מתעמק כתב:גם אני הקטן עסקתי בסוגיא זו, ואת התרשמותי רשמתי לעצמי ברשימות, אולי אסדרנה ביום מן הימים. אך כרגע, לקול הפולמוס, אעיר באופן כללי:
מאז שנקבעו ונקבעים עדיות ומגזרים, אך טבעי היא שאנשים מקבלים את סדרי ומנהגי עדותיהם כדרך הסלולה והיחידה. אולם הדבר אמור באחד משני סוגי אנשים, או באנשים פשוטים ששיח ושיג אין להם בתורה ובהלכה, או להיפוך באנשים גדולי תורה וגאונים שכבר גיבשו להם דרך מיוחד בכל ענפי התורה עד שהם רואים הדברים באור ברור כדרך אשר שם ישכון אור. אף בין הבינונים יש מצבים וזמנים, זמני מלחמה ופולמוס, בהם מתחזקים ביותר בצד אחד ומבטלים במחי יד כל מחשבה ודעה אחרת. אך באנשים בינונים ובזמנים רגילים, שומה עלינו לזכור שכולם מרועה אחד ניתנו ואלו ואלו דא"ח, ויש לגיטימיות לכל דרך ומהלך בתורה ובהלכה שנבנית מתוך הכרה בתורה הקדושה ובמי שאמר והיה העולם. ואם כן בכל נושא שבעולם, כל שכן וקל וחומר בנושא זו של תפילין בחוה"מ.
וכל כך למה?
כי המתבונן בסוגיא זו יראה שנושא זו מחלוקת שורשית היא, מחלוקת שלכו"ע ראשיתה מזמן התנאים, וכבר אז היו שני מנהגים שונים בהנחת תפילין בחוה"מ. איבעית אימא קרא ומתניתא, איבעית אימא סברא.
נתחיל בדעה המחייבת להניח תפילין במועד, אשר ראש דעה זו בשלימותה שהגיעה לידינו מעודכנת ומשוכללת, היא דעת הרא"ש בהלכות קטנות. והרי הרא"ש כותב שם מפורש שלמאן דדריש שבת ויו"ט מושמרת את החוקה הזאת למועד מימים ימימה, הוי חוה"מ בכלל, דאיקרי מקרא קודש (כבחגיגה י"ח). נמצא לפי דעת הרא"ש, שרבי יוסי הגלילי שבגמרא, ורבי יאשיה שבמכילתא, ורבי יהושע שבשוחר טוב (שציין לה הנצי"ב), ורבי יוחנן ורבי אלעזר שנחלקו בגמרא אם העובר בושמרת עובר בלאו או בעשה, כולם לא הניחו תפילין בחוה"מ (משא"כ רבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי מאיר ורבי יהודה). ולא עוד אלא הגאונים (או עכ"פ חלק גדול מה) שלמדו מושמרת ג"כ לא הניחו תפלין בחוה"מ. ועד היראים דלמד ממקרא זו (נניח כרגע הדיון על הרמב"ם). הרי שהרא"ש אף שנוקט דעה זו להלכה, מודה הוא שבמשך כל הדורות היו בין גדולי האומה דסבירא להו אחרת ואף עשו מעשה (שהרי מאן דדריש מושמרת הוי איסור לאו או עשה להניח בזמן הפטור).
לעומת זאת דעה הפוטרת מן התפילין, הרי יודו שמאן דס"ל שבת ויו"ט זמן תפילין, בהכרח שעשו כן למעשה בחוה"מ. שהרי בשבת אף אם הניחו הוכרחו להניח בבית, ולא ברה"ר כמו בכל יום שהלכו כל היום בתפילין. אבל בחוה"מ שאין בה איסור הוצאה, בוודאי שהלכו רבי מאיר ורבי יהודה בפרהסיא כל היום בתפילין. נמצא שלשני הדיעות היו מאז זמן התנאים כאלו שהלכו בפרהסיא בתפילין בחוה"מ, וכאלו שהלכו בפרסיא בלא תפילין בחוה"מ.
כמו כן יש סברא פשוטה, לא יעלה על הדעת שביום מן הימים התעורר רבינו תם או הר"י בר ברוך לדון אם חוה"מ זמן תפילין. פשוט שאם ראו כולם אצל אבותיהם ורבותיהם כדבר פשוט לאיזה צד, לא הי' להם ספק בזה, ולא היו מביאים ראיות לכאן או לכאן. (הדבר ניכר ביותר אצל האור זרוע סימן תקפ"ט, שהזכיר שכבר כתב תשובה לחייב חוה"מ בתפילין, אך כעת שינה דעתו מהנחה יסודית וס"ל שאכן חוה"מ אסור במלאכה מדאורייתא, וא"כ הרי נפל פיתא בבירא, אבל מצא כעת ראיות אחרות לחייב תפילין בחוה"מ. האם אין זה מורה שהדבר אצלו פשוט מכח המנהג הקדום במקומו להניח, וכל ספקו אינו אלא מחמת מנהג מקומות אחרים, ולכן אינו צריך אלא למצוא ראיה למסורת שלו, אם נופל ראיה ראשונה, אז יש למצואה אחרת).
אלא מאי, היו שני מנהגים הפכיים בישראל, היו כאלו (בבל, ספרד, צרפת ופרבינציא) שלא הניחו כלל, והיו כאלו (אשכנז) שהניחו בברכה. נהרא נהרא ופשטיה. כך נמשך שנים רבות, עד שהחלו לפגוש אלו את אלו. בני צרפת פגשו את בני אשכנז, והחלה מבוכה, מה קורה, האם האשכנזים מברכים ברכה לבטלה, או הצרפתים מחסירים מצות תפילין ט' ימים בשנה. החלו אלו להביא ראיות להבנתם, ואלו להיפוך, התחילה פשרה מחמירה להתפשט, להניח בלא ברכה. וכך התפשט והתפשט, עד שכל העולם נמצאה במבוכה זו, ובדרך כלל הפשרה המחמירה גברה יותר ויותר, כרגיל במקרים אלו. בסופו של דבר עם התגלות הזוהר, כבשה דעת ספרד שוב את מקומה בספרד, ודעת אשכנז שוב את מקומה באשכנז לבד (מסיבה פשוטה, האשכנזים תמיד נשארו על עמדם, וברכו בחוה"מ, כך שהרגש השכנוע היתה גדולה אצלם שכן היא הדין, שהרי עושים מעשה בתוקף, ולכן לא התרשמו מהזוהר. לעומת זאת הספרדים, כיון שלא ברכו הרי נשאר הדבר כמסופק, וממילא בהגלות צד נוסף המכריע שלא להניח, חזרו שלא ללבוש כלל. וכמובן יש סברא שעם ריבוי הזמן, עדיין ידעו שכן היה מנהג המקורי, ולכן חזרו אליה, משא"כ בני אשכנז שזו היתה מנהגם המקורי).
(במאמר המוסגר: נוכל לשער הפאניקה ששררה בספרד, כאשר התיישב הרא"ש בטולידה, והתקבל במלוא הדרו, ופתאום ביום ראשון של חוה"מ מגיע לביהמ"ד עם כיס התפילין, ובאמצע ברכות השחר לפני עוטר ישראל בתפארה, מתלבש תפילין ומברך עליהם!! ונוסיף עוד, לפי הסברא שהרא"ש הגיע לספרד בראשונה לברצלונה ושהה שם אצל הרא"ש, ולפי הסברא ששהותו בברצלונה היתה בחג הסוכות (אכמ"ל בכל זה), מקום שעדיין לא היה נשמע רעיון כזה, עד שבן המקום בעל הנימוקי יוסף במו"ק רואה את אי-הנחת תפילין בחוה"מ כהמשך פשוט להא דשויו"ט לאו זמן תפילין, והרשב"א מקבל בזרועות פתוחות להרא"ש ומעריצו כערכו, והאורח החדש הגדול הזה ביום שלישי לביאתו, ראשון דחוה"מ סוכות מברך על תפילין בביהכ"נ!).
הגם אומנם אנו מבינים שאחר סגירת השו"ע כפסק אחרון, והתגבשות הצדדים בין אשכנז לספרד, היתה רתיעה מובנת כשבאו אחרים תוך הקהלה ושינו מנהגם, אם מטעמי קבלה או הלכה לא משנה. וגם מובן שבמקרים אלו קנטרו זה את זה, הראשון טען על השני שאינו מניח תפילין כדין הרמ"א, והשני טען לעומתו שלפי הזוהר זה מחייב מיתה, וכמובן התאמצו אלו ואלו להוכיח שכן הוא ההלכה בלי צד או צדדים אחרים. וברוח זה נתחברו ספרים כל אחד לדרכו פונה.
אך כהיום, כשוך הרוחות, ובהתגלות הרבה חיבורים מדורות הראשונים שלא היו בהישג יד האחרונים במשך הדורות, אפשר שוב לראות הדברים בראוות הראשונים, שנהרא נהרא ופשטיה, ואין שום ענין או צורך לכפות דעה אחת על פני דעות אחרות.
כל שכן וקל וחומר שאין מקום לכפות דעתנו על דעת הראשונים.
אם יש עדות ישירה איש מפי איש על רבינו תם שלא הניח תפילין בחוה"מ, יהיה זה מרבינו פרץ או מתלמיד רבינו פרץ, ואנו מקבלים שדברים שסביבותיו ג"כ נכונים, רבינו אלחנן אכן לא הניח, רבינו יחיאל מפאריס העד ג"כ לא הניח, יש לנו שאלה על הר"י הזקן אבל אפשר לפותרו בקלות ולומר שהר"י הנזכר בראשונים המחייב הוא ר"י הבחור או אולי ר"י בר ברוך כמפורש בסמ"ג, אז איך נבטל עדות שכזו על רבינו תם? רק בשביל שאינה תואמת עם המסקנא המוכתבת מראש שכל ישראל הניחו תפילין זולת בספרד? (כאשר בין כך יש בקיאים בסברא זו, מאחר שבהכרח רבינו יחיאל מפאריס ורבי אלחנן, שניהם צרפתים לא הניחו תפילין בחוה"מ. וכפי הזכור מן הסתם, הרא"ש בהדגישו מעלת מסורת אשכנז כולל צרפת עמה).
ובכלל דעת גאוני בבל שלא להניח בחוה"מ, הן מתוך התשובות הנדפסות, הן מתוך קביעות רובם (כולל רע"ג) שלמדים פטור שויו"ט מושמרת (שלדברי הרא"ש עצמו זה כולל חוה"מ), והרי "הגאונים קבלו מרבנן סבוראי ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי ובישיבתן על כסא של רב אשי הן יושבים ובבהכ"נ שלו היו מתפללין" (כדברי הרא"ש פ"ד דר"ה בשם הרמב"ן). וא"כ אם לדין, רואין אנו שמנהג בעלי התלמוד שלא להניח תפילין בחוה"מ. ועוד נוסיף לזה המנהג הפשוט בפרובינציא, מה שמשתקף בתשובות הר"א אב"ד בעל ספר האשכול (שבפשיטות לא כלל יו"ט שני של פסח וסוכות בכלל הימים שבטלים מתפילין משום זילותא דיו"ט שני), ברבינו יהונתן (שבמו"ק בענין כתיבת תפילין בחוה"מ הביא בפשיטות הא דשויו"ט לאו זמן תפילין ולא הוצרך אפילו להוסיף שה"ה לחוה"מ, כלומר שדבר פשוט הוא), רבינו מנוח (שמעיד שכן מנהג כל רבני הארץ הזאת). כל אלו מוכיחים שאם באנו לדין, כלומר גר שנתגייר היום ושואל מה עליו לעשות, היתה הסברא נותנת שלא יניח. אך שוב אין זאת אומרת לבטל מנהג אשכנז, כמו שלא באנו לבטל מנהג אשכנז על מיעוך ומשמוש הסירכות, הגם שאינו על פי פשטות התלמוד וכנגד דעת גאוני בבל וראשוני ספרד. אך לבני אשכנז נימא נהרא נהרא ופשטיה, ויש להם להמשיך במנהג אבותיהם. אך אלו שכבר שינו ממנהג אבותיהם בתר דשניוה חסידאי, אם הוי שינוי החזור לברייתו, בזה כבר יש לתהות הרבה, ושייך הדבר למורי הוראה (ודוגמתה בקידוש בביהכ"נ, שלדעת המחבר יש לבטלה, והמג"א הזהיר שלא לבטל מחמת שנהגו כן גדולי עולם, אך לא נתבאר באופן שאכן נתבטלה אם יחזירו למנהגם או שאז טוב יותר להשאר כדעת המחבר. ואין זה שייך לשאלת חזרה ל"נוסח" אשכנז בתפלה, אלא להכרעות אשכנז בהלכה).
ובכלליות אציין עוד, שרשימת פוסקים לפעמים חוטאת אל המטרה. כי לדוגמא מניית הטור והרא"ש בשנים אין לה מקום, כיון שבעיקרון הם דיעה אחת. מה גם שאף בין המניחים יש כאלו שדבריהם מוכיחים שהמנהג הקדום היתה שלא להניח, כדוגמת רבינו מנוח המצדד בהנחה בלי ברכה, אך מדגיש שכל רבני הארץ הזאת אין מניחים.
מה גם שלפעמים מדייקים בפרטים ולא בכללים. לדוגמא, הטיעון שהוזכר לעיל על תשובת הגאונים שערי תשובה שלדעת החוקרים היא מזוייפת (לא נעסוק כרגע בזה מסיבות מובנות - כי הסיבה הנפך למסובב ואכמ"ל), אך הרי תשובה זו כמעט כצורתה הוזכרה בספר העיטור (בשינוי מזערי "אין להניח" במקום "אסור להניח", שלא רק לשונית אין בה נ"מ, אלא שמאחר שהגאונים למדו מ"ושמרת" הרי זה איסור עשה או לאו כמבואר בגמרא). גם הראיה מהמאירי לא מוכרחת, כי המאירי מדבר בסגנון נייטרלי לגמרי. בצד הכי טוב אין הוא מוסר כיצד הוא עצמו נוהג (ואפילו לא מנהג מקומו פרובינציא, רק מנהג ספרד נגד מנהג צרפת), רק מציע פשרה שיכולה להועיל, אבל לא קובע אם פשרה זו מחייבת. בצד הגרוע יתכן שכאשר המאירי מוסיף "אני מעולם לא הנחתים" חוזר על חוה"מ ולא (רק) על ט"ב.
אשר על כן נראה שהדרך הנכונה להתחקות אחר שורשי המנהגים בזה, אינה בהתמקדות על שמות האישים, אלא במנהגי ארצות כלליים. איך נהגו בצרפת בכל תקופה מתחילת ימי הראשונים עד שנת ר' לאלף השישי, איך בפרובינציא, איך באשכנז, איך בספרד, ואיך בבבל, וכמובן איך באיטליה.
עכ"פ דוגמאות כאלו, מורים שבעיית הדיון בזה היא החד-צדדיות, שבאמת היתה לה מקום לפני מאה שנה הן מחמת חילוקי הדעות הן מחמת חוסר הידע בכתבי הראשונים (אז לא נדפס לא רבינו מנוח על הלכות תפלין, ולא רבינו יהונתן על מו"ק, ואף לא תוס' רבינו פרץ על עירובין, ובוודאי לא פי' רבי ישמעאל בן חכמון, ועוד. וחמשים שנה לפני זה אף לא ספר העיטור ותשובות הגאונים ועוד). אבל בימינו דיון כזה וספר בסוג זה אינה רק תוספת מלל בלי תועלת הלכתי.
הגם אומנם שעל המחבר עצמו אין לי תרעומת, רואה אני אותו כעומד בתוך פולמוס, מרגיש עצמו כמייצג זן נכחד, מסורת אשכנז הקדומה. בתור שכזה הוא מתפלמס בדיוק כמו שהתפלמסו לפני מאה,מאתיים, ושלש מאות שנה על דברים אלו וכאלו. ובכלל, זכותו של כל מחבר - ובוודאי מחבר הידוע בביקיאותו המבהילה כזה - להו"ל ספר בסגנון שלו, כל זמן שאין בה הטעיות מכוונות. ביקורת ספרים במקרים כאלו לא אמורה להיות ביקורת על המחבר וסגנון עבודתו, ולא ביקורת המבטלת את דעת המחבר ואישיותו. זה ביקורת לקוני וקוראי הספר, שידעו שהגם שאין זה ח"ו כספר שאינו מוגה שאסור להשהותו, אבל עכ"פ זה בגדר ספר חד-צדדי, ש"כבדהו וחשדהו", כל מקור ומ"מ צריך בדיקה לגופו לפני שמקבלים אותה כעובדא.
יש צורך להבהיר נקודה נוספת, דעת הזוהר והמקובלים. משום מה הונח כאילו הזוהר התמקד באיסור הנחת תפילין בחוה"מ, ובהדגשת חומרתה. אך אין הדבר כן, אין בזוהר "דרוש איסור הנחת תפילין בחוה"מ". הזוהר מדבר בכלליות על הנחת תפילין בשבת ויום טוב, ומתחיל ביום טוב, ומבאר בתוך הדברים שה"ה לחוה"מ, כי יו"ט היא אות בבחינת תפילין של ראש, וחוה"מ בבחינת תפילין של ראש, וענינו של חוה"מ לגבי יו"ט כענינה של לבנה שמקבלת השפעתה מהחמה, ודינה כיו"ט באיסור מלאכה, ובחיוב שמחה, ובאיסור הנחת תפילין. ומבאר הזוהר שאסור להניח תפילין ביו"ט - וה"ה בחוה"מ, משום שכיון שהיום עצמו אות שהניח הקב"ה כענין התפילין, אין להניח אות אחר דהוי זלזול באות שקבע הקב"ה. והזוהר ממשיך שזה לענין יו"ט ולענין חוה"מ, שהראשון דומה לתש"ר והשני לתש"י, וכש"כ לענין שבת הכולל שניהם, שבלילה כענין תש"י, וביום השבת כענין תש"ר. זהו תוכן הזוהר הנוגע לעניננו. והדברים ברורים שאין ההדגשה בחוה"מ כלל, רק עיקר ההדגשה בענינה של אי-הנחת תפילין בשויו"ט, ויש בזה איסור מוסרי, דחיית חותם המלך בשביל חותם בשר ודם. (הגם שבזוהר עם פירוש הסולם יש כותרת "מאמר אסור להניח תפלין בחוה"מ", אך אין כותרת זו משקף רק פרט אחד מהמאמר, שעיקרה בענין תפלין ביו"ט, ורק מוסיף שחוה"מ שייך ליו"ט). נקודה זו די ליקח בפרופורציה איזכור או אי-איזכור דברי הזוהר בענין תפילין בחוה"מ, ודי בזה.
נסיים בכי טוב. שיה"ר שחפצו ופעלו של המחבר שליט"א יפעלו פעולה לטובה, לעורר את תודעת הציבור לעושרם ועוצמתם של מנהגי אשכנז, בתפלה ובמנהג, ואפילו אם לא לקבל מנהגי אשכנז בפועל (כנ"ל שלפעמים זה שאלה הלכתית הצריכה הכרעת חכם), אך ההערכה לגודל מעלתם של מנהגים אלו, גודלם ותוקף חיל גדולי עולם ההרים הרמים אשר נהגו בהם, ועושר המקורות ויחס הקבלה מדור דור נהר אשר לא יכזבו מימיו, וחלקם הגדול בהתהוות מנהגי המקומות, יוכר ויובן, יכירו וידעו כולם תוקף "המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן" (כדברי הרא"ש בתשובתו בענין החסידה), עד נזכה לראות בשמחתן של ישראל, נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו.
יישר כח עצום ורב.
וצודק כבודו שאין לשלול את עצם הספר ואת מעלותיו וכ"ש וכ"ש את הרב המחבר עצמו שמוכתר הוא בכל מדה נכונה, ובידע עצום בכלל ובעניינים אלו בפרט.
אלא שכתבנו בזה שישנו חילוק אם רוצים לבאר ולהוכיח שמנהג מסוים יסודתו בהררי קודש, לבין לשכנע את הציבור שנוהג בטעות מנהג שהתקבל עפ"י תלמידי אדוננו הגר"א עפ"י דעתו, וכן החסידים עפ"י דעת רבם הבעשטה"ק.
וטענתי היתיה בעיקר על התייחסות לדברי הזוה"ק בחוסר כבוד שלזאת אין שום הצדקה בשום אופן שבעולם. ודברים אלו לא ייראו ולא יימצאו.