לוצאטי כתב:לגבי דיוק העתקתו של קוהוט עיין בהקדמת ספר 'יקר הערך' על ברכות. ישנו באוצר.
ז"ל שם
כן לדעת כי בערוך השלם לקהוט חסרים מלות ולפעמים גם שורות שלמות בעצם לשון רבינו הערוך, ולכן על המעיינים בו, אין להם להכריע ממנו שום דבר, עד שיעיינו הנוסחא הנכונה בדברי הערוך בדפוסים הישנים, ועל כל דבר החסר בו ציינתי בהערותי ביקר הערך.
מי שלא עסק בערוך באופן רציני, עשוי לסבור שקהוט הוא ראש המדברים.
אבל אותם שעסקו בספר (ואני לא מהם לצערי) יודעים שאין לסמוך על העתקותיו ועל ציוניו כלל.
אבל מסתבר שקהוט לא היה רק רשלן, אלא עם כל עבודתו הגדולה, לא עמד על מבנה הספר כלל וכלל.
יתכן שמדובר בדברים ידועים אבל לי הק' היה חידוש בדבר.
ובכן ר' יוסף הלוי בעל יקר הערך, מעיר הרבה על קהוט, (בחלקים ברכות ושבת הנדפסים ובשאר החלקים שבכת"י)
מלבד זה פרסם ר' יוסף רשימה קצרה בהדביר הירושלמי, שם הוא מראה את כשלונתיו של קהוט הנובעים מאי הכרת הספר.
הרשימה - כמו שאר מאמריו היפים - כונסו לספר
יקר הערך, עין צורים תשס"ד.
העתקו של המאמר המסוים הזה מצוי תח"י והנני מעלהו כאן למתעניינים.
רבי יוסף הלוי/על הערוך השלם של קאהוטבהערוך השלם להחכם קאהוט בדף הראשון בערך אב א' כתוב לאמר:
בפ' במה אשה יוצאה (במשנה שבת נ"ז) ולא בטטפת, ובגמ' (שם ע"ב) פי' רב יוסף טטפת חומרתא דקטיפתא (יש מי שאומר כי הוא ממיני מרגליות שתולות הנשים בצואריהן משום עין רעה. ונדחו דבריו ואיתוקמא מאי טטפת אבזייני כלומר אב שיש בו מינין הרבה. אב הוא מין תכשיט זייני לשון מינין1, כי מינין תרג' זני כדכתיב (דניאל ג' ה') וכל זני זמרא, פי' מיני זמר. והיא נקראת טטפת מפני שנתנת למעלה מן המצח במקום הטטפת. כדתניא (שבת נ"ז ע"ב) יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטטפת ובסרבוטין ואוקמ' ר' אבהו טטפת המקפת מאזן לאזן, סרבוטין המגיעין לה עד לחייה. ויש מפרשין חומרתא דקטיפתא קשר שתולה בצוארה לקטף את העין שלא תשלוט בה וכיון דמשום הצלה היא תהוי כקמיע מומחה ותשתרי עכ"ל2).
אחי"ה3 דברים אלו אין להם שחר וערבוב דברים ראיתי כאן וכן צ"ל: יש מי שאומר כי הוא ממיני מרגליות שתולות הנשים בצואריהן משום עין רעה, ויש מפרשין חומרתא דקטיפתא קשר שתולה לצוארה לקטף את העין שלא תשלוט בה, ונדחו דבריו דכיון דמשום הצלה היא תהוי כקמיע מומחה ותשתרי ואיתוקמא מאי טטפת אבזייני כלומר אב שיש בו מינין הרבה. אב הוא מין תכשיט זייני לשון מינין כי מינין תרג' זני כדכתיב וכל זני זמרא, פי' מיני זמר. והיא נקראת טטפת מפני שנתנת למעלה מן המצח במקום הטטפת. כדתניא יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטטפת ובסרבוטין ואוקמ' ר' אבהו טטפת המקפת מאזן לאזן, סרבוטין דמגיעין עד לחייה.
נחזי אנן מה קשה לו להחכם קאהוט בכתבו "דברים אלו אין להם שחר וערבוב דברים ראיתי כאן". לפי התיקונים שעשה החכם קאהוט, רואים אנו, דהיה קשה לפניו, אחרי דרבינו הערוך כבר פירש מתחילה "חומרא דקטיפתא" ואח"כ פירש ג"כ "אבזייני" וא"כ קשה לו מפני מה יחזור עוד הפעם לפרש "חומרתא דקטיפתא"? - ומשום זה סירס החכם קאהוט את דברי רבינו הערוך ועשה מהם חדא מחתא.
ואנן מה נאמר, אלו היינו צריכים לעשות תיקונים כמו אלה בדברי רבינו הערוך, היה לנו צורך להגיה דברי רבינו הערוך בהרבה מקומות בלא מדה ובלא גבול.
אנו רואים שהחכם קאהוט בתחילת עבודתו בהערוך כבר היה נעלם ממנו בנין הערוך, תבניתו ודרכו. דרכו של רבינו הערוך בחיבורו זה להעתיק פירושים שונים מהפרשנים הקדמונים כגון ר"ח, רגמ"ה ותשובות הגאונים בלשונם ממש בלא שינוי אות. ובמקום שהוא מביא פירושים משני פרשנים קדמונים זה דרכו, שמתחילה הוא מביא דברי פרשן אחד ככתבו וכלשונו עד גמירא, ואח"כ מתחיל להביא הדברים מפרשן שני מתחילה ועד סוף. וגם כאן בערך שלפנינו, כבר אנו יודעים שהפי' הראשון מערך זה הוא הוא פי' ר"ח (הנדפס בש"ס וילנא) ככתבו וכלשונו עד המלות "סרביטין המגיעין לה עד לחייה", ומהמלות "ויש מפרשין חומרתא דקטיפתא קשר שתולה בצוארה לקטף את העין" וכו' עד סוף הערך - לקוח מפרשן אחר, אשר עדיין לא ידוע לנו מי הוא.
ומפי' ר"ח אנו ידועים ג"כ שהדברים שהוסיף החכם קאהוט בשם הערוך הקצר "אב הוא מן תכשיט" וכו' אינם שייכים כלל בדברי רבינו הערוך, שבאמת דברים אלו אינם נמצאים ג"כ בפי' ר"ח, ונראה דהמסדר את הערוך הקצר
4 כתב דברים אלו מדנפשיה לבאר את דברי רבינו הערוך, ומשמע מדברי הערוך הקצר כי דעתם לבאר בדברי רבינו הערוך כי התכשיט בעצמו היה שמו "אב" כמילתא בלא טעמא, אבל באמת המדקדק בפי' ר"ח והערוך, כי בכתבם בלשון זה "אבזייני כלומר אב שיש בו מינין הרבה" יש לאמר שהיתם כוונתם לפרש כי בשביל זה היה נקרא "אבזייני" על שם שהיה מקובץ בו ונכלל במנין הרבה, ואב הוא דבר המקבץ והמכיל כמו "בנין אב" וכיוצא בלשונות אלו, דוגמות האב שהוא מקור וקבוץ משפחתו.
ב.
בערוך השלם חלק שני עמוד רנ"ו ערך גויה:
בס"ג דפ' ארבעה נדרים (ל"ב) "אמר רמי בר חייא כתיב 'אברם' וכתיב 'אברהם' בתחילה המליכו הקב"ה לאברהם על רמ"ג איברים ולבסוף המליכו על רמ"ח, ואלו הן שתי עיניים ושתי אזנים וראש הגויה ובגופה. פרק ו' בנגעים (מ"ז) כ"ד ראשי איברים שבאדם אין מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות ידים ורגלים וכו' וכו'.
על מלת "ובגופה" העיר החכם קהוט בזה"ל
"המלה האחרונה לי' בנוסח' אבל אי' שם וסוף ילק' קהלת פ"ט אמר רבי בר אבא... עיר קטנה זה הגוף ועיי"ע גף האחרון" עכ"ל.
נבוא ונראה מה כתב עוד החכם קהוט בערך גף האחרון (הערך הזה איננו מרבינו הערוך אלא הוא הוספה משלו) בעמוד של"ז ז"ל
"נדרים ל"ב וילק' קהלת ספ"ט עיר קטנה זה הגוף... ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע, לדעתי היא מל"פ אבר התשמיש והראיה מגי' רבינו הע' גויה ב' "וראש הגויה ובגופה" הרי יגיד עליו רעו, כי גויה ג"כ בל"פ תשמיש המטה" עכ"ל
ואנן מה נאמר ומה נדבר על החכם הזה, כי מלבד שכל ערך גף אחרון שנוסף משלו (עי' שם כל יתר הענינים שהוא מביא) נבנה על פלפולים של הבל ותוהו שנפש היפה סולד מזה, עוד יביא החכם הזה ראיה מגירסת רבינו הערוך "וראש הגויה ובגופה", איה חכמתו ואיה שכלו, היתכן לאמר בגירסת הגמרא של נדרים שם, שהיה שם הגי' גם מלת "ובגופה" א"כ הם רמ"ט איברים, ואפילו אם נאמר שמחשבת קהוט הוא כי מלת "ובגופה" היא ביאור ופרוש על המלות "וראש הגויה" - איך נאמר ונסבל את ההתקשרות מלת "ובגופה" (שפרושה "ובגוף שלה") לכלל המאמר?
אמנם באמת טעה החכם קהוט בזה טעות גסה. כי הנקודה שיש באיזה דפוסי ערוך אחרי מלת 'ובגופה', העבירתו מן הדרך הישר והובילתו לדרכים עקלקלות. ובאמת הנקודה המפסקת את הענין צריך להיות קודם מלת "ובגופה", כי מילת "ובגופה" שייכת למטה, ואינה אלא ציון להמאמר של מטה של פ"ו דנגעים, כי כן דרכו של רבינו הערוך לציין פרקי המשניות בשם המלה הראשונה של הפרק, ופרק ו' דנגעים מתחיל בהמלות "גופה של בהרת" וכמו כן הזכיר רבינו הערוך עוד הפעם את פרק ו' דנגעים בלשון הזה "ובגופה" בערכים אטו דל גף מכת צרב א' .
==============
1. המלות "אב הוא מין תכשיט זייני לשון מינין" ליתא בהערוך, וקאהוט בערוך השלם מביא זה בשם ערוך הקצר, ועיין מה שאני כותב בענין זה בפנים בסוף מאמרי.
2. מהמלות "יש מי שאומר" עד "ותשתרי עכ"ל" מוקף בערוך השלם, ופשיטא דמלת "עכ"ל" אינו לשון הערוך אלא דהוא תוספת בעל הערוך השלם בעצמו (?).
3. הוא ר"ת "אמר חנוך יהודה" (קאהוט).
4. ומדי דברי בהערוך הקצר, יש לי כאן מקום להביא דבר תמוה שנמצא בו, והוא: אחרי ערך אישי כהן גדול, נמצא בהערוך הקצר בלשון הזה ערך מיוחד "אית שר של ים" עכ"ל. מי חכם ויאמר וימצא ששר של ים אית שמו? זה הוא דבר חדש שלא שמענו ולא ראינו. מצינו (ב"ב דף ע"ד ב') "רהב שמו של שר של ים". אמנם הגירסא הנכונה מצאתי בערוך הקצר דפוס קושטא (שנדפס בשנת רע"ו) ובו יש בלשון הזה, "אית תר' של יש" (וכוונתו שתרגום של "יש" הוא "אית"), ועל ידי שערוך הקצר דפוס קושטא הוא מטושטש ואותותיו אינן ברורות, טעו בזה המדפיסים והמגיהים האחרונים והדפיסו "אית שר של ים".