לא כיוון בברכה ראשונה, יכוון בהרהור

[יאיר]

יפה ר' אברהם. (לזכרוני היה זה אחד מהגדולים הפחות מפורסמים וכתב כהלכה שיש לכוון לפני שאומר המילה דאם מכוון אחר האמירה אין לכוונה על מה לחול).

[צביב]

מונח לי בזכרוני חובות הלבבות
וקשה לי כעת לחפש

ובספר עשר אורות מערכה ג' [הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב]
אות נ"ט ס' כתב מעניין זה

[אברהם]

מצד שני - לכאו' אם אמר תיבה אחת או שתים, כמו "שמע ישראל", וכעת כיון, לכאו' מועילה כוונתו לתקן הדברים,

וראיתי לפני שנים בהקדמת/פתיחת ה"סידור המפורש" לאחד מהגדולים שסובר שיש לכוון (בכל התפילה ובברכות) את הכוונה לפני אמירת התיבה

מסתמא אחד הגדולים הוא רבינו הרמב"ן שכתב 'והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפלה, והכן לבך לפני המקום ב"ה, וטהר רעיוניך, וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך'.

כ"כ גם הרוקח בהקדמתו 'וקודם שיצא הדיבור מפיך חשוב פירוש ביאורו'.

ובאמת צ"ב למה כתבו לכוין קודם הדיבור ולא בשעת הדיבור עצמו, ועוד קשה, דלדבריהם יש להפסיק מעט בין כל תיבה ותיבה, וזה אי אפשר להאמר.

אך באמת אין כאן שאלה, דהנה מצוי אצל הצעירים שהם סבורים שענין הכוונה הוא לחשוב על תוכן המילות בשעת התפילה, וכאילו הם מתפללים לקב"ה בשני מישורים, הא' בפה, והשני במחשבתם 'אומרים' הם את תוכן המילות. ומצוי לראות צעיר המתייסר לחשוב בזמן אמירת שם אלקים את כל תיבות המשפט: תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם [עילת העילות וסיבת הסיבות!].

והרי האמת הוא שזה אינו כוונה כי אם מחשבה, ולדוגמא בשעה שאדם הולך בדרך – האם הוא מתכוין לזה? בודאי, אבל האם הוא 'חושב' הרי אני הולך עכשיו בדרך?! הוי אומר, הכוונה אינה צריכה מחשבה אלא ידיעה והכרה, שהוא יודע ומכיר ומתכוין להניע רגליו לילך בדרך.
והלא האדם שמדבר עם רעהו אינו חושב על פירוש המילות, אלא הוא יודע אותם ומתכוין לאומרם. ואפילו אם יתנו לאדם נוסח בקשה מסויימת, שיאמרנה לפני השר או ראש הממשלה, הרי כשהוא יעמוד לפניו ויקריא בקשתו לא יחשוב את תוכן פירוש המילות אלא יתכוין לאומרם.
וכונה זו, לומר התיבה, נעשית רגע כמימריה לפני האמירה עצמה, כמובן. הוי אומר, בכל רגע שאדם מדבר עם רעהו הוא מתכנן מה יאמר במילה הבאה ומיד מוציאה מפיו.
הוי אומר, אין המתפלל צריך אלא לידע ולהכיר שהוא עומד לפני המלך ומדבר אליו, ולכוין בכל רגע מה עומד לומר לו, 'רפאנו ה' ונרפא!, וכדו'. ולמשל, תיבת אלקים, הלא אם למד מהו פירוש תיבה זו וגם זוכר זאת בזמן התפילה, הרי די לו לכוין לומר תיבה זו שהוא יודע משמעותה.

[יוצא מן הכלל כוונת המקובלים המכונים, שזה בודאי מחשבה בפועל, ואדרבה משם ראיה, וכי איהך יכולים הם שלא לכוין פירוש המילות הפשוטות. אלא דזה אינו צריך מחשבה בפועל וכנ"ל ופשוט].

הארכתי בכל הנ"ל אף שהוא פשוט מאד, משום שראיתי שצידדו לעיל שכוונת החזו"א היתה שיכוין התיבות לאחר שסיים הברכה הראשונה, ותועיל הכונה לאחר האמירה, והנה זה לא יתכן אא"כ יהיה הכונה כענין המחשבה בפועל, אבל למש"נ שהכונה היא כמשמעה 'כוונה לומר הדבר' לא שייך להתכוין לאחר המעשה כמובן.
וכונת החזו"א ברורה כדמסיק הגרמ"ש שע"י שיחשוב הברכה, יועיל עכ"פ כברכה בהרהור. וכמו שהביאו לעיל.
ולא ידעתי למה כתב הוגה לעיל כדבר פשוט שאם אמר ב' תיבות ואח"כ כיון בהם מועילה כוונתו.

אלא דיש מקום אחד שבו צריכה הכונה להיות לאחר הקריאה, והוא בקריאת שמע. שהרי בקריאת שמע אין הקורא אומר את הדברים, ואין הוא מצוה 'ואהבת' וכו', אלא הוא קורא ולומד את ציווי התורה 'ואהבת את ד' אלקיך וכו'. ובזה אם יכוין המשמעות קודם הקריאה, נמצא שלא הבין ע"י הקריאה אלא מזכרונו ואין זה שייך לקריאתו, אלא צריך להיות להיפך שהוא קורא הפרשה ומבינה.
ולפי"ז נסתלקה הראיה שהביאו לעיל לדברי החזו"א מהא דא"א לכוין בתיבת 'אחד' בזמן האמירה עצמה מפני דגשות הדל"ת כנהוג, שהרי בקריאת שמע בלא"ה אפשר לכוין לאחר הקריאה, וכמו בכל תלמוד תורה שההבנה באה מן הקריאה, ולא כתפילה שהכונה קודמת לדיבור וכמוש"נ.

[הוגה]

ייש"כ ר' אברהם, דברים נפלאים ונכונים מאוד !
בעבר גם אני הרהרתי בזה, ובאתי למסקנא דומה.

ובלשון אחרת:
כשבן אדם ידבר עם רעהו ויבקש ממנו דבר מה, בוודאי הוא מתכוון לזה... א"כ מה ההבדל בין זה לבין התפלה (שלנו)?
כי כשמבקש או משבח לרעהו, הרי הוא רוצה בזה. סוף מעשה במחשבה תחילה. תחילה הוא רוצה בדבר פלוני, ולכן הוא מבקש אותו - עם כל הכווונה.
אם קשה לנו לכוין בתפלה, זהו משום שמרוב חסרונינו - איננו באמת רוצים בי"ח הברכות, השבחים ובקשות. כי אם מישהו באמת רוצה ומאמין, ממש אינו צריך לטרוח לכוין !! זה "רץ" לו!!
מוסר השכל גדול למדים כאן על פערי הדורות ! הם רצו והאמינו בגאולה, ברכה, וכו' לכן כיונו, אנו רחוקים.
--- זהו כוונת אומרם לכוין המילים לפני שאומרים, כי תחילה אם מתעורר לו הרצון לברכה, עי"כ המילים רצות לו !

נפלא מאוד חילוקך בין 'תפלה', לבין "קריאת שמע" !

ולא ידעתי למה כתב הוגה לעיל כדבר פשוט שאם אמר ב' תיבות ואח"כ כיון בהם מועילה כוונתו.

אלא דיש מקום אחד שבו צריכה הכונה להיות לאחר הקריאה, והוא בקריאת שמע. שהרי בקריאת שמע אין הקורא אומר את הדברים, ואין הוא מצוה 'ואהבת' וכו', אלא הוא קורא ולומד את ציווי התורה 'ואהבת את ד' אלקיך וכו'. ובזה אם יכוין המשמעות קודם הקריאה, נמצא שלא הבין ע"י הקריאה אלא מזכרונו ואין זה שייך לקריאתו, אלא צריך להיות להיפך שהוא קורא הפרשה ומבינה.
ולפי"ז נסתלקה הראיה שהביאו לעיל לדברי החזו"א מהא דא"א לכוין בתיבת 'אחד' בזמן האמירה עצמה מפני דגשות הדל"ת כנהוג, שהרי בקריאת שמע בלא"ה אפשר לכוין לאחר הקריאה, וכמו בכל תלמוד תורה שההבנה באה מן הקריאה, ולא כתפילה שהכונה קודמת לדיבור וכמוש"נ.

אך איני מבין, לדבריך אלו, איך תסביר את הא דקיי"ל שאם לא כיון בפסוק "שמע" או "פותח את ידיך" (!) צריך לחזור ? מדוע שלא יכוין תיכף אחר כך ? מה הגדר בזה?
משמע שאף בק"ש לא מספיק הבנת הדברים אחרי פסוק שלם, אלא צריך להיות תיכף אחר כל דיבור ודיבור, לא כן ?
א"כ מסתבר לכאו' ששתי תיבות בק"ש "שמע ישראל" ומכוין מיד לאחריהם נחשב דיבור אחד, וכך ראוי (וכמו שכתבת). אמנם אילו אם ימשיך "ד' אלקינו" ורק עכשיו יבין משמעות דבריו, צ"ע אם ייחשב כבר כדיבור חדש שלא יועיל הכוונה, כמו אם סיים כל הפסוק. וזו היתה שאלתי למעלה, וצ"ע לי.

[בברכה המשולשת]

אך באמת אין כאן שאלה, דהנה מצוי אצל הצעירים שהם סבורים שענין הכוונה הוא לחשוב על תוכן המילות בשעת התפילה, וכאילו הם מתפללים לקב"ה בשני מישורים, הא' בפה, והשני במחשבתם 'אומרים' הם את תוכן המילות. ומצוי לראות צעיר המתייסר לחשוב בזמן אמירת שם אלקים את כל תיבות המשפט: תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם [עילת העילות וסיבת הסיבות!].

והרי האמת הוא שזה אינו כוונה כי אם מחשבה, ולדוגמא בשעה שאדם הולך בדרך – האם הוא מתכוין לזה? בודאי, אבל האם הוא 'חושב' הרי אני הולך עכשיו בדרך?! הוי אומר, הכוונה אינה צריכה מחשבה אלא ידיעה והכרה, שהוא יודע ומכיר ומתכוין להניע רגליו לילך בדרך.
והלא האדם שמדבר עם רעהו אינו חושב על פירוש המילות, אלא הוא יודע אותם ומתכוין לאומרם. ואפילו אם יתנו לאדם נוסח בקשה מסויימת, שיאמרנה לפני השר או ראש הממשלה, הרי כשהוא יעמוד לפניו ויקריא בקשתו לא יחשוב את תוכן פירוש המילות אלא יתכוין לאומרם.
וכונה זו, לומר התיבה, נעשית רגע כמימריה לפני האמירה עצמה, כמובן. הוי אומר, בכל רגע שאדם מדבר עם רעהו הוא מתכנן מה יאמר במילה הבאה ומיד מוציאה מפיו.
הוי אומר, אין המתפלל צריך אלא לידע ולהכיר שהוא עומד לפני המלך ומדבר אליו, ולכוין בכל רגע מה עומד לומר לו, 'רפאנו ה' ונרפא!, וכדו'. ולמשל, תיבת אלקים, הלא אם למד מהו פירוש תיבה זו וגם זוכר זאת בזמן התפילה, הרי די לו לכוין לומר תיבה זו שהוא יודע משמעותה.

[יוצא מן הכלל כוונת המקובלים המכונים, שזה בודאי מחשבה בפועל, ואדרבה משם ראיה, וכי איהך יכולים הם שלא לכוין פירוש המילות הפשוטות. אלא דזה אינו צריך מחשבה בפועל וכנ"ל ופשוט].

הארכתי בכל הנ"ל אף שהוא פשוט מאד, משום שראיתי שצידדו לעיל שכוונת החזו"א היתה שיכוין התיבות לאחר שסיים הברכה הראשונה, ותועיל הכונה לאחר האמירה, והנה זה לא יתכן אא"כ יהיה הכונה כענין המחשבה בפועל, אבל למש"נ שהכונה היא כמשמעה 'כוונה לומר הדבר' לא שייך להתכוין לאחר המעשה כמובן.
וכונת החזו"א ברורה כדמסיק הגרמ"ש שע"י שיחשוב הברכה, יועיל עכ"פ כברכה בהרהור. וכמו שהביאו לעיל.
ולא ידעתי למה כתב הוגה לעיל כדבר פשוט שאם אמר ב' תיבות ואח"כ כיון בהם מועילה כוונתו..

ואיך יסביר כתר"ה לפי זה את לשון השו"ע בסימן ה?
ומדוע טרחו גדולי הדורות האחרונים לדון בעניין התנאי שחידש האשל אברהם זצ"ל?
ומדוע בסדורים חדשים רבים כתובה הכוונה לגבי כל שם הויה ושם אלוקים?

[הוגה]

מכיון שכאמור בעבר עסקתי ג"א בענין, ובאתי למסקנא דומה, ארשה לעצמי לנהוג מנהג הדיוט ולקפוץ להשיב - בסגנוני, בצפיה לקבלת תגובת ר' אברהם גם כן - לפי דרכו.

ואיך יסביר כתר"ה לפי זה את לשון השו"ע בסימן ה?
ומדוע טרחו גדולי הדורות האחרונים לדון בעניין התנאי שחידש האשל אברהם זצ"ל?
ומדוע בסדורים חדשים רבים כתובה הכוונה לגבי כל שם הויה ושם אלוקים?

א. מדוע הטוש"ע סי' ה' סותר להאמור ? - שם לא נאמר אלא החיוב לכוין בברכות ובשמות, השאלה כיצד מבצעים את הכוונה המדוברת;
--- התפיסה המפורסמת (בדורינו): בשעת קריאת הטקסט ולאחריו לחשוב ולהבין פירוש המילות,
--- להאמור בראשונים ובח"ח הנ"ל הענין (לכה"פ לכתחילה) רחב הרבה יותר: רצון/איווי/מחשבה תחילה על ברכה/תפלה זו, ומתוך כך כהמשך רציף, לבוא לברך/לבקש/לשבח וכיוצ"ב.
ובקצרה: המילים יביעו את המחשבה, לא שהמחשבה תפרש את המילים.

ב. התנאי האמור שכתבו ה"אשל אברהם" וה"אפיקי ים", למסור מודעה קודם התפילה על כל השמות שיוציא שכוונתם כך וכך, נאמר לענין דיעבד (וכמו שכבר כתבו בזה), שאף אם לא יכוין בשם בשעת אמירתו הרי הוא מגלה דעתו שרצונו בזה לכך וכך, אבל וודאי לכ"ע (לכתחילה עכ"פ) הכוונה היא קודם האמירה, או לכה"פ לאחריה.
ג. אה"נ, הנכתב בסידורים אי"ז לכתחילה (ולנסיון שלי - מיותר כמעט לגמרי).

[ולענין כוונת השמות בסי' ה', כבר נרמז בדברי ר' אברהם,
שאי"ז כוונה נוספת על התיבה.. אלא זהו ביאור ומשמעות תיבת הוי"ה לפי כתיבתה! "היה הוה ויהיה", וכן אדנות "אדון הכל" זו משמעות המילה, וכן שאר השמות.
והמלבי"ם בארצה"ח סי' ה' נראה שהבין כל זה כדבר פשוט, עיי"ש].

[בברכה המשולשת]

אני הבנתי תמיד לא כמו כתר"ה, ויעויין בהרחבה בדברי מרן הגר"ש דבליצקי שליט"א בספרו תנאים טובים שהאריך בנושא, ואין בדבריו את הפירוש שהעלו כאן הרבנים שליט"א, אלא כמו שכתבתי אני הקטן.

[הוגה]

דפדפתי כעת במהירות בספר הנ"ל, ואכן מסדר שם את נוסח התנאי וכו', אך לא הבנתי מה ברצונך להוכיח משם. (גם לדברים הנ"ל שייך תנאי, אך בדיעבד. ולכ"ע זהו בדיעבד, לפי מצבינו היום).

[בברכה המשולשת]

אך לא הבנתי מה ברצונך להוכיח משם. (גם לדברים הנ"ל שייך תנאי, אך בדיעבד. ולכ"ע זהו בדיעבד, לפי מצבינו היום).

אכן קצרתי מדי. אני הקטן התכוונתי לומר שמרן הגר"ש דבליצקי שליט"א ממליץ להשתמש בסדורים בהם הכוונה מצויה ליד כל שם, וכך הוא נוהג בעצמו, כי יש להרהר בכוונה בכל פעם שאומרים את השם (והדברים מפורשים בספר).

[הוגה]

אוקיי, לגבי סידורים אלו, ברור שזה כבר משתנה מאחד לאחד לפי עניינו.
[בילדותי זה עזר לי בדיוק יומיים.. אח"כ ממש לא].

[לומד]

מודים מודים - משתקין אותו. אמר רבי זירא, כל האומר שמע שמע - כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה - הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה! - לא קשיא: הא - דאמר מילתא מילתא ותני לה, והא - דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה? - אמר ליה: חברותא כלפי שמיא מי איכא? אי לא כוון דעתיה מעיקרא - מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א, וכן גם במגילה דף כה עמוד א.

הרי ברור בגמרא, שלחזור על מילה שכבר נאמרה הוא גנאי גדול. כמנהג שנוהג אדם בחבירו.


על הרב מבריסק מספרים שהעירו לו שחזר פעמיים, וענה: פעמיים? חשבתי שאפילו פעם אחת לא אמרתי....

או היה או לא היה.

[ארי במסתרים]

באותו עניין
שמעתי שמישהו שאל את מרן הגריש"א אם מישהו שמתלהב בתפילה יכול לחזור על מילה פעמיים וענה: הוא יכול אחרי שמונה עשרה להגיד את המילה הזאת...

[ארי במסתרים]

ואאל"ט ביארו הפוסקים דהיינו להאריך במחשבה.

במשנה ברורה לא מצאתי לפו"ר דבר כזה אולי תביא את המקור?

שיח הלכה (ח"א) מהגרשז"א שאם עלול לשבש את הקריאה אם יאריך ב"ד" יכול לכוין אחר גמר המילה. וכן בארחות רבינו (ח"א עמוד נג אות קע) שהקה"י אמר לו שמכוין בעיקר אחר גומרו 'אחד' שא"א לכוין הכל בעת אמירת אחד וגם א"א להאריך ולכן אם התחיל לכוין בעת אומרו אחד מועיל לסיים הכוונה גם אחרי גמר המילה

באדיבות משנ"ב "דרשו"

עתה מצאתי כן בשו"ע הרב (סי ס"א ס"ז) וז"ל "ומה שאמרו להאריך בד' של אחד לא אמרו להאריך ולמשוך בקריאת הד' שהרי כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי אלא יאריך במחשבתו להמליכו וכו' בטרם שיתחיל ברוך שם"
וכן במג"א הל' נשיאת כפיים (סי' קכ"ח סקע"ג) "וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריכין בד' דאחד אע"פ שכבר גמר את התיבה מקרי קבלת עומ"ש" ומקורו מהתרוה"ד (סי' כ"ז, עיי"ש)

וקצת מוזר שבמשנ"ב "דרשו" הביאו משיח הלכה וארחות רבינו ולא מהמקורות הקדומים.