אחר קבלת המוסרים לחברי הפורום, ואני בתוכם, על הזהירות מדברי לה"ר ורכילות המשתרבבים לדברי בקורת על ספרים וסופריהם, אני מוצא לנכון להציע כאן דיוק עצום בדברי הרמב"ם, שזה בגדר מהפכה בכל ההסתכלות על ענין קבלת לה"ר, ולכן הצגתיו כאן, ולא בבית המדרש הסמוך, כי אין זה דבר חידוש בעלמא, אלא ענין גדול לענות בו.
כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ז,א: המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמך. והנה בהל' סנהדרין כא,ז כתב, וז"ל: אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דין קודם שיבוא חבירו...שנאמר לא תשא שמע שוא, ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע וכו'.
וצ"ע למה לא מנה אזהרה זו למרגל בחבירו בהל' דעות. ובאמת צ"ב נמי למה העתיק זה בהל' סנהדרין ומה ענין זה להתם.
ולכאורה נראה מזה דזה לא דין בהלכות הנהגה עם חבירו ומידת דרך ארץ, אלא זה מדיני הדיין, שכל אחד מישראל נחשב כדיין לענין זה, ואסור לו לשמוע או לספר לה"ר, וזה מענין נשיאת שמע שוא האמור בדיינים שלא לשמוע בעל דין אחד קודם שיבוא חבירו.
וצ"ב שייכות הענינים, הרי התם זה משום שלא יכנס זה באזניו ויטה הדין, וזה ל"ש בלה"ר בעלמא. ועוד, דזימנין ואין כאן שני צדדים כלל, והתינח בקבלת לה"ר די"ל דהשומע צריך לצדד בזכותו ולומר שאין האמת כדברי המספר ולא להאמינו, אבל המספר הרי בטוח באמיתת דבריו אם לפי שראה בעצמו או שמע בבירור, ולא מיירי הכא מהוצאת שם רע כלל.
ובחפץ חיים הל' לה"ר כלל ו בבאר מים חיים ס"ק ב ד"ה וחפשתי שכבר עמד בזה וכתב, כיון שאסרה התורה האמנה בלב בגנותו של חבירו וכמש"כ לעיל בשם רבינו יונה, וזה עולה בעצמותו א"כ ה"ה דאף לשמוע אסור שלא יבוא לידי האמנה בלב וכו'.
ודברי הח"ח הם חידוש גדול, דמהיכ"ת דיש בזה לא תשא, הן אמת שאסור לשמוע ולהאמין גנותו של חבירו, אבל מנלן דזה שייך ללא תשא שזה אזהרה שנאמרה לדיין.
ולכן נראה לפרש באופן אחר, דבאמת גם בתורת דיין אסור לשמוע אחד מהצדדים, לא משום קבלת דבר רע על חבירו, אלא דאין זכות לדון חבירו באופן כזה שלא שומע שני הצדדים, ושמעינן מינה חידוש נפלא דלשמוע דבר רע על חבירו זה נחשב כדין ולכן אסור לדיין לשמוע אלא בהשלמת התנאים שהיה הדין כהלכתו ואינו יכול לשמוע סתם, ובכלל זה דאסור לספר ולקבל לה"ר דזה נחשב כדין על חבירו שדנו על מעשה זה במה שמספר או מקבל גנותו, וישנה אזהרה בזה.
ועכ"פ מבואר היטב שאין זה דין בהל' דעות.