פורום אוצר החכמה

רצ"ב קטע מהגהות שע"ד, המביא בשם או"ז. הדברים בשלימותם ליתא באו"ז שלפנינו, ותחילתם יש בנוסח שונה קצת (ובפסקי או"ז) וכנראה שה'ספרים אחרים' זה הוספה ע"ד האו"ז ולא נודע למי.
עכ"פ הדברים מופלאים ומתמיהים, ולא מצאתי מי שיעתיקם או יעמוד עליהם. ולכן הוא שייך לפו"ר לאשכול מידי דלא רמיזא...
מה כונת אותם 'ספרים אחרים'?
לכאורה נראה שבאו לומר דבר כזה:
גיד הנשה, אף למ"ד יש בגידין בנו"ט, אין עצמותו אסורה אלא רק הטעם הפורש ממנה. והוי כעץ המפריש טעם של איסור. ולפיכך:
דוקא בחלב שהוא עצמותו איסור, אזי שייך לומר איסור דבוק של החלב לחתיכה, ולכן צריך שיהיה בחתיכה ששים כנגדה.
אבל גיד, כיון שהוא עץ, ורק הטעם שלו אסור, א"כ אין יחס בין הגיד לבין הירך, וע"כ אי אפשר לדון משום דבוק, ולכן כל הקדירה מצטרפת לבטלו.
---
א. דברים משונים מאד. האם מצינו דלמ"ד יש בגידין בנו"ט, אעפ"כ הגיד הוא בדרגה נמוכה מחזיר?
ב. ובכלל הגדר משונה, שהוא עצמו אינו אסור ורק טעמו.
ג. ובכלל: כבר כתב או"ז גופיה ! (וכוון לזה גם הגר"א בביאורו) דמקור איסור דבוק הוא מירך, שאמרו במשנה דצריך שיהיה בירך ששים כנגד הגיד, ומשמע דכל הקדרה לא מצטרפת. וא"כ מצינו איסור דבוק גם בגיד (למ"ד יש בגידין בנו"ט).

מי יכול להקל את הקושי?

לא הבנתי כל כך את הקושי. לכאורה יש לפרש בדיוק כמו שכתבת, שאכן כוונתו דגם למ"ד יש בגידין בנו"ט, מ"מ הגיד עצמו כיון דהוא קשה ואינו ראוי לאכילה והוי כעץ בעלמא, לכן לא אכפת לן מה שהוא דבוק בירך כיון דהוא מצד עצמו לא נאסר רק טעמו אסור. והטעם הרי אינו דבוק לירך.
מה בדיוק הקושי כאן? אע"פ שלא מצינו כן במקומות אחרים, מותר לאו"ז לחדש כי האי חידוש.
בקשר לקושיא השניה, אכן היא קושיא חזקה ועצומה כברזל יצוק.

כיון שהאשכול הזה עוסק בגילוי מקורות לכל חידוש או ספק באוצר, אבקש את עזרתך למצוא האם מישהו מבאר כך את איסור גיד. ושים לב: למ"ד יש בגידין בנותן טעם!

האם גוי כשר מדאוריתא להזאת מי פרה ? [מדרבנן לכאו' פסול דעשאום כזבים]

תודה רבה רבה!

למי שלא מורשה לראות את הספר ורואה רק את הקטע, הגרא"ד הוא הדבר אברהם.

א. נשיא שנצטרע שמעבירים אותו מנשיאותו ודינו כהדיוט לענין שגגת חטאת, דוקא כשנטמא בטומאת צרעת ע"י כהן, או שאפילו בחולי צרעת בלבד? (שהרי רש"י בהוריות פירש שם דאין ראוי למלך שיהיה מצורע ואולי סברא זו כוללת גם חולי מאוס זה בלבד).

ב. לדעת הסובר דמצורע מוחלט אסור באשתו (מו"ק דף ז) מה היה בכל השנים שלא היה מקדש, והרי בבמה לא הביאו קרבן מצורע, האם נאסרו בנשותיהם לעולם או שלא טימאום הכהנים כלל?

איש_ספר כתב:
ב. לדעת הסובר דמצורע מוחלט אסור באשתו (מו"ק דף ז) מה היה בכל השנים שלא היה מקדש, והרי בבמה לא הביאו קרבן מצורע, האם נאסרו בנשותיהם לעולם או שלא טימאום הכהנים כלל?

אינו אלא מחוסר כיפורים ואין עליו דיני מצורע ואילו טהרת המצורע נוהגת גם שלא בפני הבית כש"כ הר"ם בפי"א מטו"צ ה"ו

יפה אמרת, ומה תאמר ע"ד הרמב"ם בפירוש המשנה סוף נגעים

ואני נבוך מאד בתגלחת שניה לפי שאנו עוברים בה על מצות לא תעשה שהיא גלוח כל הראש והזקן, ולא תושג לנו בכך תכלית לפי שאי אפשר בזמנינו זה להביא כפרה כדי שיטהר מטומאת צרעת הטהרה השלמה אשר בגללה מגלח תגלחת שניה, וכל מה שאנו אומרים יבא עשה וידחה את לא תעשה אם נתקיים העשה בשלמותו, וזה מקום עיון וספק.

ולפי מה שפקפק על עצם התגלחת נמצא שאין טהרה בזה"ז (ולא כמו שסתם ביד) לא? וא"כ הדק"ל.

ומה אתה אומר על החקירה הראשונה? יש לה מקום או שהיא בורכא בעלמא? ותמה אני על עצמי שלא רמיזא באוצר!

אם לא היה מובן, לצערי לא למדתי נגעים מימי.

יש צד דתגלחת אינה מעכבת עי' לעיל שם ה"ג וגם יש צד דאפשר לעשות התגלחת ע"י קטן ואשה ויש מ"ד דכה"ג שריא הקפה עי' תוס' שבועות ד"ג [וממילא מכוח טענתך לא יכל הר"מ לפשוט ספקו]

יש"כ על כל דבריך החכמים כתמיד. ולטובת המצטרפים אלינו עכשיו נעתיק שוב את השאלה הראשונה שנותרה ללא מענה:

נשיא שנצטרע שמעבירים אותו מנשיאותו ודינו כהדיוט לענין שגגת חטאת, דוקא כשנטמא בטומאת צרעת ע"י כהן, או שאפילו בחולי צרעת בלבד? (שהרי רש"י בהוריות פירש שם דה"ט לפי שאין ראוי למלך שיהיה מצורע ואולי סברא זו כוללת גם חולי מאוס זה בלבד).

יש להביא קצת מקור שאין דחייתו מחמת הטומאה מהגמ' בד"י דאיתא התם נשיא פרט לחולה וכו' פרט לנצטרע ומשמע קצת דהדחיה מחמת חולי אלא דבעינן חולי המאוס

שו"ר במנ"ח סוף קכ"א שדן אי אפילו בימי הסגר נדחה ומבואר דס"ל דבעי' טומאה

עי' מנ"ח סוף מצוה קע"ג שנסתפק בימי הסגרו, וק"ו.
שו"ר שכבר קדמוני. והיינו טעמא דילפינן מעוזיהו.
ואמנם לגבי מומין בכהנים היינו נמי נגעים טהורים.

תודה לרה"ג כהן ואליהוא ויש"כ
דיוק מהמנ"ח עדין מותיר מקום לספק...
הרהרתי קודם שכתבתי בעוזיהו, אבל גם שם לא מפורש שהיה טמא, ושמא מה שישב בבית החפשית, כי היה חולה בצרעת וכן דרך המצורעים.
ואולי אני טועה ומפורש בעוזיהו שטמאוהו?

מפורש בגמ' במו"ק הנ"ל שציינת בעצמך.

צודק ויש"כ.

ר"ה ח, ב:

מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכפורים - תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, ושדות חוזרות לבעליהן.

וברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה יד:

מר"ה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.

האם היו משתעבדים בשדות בין ר"ה ליוה"כ? האם היה מותר לגור שם ? (לגבי עבודה בלא"ה היה אסור).

חיפשתי באוצר ולא מצאתי כמעט כלום. רק כמה שמסתפקים בזה. ואחד שכותב שלא נתבאר הדבר בראשונים ובפוסקים.

הקרוב לזה הוא מה שכתב הרמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה כד

כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל, ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא.

ומבואר דתלי בר"ה, ואם דין שדות שווה לעבדים מובן. (עיין מל"מ שם ומשנת יעבץ חו"מ סי' ג) אבל עדין פלא שלא מפורש בשום מקום מה היו עושים עם השדות הללו בין ר"ה ליוה"כ.

לכאו' כמו שמבואר מדברי הגמ' והרמב"ם שהבאת אכן אין לגבי שדות נפ"מ בר"ה והטעם פשוט דהא מבואר שעדין הוי עבד [ובהלכות קטנות כתב דעדין שרי בשפחה ועי' מש"ח] ורק שאינו מחויב לעבוד לאדון אך לכאו' אי עבד מרצונו עדין מע"י לרבו רק דא"א לכופו ע"ז וממילא לגבי שדות לא שייך לדון כלל ולכן סתמו הדברים

ומה שהבאת מהל' ערכין נראה דודאי כמו שתחילת חלות ההפקעה של יובל חל בר"ה לגבי עבדים ה"ה דחל לגבי שדות ורק שבפועל כיון שאינו גורם עד יו"כ רק שא"א לשעבדו ממילא ל"ש לגבי שדות אך עיקר חלות היובל חל בר"ה לגבי שאחר הגמר ביוה"כ תגמר ההפקעה וממילא הזכיה תליא במשמר דר"ה שאז חלה עיקר חלות ההפקעה כ"נ מסברא והבוחר יבחר

[ועי' בחי' הגרי"ז סטנסיל ויקרא כ"ה י' ולביאורו שם משמע מהקרא ג"כ דלגבי שדות ליכא נפ"מ ]

עכ"פ יש"כ על השאלה המענינת

כהן המנ"ח מתספק אם מותר אז בשפחה כנענית.
מצאתי בשיעורי הגרמ"ד הלוי שמסתפק בשאלת א"ס. אבל אכן זו שאלה שלא נידונה קודם.

כתב מהרא"י בעל תרומה"ד בל"ו שערים, וכ"ה בהגש"ד (לא ברור מי העתיק ממי):

כתב בסמ"ק [וליתא לפנינו]וכו' דנהגו כר"ת בטעם כעיקר [דטעם כעיקר דאורייתא] ודוקא מין בשאינו מינו, אבל מין במינו מה"ת חד בתרי בטל ומדרבנן בעינן ס', אבל פלגא ופלגא אפילו מין במינו טעם כעיקר מדאורייתא ע"כ.

פלגא ופלגא למה צריך להגיע לטעם כעיקר?
ברור שזה דאורייתא, איזה ביטול יש כאן?
(מלבד זה קשה דבפשטות אין בכלל טעם במין במינו אבל נניח לזה), ואולי ר"ל באוכל חצי?

בקיצור מי יכול לבאר?

הפלא שהכנה"ג יור"ד סי' צ"ח הגב"י העתיק דברי הגש"ד בשתיקה.

ולא רמיזא באוצר למי שיעמוד על דברים מוקשים אלו.

איני זוכר את הסוגיא, אך זכורני במעורפל שיש דיעות/שיטות/סברות שגם כשיש רוב איסור בתערובות, צריך לטכ"ע.

ערער בערבה כתב:איני זוכר את הסוגיא, אך זכורני במעורפל שיש דיעות/שיטות/סברות שגם כשיש רוב איסור בתערובות, צריך לטכ"ע.

תוכל לפרט?

באמת איני מונח בעניין כלל, אבל האם לא יתכן שכשנתבשלו ג' חתיכות יחד - ב' של איסור וא' של היתר, צריך לדין טכ"ע כדי לאסור את ההיתר?

אם הוא לא מכיר את החתיכות, ואינו יודע לזהות מי הם ההיתר ומי הם האיסור, הרי בלא"ה מדין רוב אסור לאכול הכל. (ויש נידון אם היתר מתבטל באיסור, אבל בלא"ה אסור לאכול מדין רוב).
אני מנסה לחשוב שאולי לפי הסוברים שטע"כ הוא ממש איסור, א"כ יש נפק"מ אם אוכל חתיכה אחת משתי חתיכות, שהוא רק ספק דאורייתא, אבל משום טע"כ זה איסור גמור (אמנם באיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה שסד"א מהתורה לחומרא).

ואם זה לא היה ברור גם אני לא בענין.

ודאי כשהוא מכיר את החתיכות, אלא שע"י הבישול רוב הטעם הוא של איסור, ובשביל זה צריך טע"כ.

לכאורה צריך טעם כעיקר או היתר מצטרף לאיסור כדי שיהיה כזית בכדי אכילת פרס (או אם אכל רק כזית) ואע"פ שדיבר על האיסור אבל כיוון שאז הווה חיוב ציין את זה.

הרב ערער. סוגיין דעלמא דכל שאין רוב דנים אנו את הבילוע כבילוע של ממשות ולא כבילוע של טעם. ועל בילוע דממשות לא נחלקו מעולם אם הוא מדאוריתא או מדרבנן.

אפי' בלא נימוח?
מסופקני אם כדבריך, אך אין ספק דידי מוציא מידי ודאי שלך.
ובודאי יש את מי לשאול בזה.
=====
שוב הזכירוני שהוא ספיקא דרעק"א חולין צח: אי למ"ד טע"כ לאו דאוריי' בעי' רוב היתר בתערובות.

כל הכתובים עתידין להבטל, וקשה מה יעשו ביובל עם אמירת מז"ש?
בשלמא ר"ה אולי יהיה סדר אחר, אבל יובל מביא הר"מ, והר"מ אינו מביא דבר שרק נהג בעבר.

יובל יכול לשוב - בהתקיים התנאים - עוד קודם שיתבטלו הכתובים.

מהיכ"ת בעינן שיהיו פסוקי המז"ש מכתבי הקודש ולא סגי בזה שנאמרו בשעתם ברוה"ק

מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שעשו ע"ג טמאות משום תרתי לריעותא. איך הדין לגבי חמש טבילות דכה"ג ביוה"כ דליכא חזקת טמא ומ"מ הרי הוא מחוסר הכשר לעבודה

ברקים רב כתב:יובל יכול לשוב - בהתקיים התנאים - עוד קודם שיתבטלו הכתובים.

אמת

כהן כתב:מהיכ"ת בעינן שיהיו פסוקי המז"ש מכתבי הקודש ולא סגי בזה שנאמרו בשעתם ברוה"ק

אחר שיבטלו מקדושתם מה בין תורה, נביאים וכתובים?

כהן כתב:מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שעשו ע"ג טמאות משום תרתי לריעותא. איך הדין לגבי חמש טבילות דכה"ג ביוה"כ דליכא חזקת טמא ומ"מ הרי הוא מחוסר הכשר לעבודה

חקירה יפה ויש להוסיף:
שתי מקוואות היו לכ"ג. אחת בשער המים ובה טבל טבילה ראשונה, ואחת בבית הפרוה, בקודש, ששם טבל שאר טבילות. והנה לגבי המקוה שבשער המים מפורש בגמ' שהיה נמשך מעין עיטם (בכלים שלובים...) ובלשכת בית הפרוה, לא מפורש, אבל מדברי כמה ראשונים מבואר דס"ל שגם שם נמשכו המים מעין עיטם. ובאנו בזה לפלוגתת הראשונים במעיין שנמשך אם מטהר בכל שהוא או לא. ולכן כל השאלה רק למ"ד דבעינן ארבעים סאה או אם נימא דבבית הפרוה לא היה זה כלל מעין עיטם.

איש_ספר כתב:רצ"ב קטע מהגהות שע"ד, המביא בשם או"ז. הדברים בשלימותם ליתא באו"ז שלפנינו, ותחילתם יש בנוסח שונה קצת (ובפסקי או"ז) וכנראה שה'ספרים אחרים' זה הוספה ע"ד האו"ז ולא נודע למי.
עכ"פ הדברים מופלאים ומתמיהים, ולא מצאתי מי שיעתיקם או יעמוד עליהם. ולכן הוא שייך לפו"ר לאשכול מידי דלא רמיזא...

getimg.jpg

מה כונת אותם 'ספרים אחרים'?
לכאורה נראה שבאו לומר דבר כזה:
גיד הנשה, אף למ"ד יש בגידין בנו"ט, אין עצמותו אסורה אלא רק הטעם הפורש ממנה. והוי כעץ המפריש טעם של איסור. ולפיכך:
דוקא בחלב שהוא עצמותו איסור, אזי שייך לומר איסור דבוק של החלב לחתיכה, ולכן צריך שיהיה בחתיכה ששים כנגדה.
אבל גיד, כיון שהוא עץ, ורק הטעם שלו אסור, א"כ אין יחס בין הגיד לבין הירך, וע"כ אי אפשר לדון משום דבוק, ולכן כל הקדירה מצטרפת לבטלו.
---
א. דברים משונים מאד. האם מצינו דלמ"ד יש בגידין בנו"ט, אעפ"כ הגיד הוא בדרגה נמוכה מחזיר?
ב. ובכלל הגדר משונה, שהוא עצמו אינו אסור ורק טעמו.
ג. ובכלל: כבר כתב או"ז גופיה ! (וכוון לזה גם הגר"א בביאורו) דמקור איסור דבוק הוא מירך, שאמרו במשנה דצריך שיהיה בירך ששים כנגד הגיד, ומשמע דכל הקדרה לא מצטרפת. וא"כ מצינו איסור דבוק גם בגיד (למ"ד יש בגידין בנו"ט).

מי יכול להקל את הקושי?

למה א"א לומר כפשוטו, דכיון שהוא כעץ, קשה, [אף אם נימא דיש בגידין בנו"ט דהרי לא איפליגו על המציאות אם קשה או לא], אזי אינו מתאחד ומתחבר עם הבשר שסביבו להחשב כדבוק?!

איש_ספר כתב:כתב מהרא"י בעל תרומה"ד בל"ו שערים, וכ"ה בהגש"ד (לא ברור מי העתיק ממי):

כתב בסמ"ק [וליתא לפנינו]וכו' דנהגו כר"ת בטעם כעיקר [דטעם כעיקר דאורייתא] ודוקא מין בשאינו מינו, אבל מין במינו מה"ת חד בתרי בטל ומדרבנן בעינן ס', אבל פלגא ופלגא אפילו מין במינו טעם כעיקר מדאורייתא ע"כ.

פלגא ופלגא למה צריך להגיע לטעם כעיקר?
ברור שזה דאורייתא, איזה ביטול יש כאן?
(מלבד זה קשה דבפשטות אין בכלל טעם במין במינו אבל נניח לזה), ואולי ר"ל באוכל חצי?

בקיצור מי יכול לבאר?

הפלא שהכנה"ג יור"ד סי' צ"ח הגב"י העתיק דברי הגש"ד בשתיקה.

ולא רמיזא באוצר למי שיעמוד על דברים מוקשים אלו.

אולי נ"פקמ לגבי זה דבכה"ג לא נאמר מין ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו?

כהן כתב:מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שעשו ע"ג טמאות משום תרתי לריעותא. איך הדין לגבי חמש טבילות דכה"ג ביוה"כ דליכא חזקת טמא ומ"מ הרי הוא מחוסר הכשר לעבודה

נזכרתי שבסיס השאלה מוטעה, הטבילות אינן מעכבות את העבודה כדילפינן מאהרן ובניו דרק דברים שדינם כל השנה מעכבים (טבילה וקיו"ר ראשונים) אבל לא התוספות של יוה"כ.
----
מורינו גור אריה. מש"כ בענין הגיד איני מבין ומש"כ בענין סלק, תמוה, אי נימא דיש טעם בימן במינו, א"כ לעולם לר' יהודה לא נימא סלק. וע"כ דטעם דמינו אינו מפריע לסלק.

איש_ספר כתב:

כהן כתב:מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שעשו ע"ג טמאות משום תרתי לריעותא. איך הדין לגבי חמש טבילות דכה"ג ביוה"כ דליכא חזקת טמא ומ"מ הרי הוא מחוסר הכשר לעבודה

נזכרתי שבסיס השאלה מוטעה, הטבילות אינן מעכבות את העבודה כדילפינן מאהרן ובניו דרק דברים שדינם כל השנה מעכבים (טבילה וקיו"ר ראשונים) אבל לא התוספות של יוה"כ.

למה א"א לדון על דין לכתחילה [האם צריך לשוב ולטבול כשנתגלה שהמקוה נחסר קודם העבודה] ומש"כ שהוא מחוסר הכשר היינו לכתחילה דחסר לו ההכשר שבא ע"י הטבילה אע"פ שאינו מחלל עבודה

ואגב יל"ע האם כשאין לו מקוה רשאי לעבוד או שרק אינו מחלל בדיעבד

צודק, משום מה היה משמע לי בדבריך ששאלתך משום שמעכב.
ולכאורה נראה שהוא תלוי בתשו' רעק"א (קמא סי' ז) לגבי חזקת חיוב דמצוה אם הוי כאתחזק. ובנחלת אליהו מר' אליהו דושינצר מובא מעשה באחד שמצא יאזה פסול בתפילין אחר ההנחה ודן הגה"צ הנ,ל לחייבו בהנחה משום תרתי לריעותא כנגד חזקת הגוף דתפילין.