חוברת כח
רצו"ב:
חשיפה > השעות הגורליות ב"בר מצווה" של הרבי
בימים אלו בהם עושים אנ"ש והתמימים הכנות רוחניות מתאימות לקראת יום ההילולא השמונה עשר של כ"ק אדמו"ר זי"ע, הננו לפרסם פרק מיוחד, מתוך יומנה האישי – רשימת הזכרונות של הרבנית הצדקנית מרת חנה שניאורסאהן ע"ה ● את הפרק פותח סיפור מזעזע על 'מסירה' של יהודי מתנגד גביר ולמדן, נגד אביו של הרבי, להיותו נכד של אדמו"ר הזקן, וסופו המר של אותו מלשין ● בהמשך פורסת הרבנית רשימה מיוחדת במינה, על אודות תקופת ילדותו של בכור בניה, הלוא הוא הרבי ● "השבח וההודאה לה' ולבני מענדל שליט"א שהגעתי עד הלום; לא לחינם השכר הניתן על כיבוד אב ואם הוא אריכות ימים; כמה מקל הוא עלי על ידי יחסו כלפיי; ייתן לו השי"ת אורך ימים ושנים טובות, מתוך בריאות והצלחה, ולעולם לא ידע כל רע. אמן; לא אגזים אם אומר כי הוא קדוש וטהור ● בהמשך באים תיאורים מרתקים, עם פרטים רבים חדשים, שלא היו ידועים עד כה על שלוש עשרה שנותיו הראשונות של הרבי ● שטורעם מתכבד להגיש פרק מיוחד זה, לקריאה ולהורדה במגוון שפות
כתב שטורעם בארה"ב
1. ה"מסירה" והסוף המר של המוסר
אני זוכרת שפעם אחת, כשנכנסתי מן הרחוב הביתה, נתקלתי בקצין משטרה ("פריסטאוו" – כפי שהיה נקרא אז) יושב בבית, כשלצדו שוטר בדרגה נמוכה יותר, ובידם "מסירה" על בעלי הרב, וזו תוכנה:
הואיל והרב שניאורסאהן הוא נכדו של אותו שניאורסאהן – כלומר: כ"ק אדמו"ר הזקן – שאסף כסף על מנת לשלוח מחוץ למדינה, דבר שהיה אסור באותה עת מטעם המלוכה, והושיבוהו על כך במאסר במבצר, והנכד עצמו מעורר מהומות בקרב האוכלוסייה היהודית [לכתב ה"מסירה" הוצמד "מסמך עדות" ובו נטען שהרב שניאורסאהן היה פעם בצ'רניגוב, והשתכר שם עד שהלך ללא סירטוק!... עד כדי כך גרועה היתה הנהגתו!...] – ובכן, מבקש ה"מוסר" שהרב שניאורסאהן יגורש מן העיר.
על החתום היה בעל בית חשוב בעיר, גביר ולמדן, אך מתנגד קנאי.
כעבור מספר חודשים נפטר אותו מתנגד מהתקף לב, תוך כדי הליכה ברחוב. היו מי שאמרו שהיה זה "שכרו" על המסירה.
משפחתו ביקשה שהרב שניאורסאהן יגיע להלווייה...
יש לציין, שהמאורע שאירע בצ'רניגוב, היה בעת שמחת החתונה של אחיו של בעלי, [הרה"ח הרה"ג ר' שלום שלמה שניאורסאהן, רב בעיר שיראקא ליד חרסון. בשנת תרפ"ה עלה לארה"ק יחד עם חותנו הרד"ץ. נפטר ז' שבט תרפ"ו ומ"כ בהר הזיתים – המו"ל] שנשא לאשה את מרת רחל בתו של דוד הירש חן, [הרה"ג הרה"ח ר' חיים דוד צבי בן הרה"ג הרה"ח ר' פרץ חן – המו"ל] ומובן שהחוגגים התוועדו שם כדבעי...
★
י"ח ניסן ה'תשי"א, ב' דחול המועד פסח, ברוקלין:
2. ימי הילדות של כ"ק אדמו"ר זי"ע
עכשיו חול המועד, וייתכן שהעובדה שאני עוסקת עכשיו בכתיבה אינה הדבר הנכון לעשותו. אך מתאווה אני לרשום מעט זכרונות.
ובכן, דחיתי עד אחרי יום טוב כתיבתם של מכתבים שהיה בדעתי לכתוב, ועתה אכתוב את השורות הבאות.
יום 28 במרץ 1939, לפני חג הפסח – את התאריך היהודי שחל ביום זה [ט' ניסן ה'תרצ"ט – המו"ל] אינני זוכרת, שכן בכל הדברים שהיה עלי לעשות באותה תקופה השתמשתי בתאריך הרוסי – היה היום שבו נעצר בעלי ז"ל.
הרבה תלאות עברנו במשך שנים אלה.
ככל שהדברים שייכים לבעלי ז"ל – כתבתי מעט, ככל שכוחותיי עמדו לי, וככל שנשאר בזכרוני. לא רציתי שהדברים יישכחו לחלוטין, ומלבדי לא היה איש עמו באותם ימים.
מאז עברו כבר שתים עשרה שנה, וזה קרוב לארבע שנים שאני נמצאת כאן [יום הגעתה לארצה"ב – כ"ח ניסן ה'תש"ז – המו"ל].
השבח וההודאה לה' ולבני מענדל שליט"א שהגעתי עד הלום.
לא לחינם השכר הניתן על כיבוד אב ואם הוא אריכות ימים.
כמה מקל הוא עליי על ידי יחסו כלפיי!
ייתן לו השי"ת אורך ימים ושנים טובות, מתוך בריאות והצלחה, ולעולם לא ידע כל רע. אמן.
לא אגזם אם אומר כי הוא קדוש וטהור!
*
אני נזכרת בצמיחתו והתפתחותו הרוחנית, שהחלה עוד מימי ילדותו:
כשהיה בן שנתיים ידע לשאול את ארבע הקושיות. הוא דיבר כפי שמדברים ילדים בגילו ("age", כפי שאומרים כאן).
*
כשמלאו לו שלוש שנים – לכל לראש, הוא היה פשוט יפה תואר עד מאוד. היו לו תלתלים בהירים ארוכים, שהחבאתי אותם כשעזבתי את הבית, בשנת 1940, ואבדו יחד עם כל רכושינו.
כשהייתי הולכת עמו ברחוב, אנשים היו מבחינים בו, ועוצרים כדי להסתכל בו.
*
כאשר התרחשו הפוגרומים ברוסיה (1905), הסתתרנו – נשים וילדים – בבית מרקחת. לו נודע על כך – הייתה זו סכנה גדולה. ילדים גדולים ממנו, וגם ילדים בגילו, בכו והרעישו מעט, אולם הוא החזיק מעמד, כך שלא זו בלבד שלא סבלנו ייסורים בגללו, אלא הוא אף השפיע על שאר הילדים שיהיו שקטים אף הם.
האנשים שהיו שם, וכן הרוקח שנכנס מפעם לפעם כדי להשגיח עלינו, דיברו עליו בפליאה. הוא היה אז בן שלוש שנים.
לפני שהחל הפוגרום, היה מתהלך בבית ומכריז: "הקץ לשלטון היחיד!" הוא שמע את הדיבורים בעניין זה, וכבר הבין במידת מה שהשלטון גורם סבל ליהודים. אני זוכרת שאבי ז"ל פחד שהדברים יישמעו, וציווה עליו לשתוק.
*
לאחר מכן החלה תקופת הליכתו אל ה"חדר", עד ששכרנו מלמדים שלמדוהו בביתינו.
מה גדול היה העונג!!
היינו מתגאים בו שוב ושוב, בכל הזדמנות אפשרית: יש בו משהו מיוחד.
לא משום שהוא חפץ בדבר; אדרבה – הוא תמיד התרחק מזה. אך יחס הדרך ארץ כלפיו התבקש כמו מאליו.
*
3. חגיגת ה'בר מצוה' של כ"ק אדמו"ר זי"ע
בחגיגת הבר מצווה שלו – שאני מאמינה שהוא זוכר מן הסתם – דומני שהוא אמר שתי דרשות, אחת ב'נגלה' והשניה ב'נסתר'.
בחגיגה השתתף ציבור גדול מאוד. היו לנו ידידים טובים רבים, ומלבד זאת – היתה זו תקופת נצחונם של החסידים בעניין הרבנות, בכך שמועמד חסידי כה מובהק התקבל לרב העיר, ולכן הגיעו לחגיגת הבר מצווה אנשים רבים – גם כאלה שלא הוזמנו.
חגיגת הבר מצווה התקיימה בשבת [יום ההולדת - י"א ניסן ה'תרע"ה, חל ביום ו', ערב שבת הגדול – המו"ל], וההתוועדות נמשכה עד אחרי ההבדלה.
*
אני עצמי לא הייתי בחדר שבו נישאו הדרשות, אבל הכל התהלכו בהתפעלות מתוכנן, התפעלות שלא ניתן לתאר.
אני זוכרת שהמהנדס פאליי – אותו הזכרתי כבר לעיל; הוא היה מוכשר מאוד, וידע ללמוד היטב ובחריפות – ניגש אליי: "זו לי פעם ראשונה בחיי" – אמר – "שאני שומע דברים שכאלה מפי נער בגיל זה"!
*
לאחר מכן החלה פרשה חדשה:
בעלי הרב, אביו של חתן בר המצווה, דרש ממנו שיבטיח לו דבר מה – אני עצמי לא נכחתי שם – ולא בקלות רבה הוא הסכים לכך.
יצאו מן החדר אנשים מבוגרים וצעירים, שומרי מצוות וכאלה שאינם, בפנים בוכיות...
שררה שם מן אווירה שאין בפי מלים לתאר.
הדבר נמשך שעות רבות, עד שבסופו של דבר נתן חתן הבר מצווה את תשובתו החיובית.
לאחר מכן יצאו הכל יחד בריקודים, בפנים בוכיות אך מליאות שמחה, כביכול עברו כולם לעולם אחר.
הוא היה ילד רזה, בעל פנים עדינות ומלאות השראה, כאלה שנתקלים בהן לעתים רחוקות מאוד.
★
[לשלימות הדברים אנו מעתיקים, את מה שהתפרסם ב'די אידישע היים', גליון כסלו ה'תשכ"ד, דברים שרשם ר' ניסן גורדון, תחת שם העט נ. בן יוחנן, מפי הרבנית ע"ה:
מחגיגת בר המצוה הגדולה שנחוגה ביקטרינוסלב זוכרת הרבנית עד היום, שלאחר הדרשה, שמצאה חן רב בעיני האורחים, פרץ הבחור בר המצוה בבכי מר, ולמראהו געו בבכייה גם רבים מהאורחים.
היא שמעה שבעלה עמד על כך שהבחור בר המצוה יבטיח לו דבר מה.
מה הייתה ההבטחה – אין לה כל מושג, אבל היא זוכרת שבמוצאי שבת, כשהבחור בר המצוה הסכים להעניק את הבטחתו כפי שדרש אביו, פרצה שמחה רבה, עם ריקודים שנמשכו עד שעה מאוחרת בלילה.
מי יודע?... אולי כבר אז התקיימו דיבורים חשאיים בין האב לבנו בעניינים העומדים ברומו של עולם, עולמו של בית ממלכת חב"ד?...]
*
אמרתי אחכמה כתב:חוברת לג
רצו"ב:
צh33 כתב:מה הוא קשור לעסק?
צh33 כתב:כזו תגובה שטותית לא ראיתי מזמן.
אם ידוע לך על איזו השמטות ניחא ואתה מוזמן לכותבם כי אני סקרן..
סתם לטפול האשמות זה מחשיד!
צh33 כתב:במחילה הוצאת קה"ת לא נאמנת?
הרבנית על בנה: "עושה את חיי הרבה יותר טובים"
"זה עתה יצא מהבית בני שליט"א" במילים נרגשות אלו פותחת הרבנית את הפרק החדש של הזכרונות, השלושים וארבעה במספר, שאנו זוכים לפרסם כאן ב'שטורעם' ● נקל לתאר כמה חדווה אצורה בשורה זו, שאותה לא יכלה לכתוב במשך כמה עשורים ● הרבנית מתארת בערגה את הביקורים היומיים של בנה הרבי, בביתה החדש בניו יורק, בשנים שזכתה לכבוד הראוי כ'אם המלכות', משרטטת את דמות מראה בנה הבכור שהפך למנהיג העולם כולו, ואת הזכרונות משנים עברו שחולפים במוחה ב-24 השעות שבין ביקור לביקור ● תגלית: התאריך המדוייק של חתונת הוריו של הרבי – י"א סיוון ● הפרק המלא, לעיון ולהורדה במגוון שפות
כתב שטורעם בארה"ב
1. ביקוריו היומיים של הרבי
זה עתה יצא מהבית בני שליט"א, שעליו כתבתי כאן לעיל. הוא נוהג לבקרני – אל נא יופרע הדבר בהזכירי זאת (כפי שנוהגות הנשים לומר) – מידי יום ביומו, וביום שישי בשבוע – פעמיים.
הוא עושה את חיי טובים הרבה יותר, וגורם לי – כפי שנהוג לומר כאן – להרגיש טוב יותר.
החדר שבו מתגוררת אני עתה אינו גדול כלל, אך משום מה, בזמן שהוא נמצא כאן – נראה לי החדר גדול יותר.
דברים רבים הגורמים לי אי נעימות – איני מרגישה אותם כלל באותה שעה. אני חיה עם הכוח שנותנים לי ביקוריו – בכוח מסירותו האצילית ורוממותו הרוחנית – עד לביקור הבא, המתנה הנמשכת מעת לעת.
מצער אותי רק כשאני מבחינה בכך שהוא אינו חש בטוב, כשאני רואה על פניו ליאות כבדה – אם כי הוא מתאמץ מאוד להראות לי כאילו אין זה המצב.
לכל לראש – הוא עובד הרבה מאוד, ובנוסף לכך, הוא נאלץ לחוות דברים שמידת האמת הטהורה שבו – אי יכולת ואי רצון לפעול בדרך של תחבולות ותכסיסים – אינה יכולה לסבול, ומובן שהדבר משפיע עליו מאוד ומפריע את מנוחת נפשו. הוא גובר על כך רק בזכות דעתו הרחבה.
אני תפילה לה', שיחזק את בריאותו באריכות ימים.
★
2. "שר החינוך" של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ
אני נזכרת בבני, בתקופה שלפני נסיעתו מאיתנו. קרוב לעשרים שנה לא ראיתיו.
באותה תקופה, הרבי (לימים חותנו) זצ"ל – שהכיר מיד במעלותיו – כמעט שלא הניחו ללכת מעל פניו, ובכל פעם קרא לו אליו לצורך עניין אחר. הוא אמר שהוא ממנה אותו ל"שר החינוך", ובמקרים רבים שהיה צורך ב"לומדות" ובידע כללי למטרה כלשהי – מסר הרבי לידיו את הוצאת העניין אל הפועל.
3. "חתן שכזה – לא אמצא שם!"
כשמסר הרבי את רשימת האנשים שעבורם ביקש היתר יציאה מרוסיה, נכלל בחשבון גם בני מ.מ. שליט"א.
עבור כל אחד מהרשומים מסר הרבי טעם נפרד לבקשתו לצרף אותו אליו – טעם שהשביע את רצונם של פקידי הממשל.
אולם כשהגיעו לשמו של בני, שאלו הפקידים: "לשם מה אתה זקוק לו?"
הרבי השיב להם, שהוא רוצה בו כחתן לבתו.
על שאלתם "וכי גם חתן צריך אתה לקחת מכאן?!" – השיב להם הרבי בתוקף: "חתן שכזה – לא אמצא שם"!
★
ב' ניסן תשי"ב
4. הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע
יום זה מזכיר לי בכל פעם דבר אחר. מלאו כבר שלושים ושתיים שנה כמדומני, להסתלקות הרבי נ"ע.
אני זוכרת את הגעת הידיעה. באותה תקופה היה מצב התקשורת באמצעות הדואר והרכבת גרוע מאוד, אבל הידיעה על ההסתלקות הגיעה בו ביום.
אין בפי מילים לתאר את הרושם שידיעה זו עשתה עלינו. ההרגשה הייתה כאילו החיים כולם נעצרו במקומם. כך הייתה ההרגשה בביתינו ובבתי הקרובים אלינו, וכמובן – ברוב בתי אנ"ש. בעלי ז"ל בכה מרות בקול רם, דבר שלא עשה כמעט מעולם.
הדבר נודע מיד לכל אלו שהזכרתי – משום מה איני זוכרת באיזה אופן – וכולם הגיעו מיד לביתינו. למעלה מעשרים איש ישבו שבעה בביתינו, באווירה קשה ונכאה. הכל מיררו בבכי.
תוך כדי כך, זוכרת אני, נכנס לביתינו מהנדס בשם י.ל. קארין – אדם רחוק מכל נטייה לדת, חופשי בדיעותיו – וכשראה אנשים, צעירים וזקנים, ועמם בעלי, שאותו הכיר כבעל אופי חזק (כפי שהתבטא), כולם שבורים כל כך – בכה אף הוא יחד אתם.
הוא אמר לי על כך, שאמנם הוא חופשי בדיעות לגמרי, אבל משנודע לו שאותו רבי קדוש שהיה להם לישראל, ושיהודים דבקו בו בהתקשרות כה גדולה, אבד מן העולם – בוכה אף הוא יחד עמהם, ומרגיש אף הוא את האבידה.
גם לאחר צאתו מביתינו, כשהלך ברחוב, לא יכול היה עדיין להירגע, והוסיף למרר בבכי היסטרי.
★
י"א סיון תשי"ב
5. יום הנישואים של הורי הרבי
ציינתי את התאריך, אבל לא רשמתי דבר באותו יום. ביום זה מלאו חמישים ושתיים שנה לחתונתי. היה על לבי דבר מה שגרם לי לרצות לכתוב משהו, אבל לא עשיתי זאת.
[כ"ז תמוז תשי"ב]
אתמול בירכו את ראש חודש מנחם אב, וביום העשרים לחודש זה ימלאו כבר שמונה שנים להסתלקות בעלי ז"ל.
ככל שעובר זמן רב יותר, מרגישה אני יותר את הקושי שבאבידה זו שאיבדתי. בני שליט"א עושה ככל שביכולתו, או אף יותר מכפי יכולתו, כדי לשפר בעבורי את כל תנאי החיים, כדי שארגיש בטוב. אבל למרבה הצער – ואני משקיעה כוחות כדי שהוא לא יבחין בכך – אין זה המצב.
ערב תשעה באב [תשי"ב]
6. מלבדו אין לי אף אחד
אני נזכרת, שלא לרצוני, בערב תשעה באב שבו ערכנו את הסעודה שלפני הצום בהשתתפות אנשים רבים, ובאווירה כה ידידותית וביתית; ובערב תשעה באב בשנים מאוחרות יותר – שבו סעדנו בשניים בלבד, בבקתת החימר. המצב היה רחוק מלהיות טוב, אבל בדידות לא הורגשה.
ועתה – בני, יהי רצון שיאריך ימים מתוך בריאות והצלחה, ככל שהוא נעשה טרוד יותר ונוטל על כתפיו אחריות רבה יותר, לבי אינו מניח לי ליטול אפילו מזמנו שלו; ומלבדו – אין לי אף אחד.
★
רשימת זכרונות מהרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה ז"ל – חוברת לד
יוצא לאור לש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשע"ב
צh33 כתב:ב' ניסן תשי"ב
4. הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע
יום זה מזכיר לי בכל פעם דבר אחר. מלאו כבר שלושים ושתיים שנה כמדומני, להסתלקות הרבי נ"ע.
אני זוכרת את הגעת הידיעה. באותה תקופה היה מצב התקשורת באמצעות הדואר והרכבת גרוע מאוד, אבל הידיעה על ההסתלקות הגיעה בו ביום.
אין בפי מילים לתאר את הרושם שידיעה זו עשתה עלינו. ההרגשה הייתה כאילו החיים כולם נעצרו במקומם. כך הייתה ההרגשה בביתינו ובבתי הקרובים אלינו, וכמובן – ברוב בתי אנ"ש. בעלי ז"ל בכה מרות בקול רם, דבר שלא עשה כמעט מעולם.
הדבר נודע מיד לכל אלו שהזכרתי – משום מה איני זוכרת באיזה אופן – וכולם הגיעו מיד לביתינו. למעלה מעשרים איש ישבו שבעה בביתנו, באווירה קשה ונכאה. הכל מיררו בבכי.
אתן כתב:מה עם החוברות למה פסקו מלהשלח?
אין אחרי חוברת ל"ו?
התענוג הגדול ביותר עבורי: לראות כיצד בני מתוועד
הרבנית מתמוגגת בכתיבה על חודש תשרי, כאשר בנה הגדול כ"ק אדמו"ר זי"ע, מנהיג ברמה ובחסד אלוקי את עדת חסידי חב"ד ליובאוויטש ● בחלק אחר היא שופכת את מרי נפשה, על הבדידות עם השנים שעוברות עליה ללא בעלה הרה"ק, אך מתנחמת עם הביקורים היומיים של בנה הרבי ● היא מספרת על האהבה העצומה וההערצה של החסידים, הדור הצעיר אל הרבי ● שטורעם מתכבד להגיש את הפרק השלושים ושמונה, מרשימת יומנה הפרטי, בה כותבת הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסאהן זכרונות ורשמים אישיים ● הסדרה תסתיים בשבוע הבא עם הפרק האחרון, שישלים ט"ל פרקים כמניין ספרי הליקוטי שיחות ● לקריאה ולהורדה במגוון שפות
כתב שטורעם בארה"ב
1. זה מה שמחזיק אותי בחיים
יום ה', ה' תמוז תשט"ז:
זה ימים אחדים שאני רוצה לכתוב דבר מה, וכל העת אני מתאפקת מלעשות זאת.
חפיצה הייתי – ובוודאי כך היה רצוי, לכל הדעות, למען בני שליט"א – שלא לכתוב בסגנון עצוב, אבל מה אעשה ולעת עתה אינני מרגישה כך.
זה עתה מלאו תשע שנים מאז בואי לכאן [ביום הבהיר כ"ח סיון ה'תש"ז].
תודה לא-ל עבור בני.
הוא פועל כל כך הרבה בשנים האחרונות. יש לו, בלי עין הרע כוחות גדולים יוצאים מדרך הרגיל, גאונות לצד ידע ואופקים רחבים. זאת בנוסף לגדלות ולקדושה של הנשמה שלו, שהכל נעשה בתכלית האמת, והעולם מכיר בכך ומעריך זאת.
ההתמסרות של הדור הצעיר – הם פשוט אוהבים אותו, ויש להם משיכה מיוחדת אליו, היחס הוא כמו אל איש אלוקים.
אני רואה כל זאת, מבינה זאת, ומעריכה זאת.
בני שליט"א יכול לומר "אני טוב לך מעשרה בנים". יש קונה עולמו בשעה אחת, והוא קונה את עולמו באותם עשר הדקות שהוא נכנס לבקריני מידי יום. זה מה שמחזיק אותי.
כבר שתים עשרה שנה שאני לבד. תודה לא-ל על הטוב שיש לי. משענת חיי הוא בני שליט"א.
★
2. לבני יש כוחות כבירים
מוצש"ק אור ליום י"ד כסלו ה'תשי"ז:
היום הוא יום חתונתו של בני שליט"א. ייתן השי"ת שיחיה חיים ארוכים, טובים ומאושרים עם רעייתו, ושתהיה להם הנאה מחייהם יחדיו.
עשרים ושמונה שנים חלפו.
תודה לא-ל, בני שליט"א פעל רבות במשך זמן זה, והוציא לאור בדפוס חומר רב. בשל ענוותנותו, כמה שהוא עושה – הכל נעשה ללא פרסום; אבל העולם כבר יודע על כך ומעריך זאת.
יש לו כוחות גדולים. ומאז ילדותו לא ישב בטל אפילו רגע אחד; זמנו מנוצל תמיד. הלוואי שיהיה בריא אולם, ושהכל יתנהל בתנאים טובים ונוחים.
ובכן, שבוע טוב.
תקוותי שבני שי' עוד יגיע, ונאחל זה לזה שבוע טוב ומזל טוב, ושיהיה טוב תמיד.
★
אדר ב' [תשי"ז]:
חלפו מספר חודשים, ובמשך כל זמן זה לא כתבתי דבר. לשם מה לכתוב?
תמיד ישנם חוויות שגוררות מצבי רוח שונים ומשונים. לעתים קרובות אני משתוקקת בכל כוחי להביע דבר מה.
3. הנצחת שמו של בעלי הרב
ב' מנחם אב [תשי"ז]:
זה עתה יצא מביתי בני, שיהיה בריא. הוא שהה כאן עשר דקות – דקות שאותן קשה למדי לאתר אצלו...
כשהעננים שבליבי מתקדרים, עד שכמעט ניתן לחותכם בסכין – לאחר שאני רואה את בני הם נקלשים בהרבה; תקוותי, אפוא, שאוכל לרשום את המלים הבאות שלא מתוך מרה שחורה יתר על המדה.
זוהי כבר השנה השלוש עשרה מאז פטירת בעלי ז"ל. עם כל יום שעובר אני חשה יותר את בדידותי. אני בודדה מידי; יותר מידי לבדי.
כאשר מזקינים, יש לדעת שהמצב בפרט זה אינו עתיד להשתפר. יתן השי"ת שלא יהיה גרוע יותר.
מאוד הייתי חפצה שייעשה משהו להנצחת שמו של בעלי ז"ל – אם באמצעות משהו שייכתב אודותיו, או מתוך עבודתו שלו – מתוך הדברים שכתב ולמד כמעט עד הרגע האחרון לחייו. אולי עוד יהיה פעם זמן לכך, אם עוד בחיי ואם לאחר מכן. אני סבורה שהדבר מגיע לו ביושר – הן כאדם, והן מצד גאונותו וכוחותיו הגדולים.
אפילו תצלום שלו אין בנמצא. היה ברשותי תצלום שניתן לו בשעת שחרורו, לאחר השנים האיומות שעברו עליו. הפנים באותו תצלום לא דמו כלל למראה פניו המקורי. לא רציתי שבנינו יראו את תמונתו במצב זה, והרי בלאו הכי לא הייתי יכולה להעבירה את הגבולות.
[לימים נמצא עותק של תצלום זה ("כנראה בזמן היותו בגלות ציאילי"), והרבנית מסרה העתק ממנו לבנה כ"ק אדמו"ר זי"ע, שכתב עליו בכתי"ק: "אאז"ל?"; לאחר שנים, בשנת ה'תנש"א, הגיע לידי כ"ק אדמו"ר זי"ע תצלומו של רלוי"צ ז"ל בעת לקיחתו למאסר (ט' ניסן תרצ"ט)].
נוסף לכך, קיוויתי למצוא כאן תצלום ששלחנו עוד מרוסיה, אך מאחר שנגזר כך מלמעלה – אבד גם תצלום זה. התמונה שהייתה היא תמונה משפחתית, עם כל המשפחה יחד.
עלי לשכוח על כל זאת. תודה לא-ל על אלו שכן חיים אתנו. יהי רצון שיצליחו בכל מה שהם עושים.
★
4. יום הכיפורים וחג הסוכות מלאי עונג
[י"א תשרי תשי"ח]:
עכשיו ב"ה, כבר י"א תשרי. אחרי יום הכיפורים. הכל התנהל כדבעי. הוא ניהל את הכל מתוך התרוממות שכזו, והיתה זו נחת גדולה עבורי לראות זאת.
עכשיו כבר קרב ובא חג הסוכות.
סיבת כתיבתי הפעם היא זו: זהו זמן של תפילות. אני מבקשת, איפוא, שארגיש טוב באותם תנאים שאני זקוקה להם. לשפר אותם אינני יכולה.
התענוג הגדול ביותר עבורי הוא לשמוע ולראות כיצד בני מתוועד. לעונג הוא לי לשמוע את קולו, והתוכן – ככל שהבנתי מגעת – מעניין אותי מאוד.
עולות בדעתי מחשבות על בניית סוכה. לא בגלל יראת שמים, אלא מתוך הרגל שהורגלתי בו כל השנים.
5. האהבה של החסידים אל הרבי
ג' דחול המועד [תשי"ח]:
אני ממהרת להביע בכתיבה את העונג שחשתי אתמול. שכחתי בשעת מעשה על קיומי האישי.
היה זה כמו בכל שנה – לרגל שמחת בית השואבה הובאו ילדים מ'מסיבות שבת' ומ'בית רבקה', ועמהם הגיעו רבים מהוריהם. היה שם ציבור גדול, רובם כמובן ילדים. על פני הילדים שרתה אווירת יום טוב, והמארגנים הנעימו את זמנם בצורה טובה למדי.
במחזה דומה לזה שהיה בל"ג בעומר, יצאו הילדים אל הרחוב, ושם יצא אליהם בני שליט"א.
לתאר את האהבה שהשתקפה אז על פניהם – אינני יכולה. אהבה זו התפרצה מהם בשמחה ובריקודים בהתלהבות גדולה. כשמדובר בילדים, הדברים נעשים מתוך אמת וטוהר שכאלה, עד שהדבר משפיע – כך נראה לי – על הוריהם.
מאז עבר כבר יותר ממעת לעת, וגם עכשיו אני מרגישה זאת עדיין.
מאוחר יותר, לפנות ערב, התקיימה התוועדות – גם היא כמו בכל שנה – עבור תלמידי ישיבות. [רשימת דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע מליל ג' דחוה"מ סוכות ה'תשח"י נדפסו בספר 'תורת מנחם – התוועדות' ה'תשח"י ח"א ע' 45 ואילך].
ישבתי שם שעה וחצי. היה זה לילה של תורה. בזמן שנכחתי שם היו השיחות בנגלה בלבד. הציבור שהה שם עד שעה מאוחרת בהרבה. היה זה ציבור גדול בהרבה מבכל שנה.
בני דיבר, בלי עין הרע, כל כך הרבה, כל כך עניין את כולם, וכולם הקשיבו כל כך!
בין כל השיחות התקיימה נגינה של שמחה, מזוגה מכל הקולות, עד שניתן לומר על כך "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בעולם".
עבורי אישית היה זה נחת ותענוג רוחני. יתן לו השי"ת אריכות ימים וכל טוב.
★
ח' טבת [תשי"ח]:
אני נוטלת לידי את הנייר כמו ידיד קרוב, כדי להביע מעט מאשר על לבי, אם כי מאחר שהשעה מאוחרת בלילה, אין רצוני להאריך.
ייתן השי"ת שכולם יהיו בריאים.
★
רשימת זכרונות מהרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה ז"ל – חוברת לח
יוצא לאור לש"פ מטות-מסעי, ב' מנחם-אב, ה'תשע"ב
הרבנית על הקשר האישי עם הנכדה מרת דליה רוטמן
חשיפה בלעדית ב'שטורעם' – פורטל המדיה המובילה בחב"ד ● העיכוב שחל בהופעת פרק הסיום של הסדרה המיוחדת בפרסום זיכרונותיה של הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסאהן, כרוך בנסיבות מיוחדות המפורטות בכתבה המלאה ● היום, אנו מתכבדים להגיש לקהל הקוראים את הפרק השלושים ותשעה החותם את פרסום שני מחברות היומן במתכונת זו ● מיד בימים הקרובים תחל המערכת לעמול על הכנת הזיכרונות להדפסה בספר מהודר ● בפרק המלא: המעמד השמימי בבר המצווה של כ"ק אדמו"ר זי"ע, ימי ההולדת של הרבנית, וימי ההולדת של הנכדה מרת דליה שתחי' רוטמן, בתו של הוו"ח הר"ר ישראל ארי' לייב ע"ה ● לעיון ולהורדה במגוון שפות
כתב שטורעם בארה"ב
הפרק האחרון של רשימת הזכרונות - פרק ל"ט
א.
ב"ה, ח' אלול תשי"ח
זה ימים אחדים שאני מתאווה מאוד לכתוב מעט. לאחרונה לא חשתי בטוב כל כך, ותודה לא-ל שהדבר חלף.
אבל כשנטלתי לידי את המחברת, התעורר בי ספק – שמא עלי לקרוע את הדברים שכתבתי קודם לכן: אם בני שליט"א יקרא זאת אי פעם – למה לי להכאיב לו? אבל אעפ"כ לא עשיתי זאת.
ב.
ה' מרחשוון [תשי"ט]
עבר חודש תשרי. ייתן השי"ת שכולם יהיו בריאים.
פיציתי את עצמי על מצבי באמצעות ההנאה מהישגיו של בני שיחי'. . הדבר נתן לי חיות והנאה כה מרובה!
ג.
יום הולדתה של הנכדה היחידה
[שלהי מרחשוון תשי"ט]
בימים אלו חל יום הולדתה של נכדתי האחת והיחידה – דליה תחי'. מלאו לה ארבע עשרה שנה, לאורך ימים ושנים טובות.
אינני מכירה אותה, ואת אביה לא ראיתי זה עשרים ותשע שנים. זהו מקום שכואב לי מאוד, וה' יודע מה יהיה הלאה.
אינני רוצה לחשוב על כך, אבל אפילו מצד השכל בלבד – מבלי להביא בחשבון את הלב – הדברים אינם כלל כפי שהם צריכים להיות, על פי כל הדעות.
לאחר כל מה שעבר עלי, ולאחר סוף כה מר שפקד את בעלי ז"ל... – גם את הנעשה ברוסיה אינני יודעת; אילו היו ידיעות טובות כלשהן, מאמינה אני שהייתי יודעת משהו על כך – נראה לי שאני זכאית להתראות עמהם. נו, לך וסדר זאת!...
מכתבים – מקבלת אני לא לעתים קרובות. אני שמחה כשאני רואה את הכתב, אבל לדעת – אינני יודעת כמעט דבר ממה שאני מתאווה לדעת.
●
ד.
שמחת הבר מצוה של הרבי
מוצש"ק ר"ח אדר א' תשי"ט
מכיוון שעכשיו הוא הזמן שבו מצפים לשבוע טוב, ובנוסף לכך ראש חודש, ולא עוד אלא חודש אדר, שבו "מרבים בשמחה" – יש לכתוב מתוך מצב רוח טוב.
ובכן, מאחר שאני יושבת לבדי בבית, ומצב רוחי קודר למדי – החל מיום כ"ח בטבת נכנסתי לשנתי השבעים ותשע; תודה לא-ל על שעד עתה אני שורדת עדיין במצב זה, ברוחניות ובגשמיות, אבל עם כל יום שעובר הדבר נעשה קשה יותר.
מאחר שבשבוע זה התקיימה שמחת בר מצוה אצל אחד ממכרינו [כנראה הכוונה לחגיגת בר המצוה של הרה"ת ר' שלום ישראל שיחי', בנו של מנהל המל"ח וראש מזכירות כ"ק אדמו"ר זי"ע הרה"ח וכו' ר' חיים מרדכי אייזיק ע"ה חדקוב, שהתקיימה בש"פ יתרו, כ"ב שבט תשי"ט], הזכיר לי הדבר את שמחת בר המצוה של בני בכורי שליט"א מתוך בריאות והצלחה.
כל חגיגות בר המצוה שהתקיימו במשפחתינו יפות היו, אבל זו שלו, הייתה משהו אחר, בלתי רגיל, אירוע של התרוממות גדולה. הייתה זו השמחה הראשונה במשפחתנו.
היחס אל בעלי ז"ל היה טוב מאוד. היה זה אחרי חבלי הלידה של הרבנות, והתנגדותם של הלא חסידים ושל הציוניים לליובאוויטש, שהם ראו בבעלי את מייצגה, ולכן לא רצו לאפשר לו להתמנות לתפקיד.
אולם באותה שעה מלאו כבר שבע שנים למגורינו בעיר, והצד שלנו היה גאה בכל מה שנעשה בעיר על ידי בעלי, ואילו הצד שכנגד – לעתים קרובות היכה על חטא. הייתה זו, איפוא, הזדמנות לשני הצדדים להפגין את רגשותיהם.
עבור ידידינו הקרובים היתה זו שמחה אמיתית, אחוות רעים מענגת, טעם מחייה נפשות, כפי שאני נזכרת עתה.
החגיגה התקיימה בשבת, והשתתף בו ציבור גדול. היתה לנו אז דירה גדולה, וכל החדרים היו – כפי שנהוג לומר – דחוסים. מרוב צפיפות היו חלק מהמשתתפים עוזבים את המקום, וחדשים היו מגיעים. גם אצלי היו נשים ומספר ניכר של צעירות, ומכל מין היו מכל שכבות הציבור.
האירוע התחיל מסתמא בשעה שתים עשרה – מובן שכבר אינני זוכרת בדיוק – אחרי התפילה בבית הכנסת. הגברים ישבו באולם הגדול, ואנו הנשים היינו בחדר האוכל הגדול.
כמובן, השולחנות היו ערוכים בהרחבה, הן אצל הגברים והן אצלינו, כלומר אצל הנשים.
בשעה שלוש ארבע החלו להיראות פנים בוכיות של זקנים וצעירים. רציתי להעיף מבט אל האולם כדי לדעת מה הסיבה לדמעות, אך האולם היה דחוס כל כך בראשים, עד שלא יכולתי לראות דבר. כששאלתי על כך, סיפרו לי שהאב ביקש מהבן – ייבדל לאורך ימים – שיבטיח לו דבר מה.
מאחר שאני עצמי לא הייתי בתוך האולם, אינני יודעת באיזה אופן התנהלו הדברים. אבל, כך נראה, התשובה לא ניתנה מיד. הכל התהלכו בהתפעלות רבה מגדלותו של ילד כה צעיר, המסוגל להיות כה מחושב וכה זהיר בתשובתו.
מה היה שם בפירוט – אינני יודעת; אבל בשעה שש שבע – אני זוכרת שהאור בחוץ כבר לא היה מלא – אותן פנים בוכיות שראיתי קודם לכן התמלאו שמחה רבה, ומתוך האולם נשמעו קולות של ריקודים ושירה סוחפים כל כך...
השמחה הפכה גדולה כל כך עד שהשפיעה גם על אלו שלא היו שם. הורגש שבתוך תוכה של התלהבות זו טמון תוכן רב משמעות, ושהן השאלה והן נותן התשובה עשויים להיזכר לאורך ימים.
●
ה.
חמש דקות של חיים
ב"ה, מרחשוון תשכ"א
בזמן האחרון אין בי רצון לכתוב. אני נזהרת מהתאמצות יתר. הדבר קשה עבורי.
רק אתמול חל יום ההולדת של נכדתי האחת והיחידה, שמלאו לה, תודה לא-ל, שש עשרה שנה, עד מאה ועשרים. אני מקבלת דיווחים טובים, ומפעם לפעם מכתב בעברית, שאני נהנית ממנו מאוד, אבל מעולם לא ראיתיה, כלומר – אינני מכירה אותה...
את אביה לא ראיתי זה שלושים ואחת שנה, ומי יודע מה יהיה הלאה?...
קשה לחשוב על כך. אני מתאווה לשוחח על כך, אך אין לי עם מי.
רבה תודתי להשי"ת על בני, שיחיה לאורך ימים. הוא עושה עבורי כל שביכלתו, ואולי אף יותר מכך. ככל שהזמן חולף הוא נעשה עסוק יותר ויותר. מידי יום הוא מקמץ למעני חמש דקות מזמנו, ולפעמים יותר, ובזכותם אני חיה. ת"ל על מה שיש לי.
ו.
[ז"ך סיון, תשכ"ג]
מחר ימלאו שש עשרה שנה מאז בואי לכאן, לאמריקה. השעה מאוחרת בלילה, ולאחרונה אני מקפידה לשמור, פחות או יותר, על קצת סדר יום – דבר שהוא טוב יותר לבריאותי, ולהרגשתי בכלל.
כפי שאני רואה, זה כמעט שלוש שנים שלא עשיתי זאת, ואני מתביישת בכך.
ב"ה, נכנסתי כבר לחודש השישי לאחר שמלאו לי שמונים ושלוש שנים, והנני מודה להשי"ת על בריאותי לפי ערך, אם כי בזמן האחרון המצב אינו מזהיר במיוחד.
●
עד כאן נמצא בגוף כתב ידה של הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסאהן, אשת כ"ק הרה"ג הרה"ח ר' לוי יצחק זצ"ל, הוריו של כ"ק אדמו"ר זי"ע.
כפי שדיווחנו לפני מספר שבועות, היה הפרק מוכן לדפוס, ובעצם היה אמור לחתום את סדרת הזכרונות. אך עתה ניתן לחשוף כי למערכת ההוצאה לאור הגיעו ממש שעות לפני שהפרק התפרסם, ממצאים חדשים ומסמכים נדירים ששופכים אור על מאורעות המוזכרים ברשימות אלו, ובמיוחד בפרק זה.
מעבר לכך, לא ניתן לפרט כעת, ועוד חזון למועד.
מיד עם פרסום פרק אחרון זה, ניגשים חברי מערכת ההוצאה לאור של שני מחברות רשימת הזכרונות להכנה של הזכרונות לדפוס, בהוצאה לאור מכובדת ומרשימה, בספר שיכלול ציונים ומראי מקומות, פענוחים ותרגומים משפת המקור, תצלומים ומסמכים בנושאים הקשורים ליריעת חייה של הרבנית, של בעלה הרב, ושל משפחת כ"ק אדמו"ר זי"ע.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 768 אורחים