רזי לי - מי מרום חלק חדש (י"ח) - מכתבי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל

[איש_ספר]

התקבל באישי
--------------------

ספר מכְּתביו של הרב חרל"פ, שיצא פתאום כעת לאור, חושף פן אישי על אישיותו והתמודדותו עם מבקריו ומתנגדיו.

רזי לי [מי מרום, יח]
הרב יעקב משה חרל"פ
תשע"ב

למעלה משישים שנה היו צריכות כנראה לעבור עד שנחשפו "רזיו" של הרב יעקב משה חרל"פ (תרמ"ב-תשי"ב, 1882-1951). הרב חרל"פ, רבה של השכונה הירושלמית 'שערי חסד' במשך עשרות רבות בשנים, תלמיד-חבר לראי"ה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ומייסד ישיבת בית זבול, מחבר סדרת ספרי בית זבול (פלפול והלכה) וסדרת ספרי מי מרום (הגות ואמונה), נודע כתלמיד חכם מובהק ולא פחות מכך כ"צדיק", במובן החסידי והקבלי של המילה. גם אם אמת היא שאחת מפסקות הספר החדש שלפנינו כמעט מונעת אזכור דברי שבח אלה – "רציתי שלא יגידו עלי שום דרשה, אולם לא אוכל לעכב, רק זאת ארצה שלא יתארו אותי בשם גאון צדיק וקדוש, אלה השלשה תוארים לא ימנעו טוב ממני שלא לתאר אותי בהם" – עם זאת דבר שבעובדה הוא שהסתופפו בצלו ונועצו בו אדמו"רים לא פחות מתלמידי חכמים, חסידים לא פחות מליטאים, וגם לא מעט ספרדים, ועד היום שמו נישא בהערצת סילודין אצל "ירושלמים" חרדים.

נכון הוא שלצערנו ככל שאתה יורד במפלס חכמת התורה שאצל הבריות, כך אתה גם יורד במפלס החשבתו. לא למותר לציין שעיתון חרדי מסוים, אשר ערך לאחרונה סדרת כתבות מקיפה על שכונת שערי חסד ורבניה, "שכח" לציין את הרב חרל"פ, עד שאוים (!), או-אז הואילו בטובם טרוטי עיניים אלה להקדיש לו כמה שורות… לעומת זאת, מי שמדבר, וידבר, עם גדולי תלמידי החכמים הירושלמים, ישמע יחס שונה לגמרי – דחילו ורחימו, לא פחות.

הספר המיוחד שראה אור לאחרונה זורה אלומת אור נוספת, שונה ומשלימה, על דמותו המרתקת של הרב חרל"פ. בהחלט מסקרנת השאלה מה ראו המו"לים מחד גיסא לעכב עשרות בשנים את פרסום הספר הנוכחי ומאידך גיסא כן להוציאו לאור עכשיו. מכל מקום, עובדה היא שהספר שלפנינו בהחלט חורג מן המוכר לנו בסדרת ספרי הרב חרל"פ. עד לספר זה הוכרו לנו עיקרי ספריו, אם ההלכתיים ואם ההגותיים, כמדברים בעד עצמם אובייקטיבית, בעוד הנוכחי חושף – בחלק לא מבוטל ממנו – את אישיותו הסובייקטיבית של הרב חרל"פ עצמו, כפי שהוא עצמו לא רק חווה אותה אלא בעיקר מתאר אותה, פעמים במישרין ופעמים בעקיפין.

כך למשל כותב הרב חרל"פ על עצמו, בלשון שאין אישית ממנה: "עם מיעוט ערכי ודלות בקיאותי ונמיכות ידיעותי בשום מדע והשגה איזה שהיא, הנני כללי, ודוקא מפני זה אין בי מצד הפרטיות כלום…"; ועוד, "חפצתי למצוא לפני מי להסיח את לבבי ואינני מוצא, אין מי שייעצני עצה הוגנת, גם כל הבקיאים וחושבים שמכירים אותי, אינם מכירים אותי כלל, ואין עצה כי אם לשפוך שיחי לפני ד'"; "אל לי לדמות כי כל ריבוי היגיעה שיגעתי להגיע לידי גדלות מופלאה למען זכות את כל דור היה לריק ח"ו, רבים נתעלו על ידי יגיעתי ואם אמנם שאני בעוונותי נתרוקנתי, בכ"ז הם ינקו מצנור שלי, ויש מהם כאלה שיצאו בגדלותם פנימי לחלוק עלי ולהתנגדני וגם זה הוא מפני שמצד נשמתם ינקו ממנה, על כן הם היו עלי בנגוד, כטבע הנגודי שיש מבן לאב באיזה מידות ידועות"; "כל מה שאכניס יותר בקרבי קדושה א-לוהית בכח יותר אדיר, יותר מתקדשת כל הויה וכל הנבראים והנוצרים ונעשים, ואין לי להביט על חולשתי, כי כל עמלי אינו בעבורי כי אם בעבור כל הויה כולה, וחייב אני למסור נפשי בכל שעה בעד כל היצור כולו", ועוד ועוד הרבה.

לא מעט פסקות מעידות היטב על התמודדותו עם מבקריו, מבקרי רבו ומתנגדיהם: "גדולים המה כאבי נשמתי… חוזה אני איך באים אחרים המקנאים עלי ומקניטים אותי, מטילים דופי ומונעים רבים מהתקשר עמי באמונה תמימה… מבלבלים אותנו ומפריעים מנוחתי ואני מקבל הכל באהבה ומצפה לרחמי שמים שיושיעני…"; "איש המעלה הפוגש מוקשים על פני דרכו מבני אדם המצערים אותו ואשר לא עומדים על זיכוך מגמתו ומקניטים אותו, אינו צריך לשים לבבו על הבליהם, ומכ"ש שלא לישא עליהם שום קפידא, כי אם אדרבה… לחוננם מתנת חינם… ויסלח להם על משוגתם שמתוך זה הכל נשלמים אתו והם מפייסים בו ומחפשים אחר התקרבותו… וכולם נכנעים לפניו ומתבטלים נגדו". אמור מעתה, לא זו בלבד שאינו נרתע בשל הקנטורים, ולא רק שאת מוקד הצער הוא ממקם בצמצום אפשרות השפעתו על שומעי לקחו, אלא שמלכתחילה הוא מקבל ייסוריו באהבה ואף סולח להם.

פעמים שפִּסקה מהספר שלפנינו "מתכתבת" עם איגרות שנודעו לנו זה כבר. לדוגמה, פסקה העוסקת ב"ייחוס" נשמות: "… ולי נתגלגלה נסיעה לת"א ונודעתי שמה כי יחס נשמתי יש לי עם מהר"ם אלשיך ז"ל ושעל כן עלי להגות בספריו הקדושים". פסקה זו טעונה השוואה עם איגרת שנודעה זה כבר. בקבוצת המכתבים 'הד הרים' (איגרת לג) כבר אפיין הרב חרל"פ את שורש נשמתו כמו גם את שורש נשמת הראי"ה, וגם הצבעה על "עניינו" של מקום מוכרת לנו מכתבי רבו-הראי"ה (איגרת לט): "שבודאי כל עיר ומקום שבאה"ק יש לו שורש ובחי' בקדושה בפני עצמה… ואפילו בדרך הפשטות יש לכל מקום ומקום חיבת הקודש מיוחדת בפ"ע".

ככלל, ענייני נשמות מאוד מעסיקים אותו, ולא כסקרנות אינטלקטואלית אלא בשל פועל יוצא מוסרי-ערכי שנובע מכך ואף מחייב, ולחלופין מתוך הקשר היסטוריוסופי: "כל אלו שמרגישים בשורש נשמתם כי יש להם קרבה עם שרשי נשמתו של מרן הגר"א זצוק"ל, צריכים להזהר הרבה בקדושת הדיבור ושלא להסתכל חוץ לד' אמות בכל מה דאפשר". בהקשר זה הוא מאבחן מהי "מדריגת מרן הגר"א" לעומת "מדריגת מרן הבעש"ט".

לדידו, מדרגת הגר"א מתקשרת לנבואת משה בעוד זו של הבעש"ט היא מעין מדרגת שאר הנביאים. ובעוד שעבודת הבעש"ט הייתה להוריד אורות עליונים לעולם העשייה, הרי עבודת הגר"א הייתה הפוכה, לרומם את עולם המעשה לאורות העליונים. הערצתו להגר"א ולמוסריותו עוברת כחוט השני במגוון רב של פסקאות. ועוד בענייני נשמות, הרב חרל"פ מיידע ש"הזמן היותר מוכשר להעלאת נשמות עשוקות הוא בזמן חג השבועות ושלשת ימי הגבלה"!

נושא נוסף שמעסיק אותו – והמחקר כבר נתן אליו דעתו – הוא עניינו של "הצדיק": "הצדיק הנשגב גאון הדעת והתבונה, כשבא לארץ ישראל גורם שינוי גדול בארץ ישראל בפרט ובכל העולם כולו בכלל, עד שכולם משיגים צורה אחרת לגמרי, אחרת ממה שהיתה צורתה הקודמת… והברכה מצויה… וכשמסתבב הדבר שצריך הצדיק הזה לנסוע לחו"ל מסתתמים כל החזיונות הכבירים ובלבולים גדולים באים לעולם… ואולם התקוה החזקה כשישוב צדיק הזה לארץ ישראל יתוספו מאורות והיו לאורות יותר גדולים ומבהיקים… ". קשה שלא לראות בכך ידיים מוכיחות ("הצדיק הנשגב… והיו לאורות…") שהדברים מכוונים לרבו הראי"ה קוק, אשר הגעתו ארצה (תרס"ד) זעזעה את אמות הסיפים אצל הרב חרל"פ, והיעדרותו – בשנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה ובמידה פחותה גם הנסיעה לצפון אמריקה – הייתה לו קשה ביותר, ולא בכדי, שכן לדידו ישנה חשיבות גדולה מאוד ל"התחברות עם האדם הגדול".

חשוב להעיר שלא רק בנושאים שכאלה עוסק הספר. יש בו לא מעט על שבת ועל המועדים, על אמונה ועל יראה, על אומות העולם ועל בחירה, השגות, חושים, חיים וחסידות, ירושלים וכהונה, מילה ומצוות, משפט ונבואה, קניינים ושמות הקודש, שירה ומעלתה, תפילה ותשובה ואף תשוקה, אהבה ועוד ועוד.

בנוגע לשבת, למשל, מבאר הרב חרל"פ שלולא חטא העגל היו ישראל עצמם בבחינת משכן ומקדש. הממד הפיסי של המשכן והמקדש היה מתייתר, "וכל המלאכות היו נעשות על ידי גויים בששת ימי המעשה". חטא העגל הוא שצמצם את השכינה למשכן מיוחד, ובעת הציווי על בניית המשכן או-אז נצטוו גם כן על השבת.

בנוגע לראש השנה משתלבת תפיסתו את "קול השופר" עם תפיסת עמיתו "הנזיר" אשר הדגיש כידוע את "ההיגיון העברי השמעי". אף הרב חרל"פ מבהיר שעיקר הפגמים לא באו לעולם שלא משום "שחסר מהם בחינת האוזן". לכן, מי שמזכך אוזנו "אין הרע יכול לשלוט עליו כלל ועיקר", דבר שמעצים את סגולת שמיעת קול השופר. עם זאת – ובכך אולי הם חלוקים – הרב חרל"פ כותב כי "הרגשת המישוש פועלת יותר מהרגשת השמיעה". על החטאים והפגמים אומר הרב חרל"פ משפט טעון למדיי: אלה "אינם שליליים לגמרי ויש בהם איזה צד קיום", וצד זה הוא המאפשר תשובה ותיקון. דוגמה לדבר: מאכלות אסורים, שמאחר שהם מחזקים את פיסיות הגוף, הרי שעל ידי מירוק כנצרך ניתן למרות הכול להשתמש בהם לטוב (זאת להוציא חריג אחד: "הוצאת ז"ל", ולכן תיקונו שונה).

כפדגוג מומחה וכרופא נפשות מסב הרב חרל"פ תשומת לב לפחדם של רבים מהשגות גבוהות והסתפקותם בלימודים "יבשים" וקטנים, ואף כאשר עוסקים בלימוד נשגב, עושים זאת "בהבנה צרה ופחד שוא". הרב חרל"פ מבהיר שצריכים לצאת חוצץ נגד תופעה זו. הוא גם מדגיש את מורכבות יחסו לחסידות ומצדד בגערת הצדיקים בחסידות ההמונית, העם-ארצית, ובעריכתם "נסירה" בין חסידות רמה וראויה לחסידות שאינה נאותה. אחד הכשלים המשמעותיים: שיצאו מאמונת החכמים לאמונת החכם! בהמשך לכך הוא גם מבאר את עניינה של נשמת הגר"א ואת "שתילת" הקב"ה אותו דווקא בעת פרוץ החסידות ועימותו איתה. וכן הלאה וכן הלאה על זו הדרך פסקות רבות אשר בהחלט ממשיכות את המוכר לנו זה כבר בסדרת 'מי מרום'.

אין לכחד שחיבור זה עוד מחייב מחקר יסודי. ניכר שהחיבור במקורו לא נכתב ברצף אלא קימעא קימעא, פסקה פסקה, והעורכים הם שסידרו את הפסקות על ציר ענייני. דא עקא, לא ברור באיזו תקופה נכתבה כל פסקה – למשל, האם בחיי הרב קוק או אחר הסתלקותו, האם על רקע אירוע מסוים, אם אישי ואם כללי, ועוד שאלות שצורת העריכה שלפנינו מאוד מקשה על ירידה לשורשן, וחבל.

מכל מקום, הרב חרל"פ עצמו תלה כנראה תקווה רבה בסדרת ספרי "מי מרום" אשר "'רזי לי" הוא חלק ממנה. לכך כתב כי "החיבור על האגדות שאחשוב לקראו בשם 'מי מרום' אם אזכה לחברו ולהוציאו לאור, יהיה אור בכל העולם כולו". מה נכבד אפוא יום זה שבו רואה אור הכרך הח"י, המוסיף כאמור "אור בכל העולם כולו".

(מקור ר"נ גוטל מוסף שבת של מקור ראשון)

[ידידיה]

תודה רבה, מעניין מאד.
האם המחבר זצ"ל כתב כל הנ"ל להדפסה כפי שמשמע בסוף המאמר?

[ציבור]

מה היה או מי היה בתל אביב
שמשם נודע לו כי הוא נשמת האלשיך הקדוש?