פורום אוצר החכמה

ישבב הסופר כתב:דעת בעל השאלתות בענין "ערקתא דמסאני" שפירושו שהעכו"ם מבקש שהישראל יתכופף לקשור שרוך נעלו ובכך ייראה כמשתחווה לע"ז.

בנוסף יש לציין את שי' רבינו יונה בפי' לאבות:
"ואמרו במסכת סנהדרין שאפי' על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור לא על דרך חיוב יש לו ליהרג על זה. כי עושה מצוה שמקדש את השם ית' וקונה עולמו בשעה אחת. אבל בשלשה דברים כל אדם חייב ליהרג עליהם".

א. רשב"ם פסק שאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אם מתכוון שלא לצאת אינו יוצא. ודבריו הובאו בראשונים רבים, ובפשטות נראה שהסכימו עמו, והראבי"ה הסכים במפורש. אך הרא"ה כתב שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת, יוצא ידי חובה.

ב. ספר אהל מועד שער קריאת שמע דרך ב נתיב ג: "נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך פטורים מקריאת שמע ומתפילין וחייבין בתפילה ומזוזה וברכת המזון ונר' דעבד ואשה חייבין בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון אבל משאר פסוקים פטורים". ודלא כפשט המשנה שהובאה בתחילת דבריו.

השבת ראיתי בפירוש ר' יקותיאל משפירא (מגדולי הדור באשכנז בדור המהר"ם מרוטנבורג. בין השאר, מהר"ם כינה את ר' יקותיאל "מלך") לפיוט "אדיר דר מתוחים" (עמ' עב. נדפס בתוך "הלכות פסח מהראשונים" שנדפסו בסוף פירוש מהר"ם חלאווה לפסחים, הוצ' מכון חת"ס. נמצא באוצר) שהוא כותב שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא מדאורייתא אבל חייבות מדרבנן, ולכן הן צריכות ליישב בסוכה ולברך על לולב ושופר.

עדיאל ברויאר כתב:ב. ספר אהל מועד שער קריאת שמע דרך ב נתיב ג: "נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך פטורים מקריאת שמע ומתפילין וחייבין בתפילה ומזוזה וברכת המזון ונר' דעבד ואשה חייבין בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון אבל משאר פסוקים פטורים". ודלא כפשט המשנה שהובאה בתחילת דבריו.

תוספתא חגיגה א ב:
יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש.

עדיאל ברויאר כתב:השבת ראיתי בפירוש ר' יקותיאל משפירא (מגדולי הדור באשכנז בדור המהר"ם מרוטנבורג. בין השאר, מהר"ם כינה את ר' יקותיאל "מלך") לפיוט "אדיר דר מתוחים" (עמ' עב. נדפס בתוך "הלכות פסח מהראשונים" שנדפסו בסוף פירוש מהר"ם חלאווה לפסחים, הוצ' מכון חת"ס. נמצא באוצר) שהוא כותב שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא מדאורייתא אבל חייבות מדרבנן, ולכן הן צריכות ליישב בסוכה ולברך על לולב ושופר.

מוזר ביותר. התמיהה הראשונה שעולה לי עכשיו היא סוכת הלני המלכה, ויש עוד הרבה.

גם אני חשבתי מהגמ' בסוכה, אבל יש לדחות שהגמ' הקשה מבניה שעכ"פ היו חייבים מדרבנן מצד חינוך, וא"כ י"ל דאה"נ היו יכולים להקשות שנשים חייבות מדרבנן וחדא מתרתי נקט. זה דחוק, אבל מספיק שא"א להקשות על ראשון מהגמ'.

מפורש בגמ' ברכות כ ב שפטורות גם מדרבנן.

----

שוב חיפשתי באוצר ומצאתי מציינים למאורות הראשונים של רש"א שטרן ח"א סי' מא תשו' "חכמי אשכנז הקדמונים" כדעת רבינו יקותיאל שהביא ר' עדיאל. יעו"ש.

בדקדוקי סופרים בברכות כ' ב' גרסת הכ"י במקום כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן, כל מ"ע שהזמן גרמא מדאורייתא לא ניחייבי מדרבנן ניחייבי, דמשמע כשיטת ר' יקותיאל משפירא.

חובב_ספרים כתב:בדקדוקי סופרים בברכות כ' ב' גרסת הכ"י במקום כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן, כל מ"ע שהזמן גרמא מדאורייתא לא ניחייבי מדרבנן ניחייבי, דמשמע כשיטת ר' יקותיאל משפירא.

הגי' לא משנה את המשמעות, ועדיין יש כאן גמ' מפורשת כנגד חידושו של ר' יקותיאל, וכהערת ר' אי"ס.
ר' עדיאל, האם תוכל להעלות או לצטט מדוייק את לש' ר' יקותיאל? וכנ"ל ר' אי"ס כלפי מאורות הראשונים?

עושה חדשות כתב:ר' עדיאל, האם תוכל להעלות או לצטט מדוייק את לש' ר' יקותיאל?

בתחילה הוא מתייחס לחיוב הנשים במצוות מצה ובאיסור חמץ וההשלכות המעשיות של זה (שחייבות גם לבער), ואז:

והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכן לכל מצות לבד מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מדאורייתא וחייבות מדרבנן, וצריכות לישב בסוכה ולברך על הלולב ושופר מדרבנן, כי היכי אנן מברכינן ביום טוב שני של סוכות אקב"ו על נטילת לולב והיכן צונו מלא תסור. והכי נמי אמרי' בערבי פסחים מאן דאמר אגדתא בי רב ששת ורב יוסף אע"ג דסומין הוו וסומין פטורין מכל המצות אלמא מחוייבין נמי הוו דאי לא מחייבו לא הוו מיפטרי אחריני דאמרי' כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, ומשני דקיימא דקא סברי מצה בזמן הזה דרבנן, אלמא דאכל מילי דרבנן מברכות וכן פוסק ר"ת והגאונים. אבל רש"י פסק דנשים אסורות לברך על כל דבר שהן פטורות...

כמובן שבסוף דבריו הוא מתרכז בעניין הברכות, אך לכאורה ראשית דבריו לא משתמעת לפנים אחרות.

עושה חדשות כתב:לש' הר"מ בהל' ברכות "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה".
ועי' בגי' רעק"א ביו"ד ריש הל' מזוזה דס"ל דמה"ט הוא דפסקי' דכשאין לו אפשרות לתפילין ומזוזה אלא רק לאחד מהם, יעדיף התפילין שהם חובה גמורה, משא"כ מזוזה שאינה חובה אלא למי שיש לו בית. והביא כן מלש' הירו' דמזוזה גרעה מתפילין מדאינה נוהגת ביורדי הים וכו'.
וחזי' דיש בזה נפק"מ לדינא בין מצוות שהם לעולם חובה ובין מצוות דאי בעי פטר נפשיה והם דומין לרשות.

כעת ראיתי עוד נפק"מ בין מצוות שהם "חובה" לבין אלו ה"דומין לרשות".
דהנה שי' הר"מ דמזוזה ל"ב עיבוד לשמה, ושאני מתפילין וס"ת.
והק' לו חכמי לוניל מאי שנא, והשיב להם (פאר הדור סי' יח, ב"י סי' רפח וכס"מ פ"א):
הטעם מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ואם תאמר מאי שנא ספר תורה ותפילין צריכין עיבוד לשמה לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הן המצוה ולפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמה לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה.

ולשון תשובתו סתומה מעט, ופירשה בנו בברכת אברהם סי' מ, ז"ל:
אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.

(ופלא על הגר"ח בהל' תפילין שהביא את תש' הר"מ הנ"ל, ונתקשה בזה בזה"ל דהרי הדין לשמן של סת"מ הוא מחמת עצם דין וקדושת חפצא שע"י הכתב שבהן הוא, ואין זה שייך כלל לדין חובת וקיום המצוה שבהן וא"כ מאי שייכות הוא דין מצותן לענין הדין של לשמה, ומאי נפקא מינה אם הוא חובת הגוף או חובת בית, כיון דעל כל פנים קדושתן חדא היא והכתוב בזה כתוב בזה, ואילו הר"מ בתש' פירש להדיא דענין עיבוד לשמה הוא לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים, ומה"ט ס"ל דאין ללמוד מתפילין דהוו חובת הגוף, להצריך עיבוד לשמה במזוזה שהיא מהמצוות ה"דומין לרשות", וכדהסביר הר"א בן הר"מ).

ועכ"פ זכינו ללש' הר"מ המחלק בין מצוות כתפילין וסוכה לבין מזוזה ומעקה, ולד' הפוס' דתפילין קודמים למזוזה מה"ט, ולד' הר"מ ובנו ר"א דמה"ט יש חילוק בין תפילין ומזוזה לענין עיבוד לשמה.
אבל אחר כל זאת, עדיין נשאר לנו בתימה ד' הראבי"ה המחוד' דגבי טבילת כלים אין חיוב בספק, דלשאר מצות נמי שהם חובה עליו לא דמי, דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר. וזו דעה יחידאית עד מאד.

עושה חדשות כתב:לש' הר"מ בהל' ברכות "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה".

וכידוע, בהלכה הבאה שם בפי"א הר"מ עובר למצוות דרבנן, וגם שם ישנה חלוקה בין 'מצוות חובה' למצוות כמו נטילת ידיים ועירוב, ואת הדלקת נר חנוכה הר"מ מכניס ברשימת החובה.
וזה מקור גדול להסוב' (פלוג' הגרח"ק עם חותנו הגריש"א, להבחל"ח), שצריך לקנות בית כדי לקיים מצות נר חנוכה, ולא דמי למזוזה "שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה".
וכבר האריכו בזה -
viewtopic.php?f=24&t=25082&p=252914&hilit=%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9+%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%9D#p252901
viewtopic.php?f=24&t=7392&p=66146&hilit=%D7%90%D7%93%D7%9D+%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9F+%D7%9C%D7%95+%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%94#p65630

שיטה יחידאית - למיטב ידיעתי - בעניין שאינו הלכתי אנו מוצאים בפירוש התשב"ץ על אבות (ב יד), שהאגדתות התמוהות בש"ס הן מילי דבדיחותא כדי להחליף כח בעת הלימוד.

אין איסור בב"ח אא"כ נתערב "טעמו וממשו".
ראמ"ה בנזיר (בשי' הרמב"ם):
"טעם כעיקר. פירש רבינו שלמה בשלהי ע״ז דטכ"ע הוא טעמו ולא ממשו. ואע״ג דחזו ליה רבנן ממשרת ור״ע מגעולי גוים, מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והר״ם בנזיר פ"ה [פסק] דטכ"ע הוא טעמו וממשו, שהוא אסור ולוקין עליו, כמו שנבאר וכו' שאביי היה חושב דהך ברייתא דמוקים משרת לטכ"ע הוי אפילו טעמו ולא ממשו, כדאשכחינן לאביי דקאמר בפ' כל הבשר ש״מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאו' דגמרינן מבב"ח, ולא אמרינן דחידוש הוא, שהיה דעתו דבב"ח אסור אפילו טעמו ולא ממשו, ודחי רבא דרך בישול אסרה תורה, שלא אסרה תורה אף בבב"ח אלא טעמו וממשו, כלומר שיתבשלו יחד, ויתערב בו ממש האיסור, הילכך אליבא דרבא ואליבא דהלכתא האי טכ"ע דמרבו רבנן ממשרת הוא טעמו וממשו וכו', וההיא שיטה דאלו עוברין דחזי ליה ברישא מבב"ח דחידוש הוא, ההיא שיטה כולה אביי קאמר לה, דס״ד דטכ"ע הנזכר בברייתא דחזינן ממשרת, הוא טעמו ולא ממשו, והיה חושב דדברי הכל הוא, דטעמו ולא ממשו דאורייתא וכו' וכד אשכח אביי מתניתין בכל הבשר דקאמרה דבב"ח אם יש בנותן טעם אסורה, ודעת אביי שאסורה מהתורה, ואי לא מותרת, קאמר אביי ש״מ דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, דגמרינן מבב"ח, ולא אמרינן דחידוש הוא, דאי חדוש הוא, אע״ג דלא יהיב טעמא נמי וכו' ושני רבא דהאי אסורה דרבנן הוא, שלא אסרה [תורה] אלא דרך בשול, כלומר שיתבשל שם עד שיהא בו טעמו וממשו, וטעמו ולא ממשו בעלמא לאו דאו', תדע דהכי פירושא דמילתיה דרבא, דהא רבא קאמר [בפ' כל הזבחים] אמור רבנן בטעמא מין [בשאינו] מינו, ולא פליג בין בב"ח ושאר איסורין, אלא ודאי כל טעם בלא ממש אינו אסור אלא מדרבנן וטכ"ע שדברו בו חכמים ור׳ עקיבא, דמר חזי ליה ממשרת ומר מגיעולי גוים, לאו טעמו ולא ממשו הוא כדקאמרת, אלא טעמו וממשו הוא וכו' וכן הוא דעת הר"ם שכתב בנזיר פ"ה דטכ"ע הוא טעמו וממשו וזהו הפירוש האמיתי בכל השמועות בלא ספק".

ללא ספק, יחיד ומיוחד.

עושה חדשות כתב:אין איסור בב"ח אא"כ נתערב "טעמו וממשו".
ראמ"ה בנזיר (בשי' הרמב"ם):
"טעם כעיקר. פירש רבינו שלמה בשלהי ע״ז דטכ"ע הוא טעמו ולא ממשו. ואע״ג דחזו ליה רבנן ממשרת ור״ע מגעולי גוים, מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והר״ם בנזיר פ"ה [פסק] דטכ"ע הוא טעמו וממשו, שהוא אסור ולוקין עליו, כמו שנבאר וכו' שאביי היה חושב דהך ברייתא דמוקים משרת לטכ"ע הוי אפילו טעמו ולא ממשו, כדאשכחינן לאביי דקאמר בפ' כל הבשר ש״מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאו' דגמרינן מבב"ח, ולא אמרינן דחידוש הוא, שהיה דעתו דבב"ח אסור אפילו טעמו ולא ממשו, ודחי רבא דרך בישול אסרה תורה, שלא אסרה תורה אף בבב"ח אלא טעמו וממשו, כלומר שיתבשלו יחד, ויתערב בו ממש האיסור, הילכך אליבא דרבא ואליבא דהלכתא האי טכ"ע דמרבו רבנן ממשרת הוא טעמו וממשו וכו', וההיא שיטה דאלו עוברין דחזי ליה ברישא מבב"ח דחידוש הוא, ההיא שיטה כולה אביי קאמר לה, דס״ד דטכ"ע הנזכר בברייתא דחזינן ממשרת, הוא טעמו ולא ממשו, והיה חושב דדברי הכל הוא, דטעמו ולא ממשו דאורייתא וכו' וכד אשכח אביי מתניתין בכל הבשר דקאמרה דבב"ח אם יש בנותן טעם אסורה, ודעת אביי שאסורה מהתורה, ואי לא מותרת, קאמר אביי ש״מ דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, דגמרינן מבב"ח, ולא אמרינן דחידוש הוא, דאי חדוש הוא, אע״ג דלא יהיב טעמא נמי וכו' ושני רבא דהאי אסורה דרבנן הוא, שלא אסרה [תורה] אלא דרך בשול, כלומר שיתבשל שם עד שיהא בו טעמו וממשו, וטעמו ולא ממשו בעלמא לאו דאו', תדע דהכי פירושא דמילתיה דרבא, דהא רבא קאמר [בפ' כל הזבחים] אמור רבנן בטעמא מין [בשאינו] מינו, ולא פליג בין בב"ח ושאר איסורין, אלא ודאי כל טעם בלא ממש אינו אסור אלא מדרבנן וטכ"ע שדברו בו חכמים ור׳ עקיבא, דמר חזי ליה ממשרת ומר מגיעולי גוים, לאו טעמו ולא ממשו הוא כדקאמרת, אלא טעמו וממשו הוא וכו' וכן הוא דעת הר"ם שכתב בנזיר פ"ה דטכ"ע הוא טעמו וממשו וזהו הפירוש האמיתי בכל השמועות בלא ספק".

ללא ספק, יחיד ומיוחד.

בספר המצ"ב, עמ' קמב-קסד, האריך מו"ר הרב טל לטעון שלדעת הרמב"ם אין איסור טעם הבלוע בכלים בבלע היתרא אם התבשל (לאפוקי צלי), ולהראות את מקור הדברים בגמרא. וכך הוא מסכם את שיטת הרמב"ם להלכה:
"ולפי מה שהתבאר בדעת הרמב"ם יוצא שכמעט כל בישולי בשר בחלב בכלים אינם מצריכים הגעלה כדי להכשירם. דכל מה שהתבשל בכלי, אינו צריך אלא הדחה ואפילו אין צורך שהדחה זאת תהיה בחמין. ורק אם הבליעה היא על ידי האש באופן ישיר כמו רשת צליה או שיפוד, יש צורך בהגעלה. וודאי שלדעתו אין מקום להצריך להגעיל כלי אם תחבו לתוך התבשיל כף בשרית או חלבית, ואפילו אין צורך להגעיל את הכף עצמה. ובאמת לכאורה זוהי המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא בסוף ע"ז המחלקת בין היתרא בלע ובין איסורא בלע, ואשר לפיה יוצא שהצורך בהגעלה בהיתרא בלע הוא רק באסכלא ושיפוד"

עדיאל ברויאר כתב:בספר המצ"ב, עמ' קמב-קסד, האריך מו"ר הרב טל לטעון שלדעת הרמב"ם אין איסור טעם הבלוע בכלים בבלע היתרא אם התבשל (לאפוקי צלי), ולהראות את מקור הדברים בגמרא. וכך הוא מסכם את שיטת הרמב"ם להלכה:
"ולפי מה שהתבאר בדעת הרמב"ם יוצא שכמעט כל בישולי בשר בחלב בכלים אינם מצריכים הגעלה כדי להכשירם. דכל מה שהתבשל בכלי, אינו צריך אלא הדחה ואפילו אין צורך שהדחה זאת תהיה בחמין. ורק אם הבליעה היא על ידי האש באופן ישיר כמו רשת צליה או שיפוד, יש צורך בהגעלה. וודאי שלדעתו אין מקום להצריך להגעיל כלי אם תחבו לתוך התבשיל כף בשרית או חלבית, ואפילו אין צורך להגעיל את הכף עצמה. ובאמת לכאורה זוהי המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא בסוף ע"ז המחלקת בין היתרא בלע ובין איסורא בלע, ואשר לפיה יוצא שהצורך בהגעלה בהיתרא בלע הוא רק באסכלא ושיפוד"

לו יהי כן, (עוד לא למדתי הענינים האלו כראוי, לע"ע),
אבל ראמ"ה ס"ל דבב"ח אינו אסור אא"כ נתערב "טעמו וממשו", והרמב"ם ביאר לן ששיעור ממשו הוא כזית בכדי אכילת פרס, וזה כבר מחודש טובא.
(שים לב, פרוסת גבינה צהובה לבישול נתח בשר, מותר מדאו'???).

יעקובי כתב:יצויין גם למאמרו של הגר"ד דבליצקי שליט"א בקובץ עץ חיים (באבוב) גליון כ"ב, העוסק בחידושי דינים ופירושים מקוריים בספר ראב"ן שאין להם חבר בשאר ראשונים, יעו"ש. (כגון שבתקופת תמוז וטבת שאין יום ולילה שוין יש לפרוש חצי יום וחצי לילה לפני הוסת, ויעו"ש עוד).

אפשר בבקשה להעלות?

איש_ספר כתב:אם כבר הזכירו את היראים הוא מלא שיטות יחידאות

ראה עוד כאן - viewtopic.php?f=17&t=24147#p241422

עיק כתב:עוד דעה כמדומני כמעט יחידאית היא שיטת רש"י בברכות כד., שאין איסור הסתכלות בפנויה אלא רק באשת איש (משמע שמותר מן הדין אף בנידה). השיטה לא יחידאית לחלוטין, כי זוהי גם דעת הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"ז), אלא שחזר בו במשנה תורה.

באבות דר"נ אי' "ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש",
אולי זה מקור להקל קצת בהסתכלות במשודכת? כיון דלמחר מן הסתם לא תינשא לאחר, אלא תינשא לו עצמו, וכאן משמע דכל האיסור הוא רק משום שבסוף תהיה אשת איש.
(ומאידך לפ"ז ראוי לאסור לאדם להסתכל באשתו, באופן של 'גרושת הלב', וזה לא שמענו).
ועי' שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן ר, ושו"ת משנה הלכות חלק ט סימן רסו.

עוד קישוריות ליחידאיות...
(מתוך אשכולות שפתחתי)

viewtopic.php?f=17&t=24094#p241037

viewtopic.php?f=17&t=24144#p241385

viewtopic.php?f=31&t=24273#p242959

viewtopic.php?f=17&t=24280

viewtopic.php?f=17&t=24489#p245698

viewtopic.php?f=17&t=24604#p247220

viewtopic.php?f=17&t=24073#p240945

viewtopic.php?f=17&t=25121#p253329

בפירוש ר' יוחנן מאוכרידא (נדפס במאמר שכאן - download/file.php?id=27135 , עמ' 260-261) מצדד כדעת השימושא רבה שעם הארץ לא יניח תפילין, ודלא כתרומה המובא שם.

עיק כתב:שיטה יחידאית - למיטב ידיעתי - בעניין שאינו הלכתי אנו מוצאים בפירוש התשב"ץ על אבות (ב יד), שהאגדתות התמוהות בש"ס הן מילי דבדיחותא כדי להחליף כח בעת הלימוד.

לא מדוייק. יש לו כמה חברים. עי' אלפא ביתא תנייתא, עמ' 402 ואילך.

נשים חייבות בקריאת התורה.

מג"א סי' רפ"ב סק"ו:
משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה, ואע"פ שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמו, ומיהו י"ל דאע"פ שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה. אבל במסכת סופרים פי"ט כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה.

ועל טעם חיובם בהקהל, כ' רבי חיים פלטיאל בפרשת וילך: מיהו הק' מ"ה כיצד הוא זה בתלמוד תורה נשים פטורות דכתיב בניכם ולא בנותיכם, ושמיעת תורה בהקהל הם חייבות, ותירץ דנהי דזמן גורם לשמוע מכל מקום שבאנו להק' לא ק' דההיא שמיעה היא כדמסיים למען ישמעו ויראו את ה', ומורא לא הוי זמן גרמא, מיהו כל השנה לא הוי מורא בת"ת רק בירושלים ברגלים מתוך שרואין כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם, והכי נמי אמרינן למען תלמד ליראה את השם, מיכאן שמועה מביא לידי יראה, כפי' רש"י.

וכעת ראיתי בפס' מהר"ז בינגא בהל' ר"ח (בהגה ב) שכתב גם הוא להוכיח דנשים חייבות בקריה"ת, עי"ש.

איש_ספר כתב:אם כבר הזכירו את היראים הוא מלא שיטות יחידאות.

ז"ל היראים סי' קכד:

גונב דעת הבריות במידי דממון הוי בכלל ממון ועובר על לא תגנובו. כדתניא בתוספתא ומייתי לה בחולין בגיד הנשה ג' גנבים הן הראשון שבכולם גונב דעת הבריות והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל מסרב בו לאכול ויודע בו שאינו אוכל. ואין לומר שאיסור גניבת דעת במידי דממון דרבנן שהרי מצינו שנענש אבשלום עליו בסוטה פ"א תנן לפי שגנב ג' גניבות לב אביו ולב ב"ד ולב כל ישראל נתקעו בו ג' שבטים שנאמר ויקח ג' שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום לב אנשי ישראל וכתיב ותגנוב את לבבי. וחמור גונב דעת מגונב ממון ונפשות שהרי התירה תורה בעובדי כוכבים גונב נפשות דכתיב גונב נפש מאחיו מבני ישראל ולא מבני עובדי כוכבים. ממון, אמרי' בב"ק בשור שנגח את הפרה ראה ויתר גוים התיר ממונן של כנענים לישראל וגונב דעת אפי' של עובדי כוכבים אסור שלא מצינו שהתירה תורה בעובדי כוכבים. ואף על גב דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו לא קאי אתגנובו, שהרי טעם ניגון מפסיקו ומצינו פסוקי טעמים מן התורה כדאמרי' בנדרים פ"א אין בין המודר הנאה [ל"ז ב'] ושום שכל אלו פסוקי הטעמים. ואמר שמואל בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. ושמואל (אמר) במידי דממון מיירי.

ומבו' דאף אם גזל עכו"ם מותר, גניבת עכו"ם אסורה, דהרי מ'תגנובו' ילפי' גניבת דעת והיא אסורה מדאו' גם בגוי, וה"ה גניבת ממון.
(וע"ע בד' הגר"ח בחוט המשולש ח"א סי' יד והלאה).

איש_ספר כתב:אם כבר הזכירו את היראים הוא מלא שיטות יחידאות.

תוס' חולין צז.
"והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה. ואין זה טעם".

וכן מופיע ביראים סי' מח לפנינו, עם עוד כמה חידושים.

אגב, בשם הגדולים כתב: וגם רא"ם חיבר תוס' על הש"ס ואני הדל ראיתי תוספותיו לחולין כ"י,
ידוע דבר כזה תוס' רא"ם על חולין?

שמחה עמנואל בשברי לוחות כתב על תוספותיו של הרא"ם לש"ס, ולצערנו החיבור על חולין אבד, עי"ש.

סיעה קטנה ומיוחדת בראשונים, היא סיעת הסוברים שאפשר לקיים סעודה שלישית בשבת ע"י הוספת תבשיל נוסף (על התבשיל היחיד שהיו רגילים בו) בסעודת הבוקר, אף בלי ברכה ביניהם.

ראש וראשון לסיעה זו במקורות שלפנינו, הוא ר' יוסף בכור שור תלמיד ר"ת, שהאריך לבאר מנהג זה (סדר קידוש והבדלה לרבותינו הראשונים סי' יא, עמ' נח-ס, מצ"ב. בתשובה זו נפלו מעט שיבושים בעלי משמעות, ולפחות את חלקם ניתן לתקן עפ"י מקבילה אחת בכת"י: http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/m ... om/1888845 מקבילות נוספות צוינו בשברי לוחות עמ' 212 בהערה). לאחר מכן פסק כך גם הראבי"ה (סי' תרלז), ואף הרוקח (סי' נד) הביא מנהג כזה. דברי הראבי"ה והרוקח נזכרו גם במרדכי (שבת סי' שצז) אך לא ברור מדבריו מה הוא נוקט להלכה (ואגב, צ"ע מדוע הוא כותב שכך פוסק הרוקח, שהרי הרוקח הזכיר שני מנהגים ולא הכריע ביניהם). ונראה שגם ר' חיים פלטיאל, בן דורו של מהר"ם, נקט כך (פירושי ר' חיים פלטיאל על התורה שמות טז, כו). אמנם אפשר שהוא נקט כך רק ביו"ט.
לגבי יו"ט בלבד מפורסמת הדעה שמובאת בכלבו (סי' נח) ובארחות חיים (הל' יו"ט אות ב) שסוברת שיש להקל בסעודה שלישית ביו"ט יותר מבשבת. אבל סיעת הראשונים הנ"ל נוקטת בפירוש שאפשר לעשות כך אף בשבת (כאמור, אצל ר' חיים פלטיאל אין הכרח שהדברים אמורים אף בשבת).

מותר מדאו' לבשל בשר בחלב עם מים... (???)

עושה חדשות כתב:מותר מדאו' לבשל בשר בחלב עם מים... (???)

לא.
מותר לבשל בשר וגבינה במים.

בר"ש דמאי פ"א מ"ד מבו', דאונן חייב ברכת המזון, והא דאמרי' אין מברכין ומזמנין עליו, הכוונה שאינו יכול לצאת יד"ח מדין שומע כעונה.

ראבי"ה סי' קנא בתש' להרוקח כ' לגבי דין 'שומר' המצטרף לקבלת טומאת אוכלין, דבעי' שיהיה השומר ראוי קצת לאכילה.
וזאת שי' יחידאית ומיוחדת, לענ"ד.

אגב, באותו סימן שם מובאת שאלתו (היחידאית) של הרוקח, "וגם לא ידעתי אם מקבל לקרובים או לפסולים אמאי לא הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה, דמאי שנא משאר כסות ועונה, דאע"ג דמדעת שניהם היא", והראבי"ה שם לא משיב על זה, אלא רק על ראשית דבריו שנסתפק שם האם מהני לקבל ע"ע שידונו בלילה, עי"ש.

בתור"פ בסוכה יג: כ' דפרי שלא הוכשר לקבל טומאה כשר לסיכוך.
ועי' בתורי"ד שם, ובמשנ"ב סי' תרכט סקכ"ח.

מלש' הר"מ בהל' מאכ"א פ"ב הכ"א משמע דעל אכילת בריה חייב אפי' אם נסרחה ואינה ראויה לאכילת אדם, ואין בזה את ההיתר של נבילה שאינה ראויה לגר. ואמנם הנו"כ נקטו דלאו דוקא קאמר, אבל בספר הבתים כתב להדיא:
"מה שכתב הר״ם אפילו סרחה הברייה לא נתברר לנו, שכל מה שנסרח הלך לו איסורו, ואפשר שדעת הר״ם מפני שלא נאמר בהן אכילה, ולא נתברר לי".

שיטה יחידאית של הגר"א והרש"ס בענין עונת המעשרות באתרוג ובירק כמובא בקובץ הרצ"ב.

שיטה יחידאית של רבי צדוק הכהן שלנחמיה היה דין מלך לגבי קידוש החומה כמובא בקובץ הרצ"ב

עושה חדשות כתב:מותר מדאו' לבשל בשר בחלב עם מים... (???)

קבצים מצורפים

בשר בחלב ומים.PDF
(185.73 KiB) הורד 13 פעמים

להזכיר, (משום מה גם במאמר המצורף לא הוזכר) שנפסק להלכה ברמ"א יו"ד פ"ז ו' ע"פ מהרי"ו
שאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה שאסורים בהנאה. עכ"ד.
וכתב הש"ך סקי"ט היינו כשהדיחם במים רותחים ועירבם כך רותחים דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול.

שיטת הב"ח יו"ד סימן צ' שכחל הוי בריה. והוא נגד כל הפוסקים עיין ש"ך סק"ה.

בדרכי משה יו"ד צט-ב כתב דדין חענ"ן (חתיכה נעשית נבילה) הוא רק בנתערב במזיד, אבל בנתערב בשוגג ל"א חענ"ן ואפי' בבשר בחלב.
(ומידי דברינו בחענ"ן, הרי כל שיטה בראש' שם היא יחידאית. וכבר הזכירו לעיל את השיטה המחודשת דחענ"ן בשאר איסורים דאו'. דיש שחילקו בין לח ויבש, ויש שחילקו בין מינו לאינו מינו, ויש שחילקו בין מ"ד מב"מ לא בטל לדידן, וכו').

איש_ספר כתב:דעת הריטב"א שכתיבת פרשיות תפילין שבס"ת אולי צריכה כסדרן.

היכן?

מלך שלם כתב:הריא"ז בריבוע התפילין [מכשיר בארכו יצר על רחבו].

היכן?