור הפרשה שלא מן המוקף שהוא לא חשש אלא איסור גמור.
אלא, שלענין מי שלא יפריש כלל אמרינן ניחא ליה לחבר וכו', אבל לענין עיסות של חברים שעתידים להפריש למה יעברו על האיסור הנ"ל?
וע"כ שמכוונים רק על העיסות שלא תופרשנה בעתיד, וכנ"ל.
וממילא תבנא לדידן, שגם לענין הפרשה שלא כסדר אין לצרף את הפרשת אותם מזכי הרבים, כי היא כלל לא חלה על עיסותיהם של המדקדקים הללו.

ולענין טענתך השניה, שאולי אין מה להחמיר ולחוש לשיטות ראשונים החולקות על הרמב"ם אחר שהמדובר בספק טבל (ולא פשטוט כלל שאינו יותר מדמאי וכנ"ל),
תמהני, הלא עסקינן באנשים המחמירים שלא לסמוך על אף גוף כשרות, וחוששים גם לחששות רחוקים ולצאת ידי שיטות יחידאיות.

[קשר של קיימא]

ראשית הדבר ברור שאם נוקטים שהכל ספק טבל אזי אין נידון כי צריכין לחוש לכל הדברים שעושים כמו בודאי, וכן אין בזה רמב"ם שמיקל. אבל אני חוזר ואומר שאינני מכיר רב שחושב כל הפירות כספק טבל ואלא לכל היותר כחיוב דמאי, וכן אמרו לי הגרנ"ק והגר"מ גריינימן בשם החזו"א. וכן שמעתי מכמה מוצי"ם מבית דינו של הגרנ"ק שמורים לדינא. ולא ידוע לי על מי שמחמיר שא"א לעשות תנאי מער"ש על אוכל שיאכל במקום אחר כמו קידוש וכדו' וידוע שתנאי מער"ש לא מהני לטבל ודאי או ספק אא"כ היה ברשותו בשעת אמירת התנאי. ורק בדמאי מהני תנאי זה אף אם לא היו הפירות ברשותו בשעת אמריתה.
א"כ הדרא י"ל דמהני הפרשת הת"ח, שהם מכוונים לפטור כל עיסה שהבעלים מרוצים שיפטור להם, ואם מצד מן המוקף אזי דבר ראשון הם מפרישים מן המוקף שכן מפרישים חלה מעיסת טבל שבידם והיא יוצאת לחולין ואגב זה גם מכוונים על כל שאר עיסות שבעולם. ויש בזה מח' אי צריך מן המוקף לכל השיריים או דסגי שהוא סמוך לעיקרו יעו' דרך אמונה תרומות פ"ג קמה. ועוד די"א דבדמאי אין צריך מן המוקף יעו"ש ס"ק קמ"ב וס"ק קפ"א. וע"ע חזו"א דמאי סי' ו ססק"ג. ונראה דמאחר שיש ס"ס אם יש כאן איסורא כלל שלא מן המוקף (ובפרט שמדובר על פרטי הדינים שבהפרשה על חיוב קל כמו דמאי), ע"כ אין הם חוששין לנפשם ומעשרים בשביל כל העיסות. וגם אם נימא דהם חוששים ומכוונים מראש רק על מי שלא יפריש שוב. אכתי אין הקונה מחויב להחמיר בדמאי כהחולקים על הרמב"ם כמו שציינתי לחזו"א ביו"ד סי' קנ.
אינני יודע על איזה מדקדקים הינך מדבר שלא סומכים כלל על גופי הכשרות, מה שיודע לי שלא סומכים בעיניים עצומות כי אף הכשרות מודה שפעמים שלא עשרו כדבעי וכפי שהעיד בפני אחד מראשי ועד הכשרות באחד מההכשרים המעולים שקיימים, ובתרו"מ חזינן שחז"ל החמירו לא לסמוך על רוב (ע"ה מעשרים) ואף לא לסמוך על ס"ס, יעו' חזו"א דמאי סי' ח סק"ח שהסכים לכס"מ שכתב כן [אף שבשבת ונדה מקילין בדאיכא ס"ס]. אך אכתי א"א להתעלם מהמציאות שעפ"י רוב עישרו שלכן מכלל "ספק" נפיק ואולי בכלל גזירת דמאי הוא נכנס. ואם בכל זאת תמצא כאלו שמעשרים כי סבורים שהוא ספק טבל, אזי אין שאלה כמש"כ לעיל שצריכין לעשות ככל מה שכתבת [אא"כ נימא שהיום שהתרו"מ מדרבנן ע"כ ספיקות ומחלוקות בצורת ההפרשה מעיקר הדין שרי להקל ויל"ע מדין עיקרו דאו' שהזכיר החזו"א ענין במעשרות סי' ז ט].