לעצם הדיון לעיל, אין זמני בידי ולכן רק אסכם את הנלענ"ד, ואני מתנצל מראש שלא אוכל להמשיך את הדיון בזמן הקרוב עכ"פ:
א. מכל המקורות שהובאו לעיל אין שום ראיה, להבנתי, שנוסחאות התפילה דינם כמנהגי איסור שדינם נזכר בגמרא, חיוב גמור לשמרם, יש בהם דיני ההולך ממקום למקום, וכו'. אדרבא, מכך שחפשו סיבות אחרות כדי לשכנע שלא לשנות את נוסחאות המקובלות (סודות הגנוזים בהם, קבלה עד שמעון הפקולי, שערים בשמים וכו') ולא הסתפקו בהפניה להלכה פסוקה בגמרא של חיוב שמירת המנהגים נראה שאין בזה גדר מנהג במובן ההלכתי. מצד שני, גם מה שאיננו מנהג מחייב מדינא דגמרא ראוי להמשיך בו במסורת נוהגי המקום
(כמו דוגמת הרעשן בפורים שהזכרתי וכו', שאף שמן הסתם ההולך ממקום שמרעישים בו למקום שאין מרעישים בו ראוי לכתחילה שינהג כמנהג אנשי מקומו של עתה גם אם דעתו לחזור, מ"מ באותה קהילה עצמו אין לשנות, כדברי הרמ"א).
ב. הטעם הפשוט לכך הוא שמעיקר הדין אין נוסח מחייב לתפילה, וכמ"ש הרשב"א למשל: "בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמרו כך וכך מילות לא פחות ולא יותר... ולא עוד אלא שבפירוש אמרו ... בכל בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף ... אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו, אלא במטבע שטבעו חכמים, והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך וכו'" וע"ע באשכול
הזה שגם בני אשכנז בהכרח סוברים כן, שהרי נהגו לשנות נוסחאות התפילה לנוסח הפייטנים לעיתים מזומנות, וכמש"כ שם "העולה מזה הוא שאזהרת הרוקח משמעה שלא יבוא כל אחד ואחד ליסד נוסח כאוות נפשו (תוספת שאינה קבועה ודאי לא באו לאסור, שהרי היתרה מפורש בש"ס ובפוסקים), ויש להשתמש בנוסחאות שיוסדו מפי גדולים. הייחוס לאנכה"ג אינו בדווקא".
ג. אגב, יש להעיר שהטעמים שנזכרים בפוסקים כדי לעודד שמירה על הנוסח המקובל הם במובן ידוע סותרים זא"ז, ושניהם סותרים את ההבנה ששיכים כאן דיני מנהג. אם הטעם הוא שיש לנו קבלה איש מפי איש עד אנשי כנה"ג שזה הנוסח ואין בלתו, הרי שכשמתגלעת לפנינו מחלוקת בנוסחאות נצטרך לומר שלפחות אחת מהנוסחאות היא מוטעית (
וממילא באים חכמים שונים להוכיח שמסורתם היא זו שאין בה פקפוק וכל שאר העדות הן אלה שהתבלבלו. רק המנהגים האומללים שאבדו מן העולם -- צרפת ואנגליה, רומניא ופרובנס, וכו' וכו' -- לא נותר איש שיסנגר אליהם שהם הם המנהג העיקרי, הקדוש והמוסמך ביותר). אם כן מדובר בשאלה מציאותית - מי צודק - ואין לזה שייכות לעניני מנהג בכלל. האם בגלל שיהודי אשכנזי עבר דירה למרוקו, הוא -- שעד היום האמין בלב שלם שנוסחתו היא זו המסורה בידינו משמעון הפקולי -- שוב צריך להאמין כעת שאך שקר נחלו אבותיו ונוסחאתו של שמעון הפקולי התגלגלה דווקא לצפון אפריקה? ואם הוא עדיין סומך על קבלת אבותיו, למה יחליף לנוסח שגוי?
מצד שני, אם הגישה היא י"ב שערים בשמים, וכפי ההבנה הפשוטה שיש תכונה רוחנית תורשתית בכל עדה שמצריכה נוסח מסויים, א"כ אין שום נוסח נכון וכל הנוסחאות (האמיתיות עכ"פ) נכונות למי ששייך לאותו תת-גזע של יהודים ששורש נשמתם מכוון לנוסח הספציפי הזה. לפי גישה זו, באמת יש הגיון להתפלל כמנהג אבותיך, בתקוה שגם הם התפללו איש איש כמנהג אבותיו עד ראובן ושמעון ע"ה (אם נניח שמדובר על י"ב שבטים כפשוטו. בפועל היו כמובן הרבה יותר מי"ב נוסחאות תפילה, וגם התקוה שנוסח תפילה מדוייק נשמר מאז ימות השבטים או ימות אכנה"ג ועד היום נראית אופטימית מדי, בהתחשב בידוע לנו על תולדות התפילה ותולדות היהודים).
כך או כך, אין שום הגיון לומר שיהודי העובר מארץ לארץ ישנה את נוסח התפילה שלו (כמו שהוא צריך לשנות את שאר מנהגיו למנהגי המקום שעבר אליו) שהרי לא הנוסח האמיתי (אם יש כזה) ולא המוצא הגנטי שלו השתנו כתוצאה ממעבר הדירה. אבל כידוע לנו מנהג היהודים בכל הדורות לא היה כך, וכל מי שהחליף קהילה אימץ את נוסח התפילה של מקומו החדש (למעט מקרים חריגים, שהתרבו בעת החדשה, של ייסוד קהילות מקבילות וכנ"ל), וכך גם ראוי לעשות כפי שכתבו הפוסקים עד זמננו (למשל שבה"ל שהובא לעיל).
ד. אם כן, ההבנה הפשטנית של רעיון י"ב שבטים והיישום שלה לכל תת-פלג בנוסחאות התפילה (וכפי שהוזכר לעיל, היו נוסחאות ייחודיות עד רמת העיר ואפילו בית הכנסת הספציפי) איננה מתישבת עם ההלכה, המנהג והמציאות בעוד הרבה מובנים, שחלקם נזכרו לעיל, אבל מכיוון שהוזכרו כאן דברי הרוקח אעיר רק זאת: הלא הרוקח מעיד שמנהג אשכנז הובא לאשכנז מאיטליא ע"י חכמי משפחת קלונימוס. באיזה נוסח התפללו בני אשכנז לפני בוא הקלונימוסים?
באופן אירוני משהו, בני אשכנז (שמחקו את מורשתם המקורית מפני חדשים מקרוב באו מאיטליא) האשימו את בני צרפת ובני אנגליה (שהמשיכו בנוסח משלהם) בחוסר מקוריות. כמובן, ניתן להבין את הדברים רק לפי גישת "הנוסח האמיתי" (אם נקבל שבני אשכנז שמרו על נוסח איטליה הקדמון יותר טוב מהאיטלקים בעצמם) ולא לפי גישת השערים בשמים ומה קרה לשורש נשמתם של בני אשכנז עם המעבר? (אולי נחדש שלא רק העובר דירה משנה את שורש נשמתו, אלא גם מי שנשאר במקומו בו גרו אבותיו מאות שנים, אלא שמשפחה דומיננטית של חכמים ורבנים התישבה בשכנותו והנהיגה מנהגי תפילה חדשים שורש נשמתם מתעבר בו?)
ה. כאמור לעיל, גם בלי מעברי מקומות, שינויים יזומים בנוסחאות התפילה קרו כל הזמן (ראו למשל
האשכול הסמוך על אזכרת המוספים בר"ה, או דוגמא קיצונית יותר שהזכירני חכ"א לאחרונה - רש"י ביקר את הנוסח של ברכת ישמח משה בשחרית של שבת (שיש משערים היום שאינו אלא שריד לשבעתא קדומה) והתפלל תחתיו בנוסח אתה בחרתנו, עד שר"ת החליף בחזרה (כמוזכר בספר המנהיג), ויש עוד דוגמאות רבות רבות כידוע, עד הדורות האחרונים).
ו. לכן, נלענ"ד כנ"ל וכפי שנאמר כבר באשכול ההוא, שאין כוונת הרוקח אלא להזהיר שלא יבוא כל אחד ואחד ליסד נוסח כאוות נפשו, וכן דברי הפרע"ח משמעם שאין להזדרז ולמחוק את כל הנוסחאות מפני כוונות האר"י, וגם ענין י"ב השערים בשמים יש להבינו באופן סמלי ומליצי, כאזהרה שלא לשנות ממנהג אבות (שהוא מנהג המקום) סתם כך. אבל חכם הבא לשנות ונימוקו עמו (כמו שעשו הקלונימוסים בעצמם, שעל מורשתם מסתמך הרוקח) שפיר דמי.
ז. השאלה אם יש טעם לשמור נוסחאות תפילה של אבותיו בזמננו קשורה בהנחה שנזכרה לעיל, שיש מושג עצמאי של מנהג אבות (אבל לאו דווקא בהנחה שנוסחאות התפילה הן בכלל מנהג; אפילו אם אינן בכלל זה, אם יש שם קהילה על מקום מוצאו, גם שמירת מנהגי התפילה בכלל זה) אצלנו, וכן בשאלה אם מושג זה שייך גם כשלא נתחנך בפועל ע"פ מנהג זה. כפי שהאריכו לעיל באשכול, הנחות אלה, אף שהן שגורות אצל פוסקי זמננו, קשה לבססן באופן משכנע.